העלים והלחם / יונה ארזי12/11/2010 07:52

השיר והצילומים מצטרפים לשיר חדש, תנועת האור בין ועל העלים, בין ועל התריסים

גרגירי האבק מרחפים בתוך קרן השמש

האור הנעלם והחוזר שוב ושוב

זוהי תקווה.

תודה.
- הפנים והחוץ / Dr. Dror Green12/11/2010 08:53
  
  יונה יקרה,
  
  איכשהו, בדבריך על התריס, הזכרת לי את ההבדל בין העץ 'כשהוא לעצמו' לבין העץ שאני מתאר באמצעות המבט שלי, מאחורי התריס המשנה אותו וממסגר אותו. והשיר הוא כמסגרת וגם כפילטר המאפשר להתבונן בעץ הזה ברע זה, לאחר שמאתמול כבר השיר את כל עליו, במבט חדש.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
דרור גרין / לינה ארנון08/11/2010 10:00

שלום וברכה, אדם יקר מאוד מאוד!..

תגובה על מה ששלחת הפעם - אני אוהבת את הבחירות שלך. אני אוהבת את הדיוק שבהגשה שלך.

את הפרשנויות שלך.

מתחברת אליהם כל פעם מחדש.

אני מאמינה במה שיש.

אוהבת את מה שיש.

מתוך האהבה למה שיש באמת.

מוותרת ומשלימה עם כל מה שלא יכולתי להשיג. "מזיזה הצידה" את הכאבים והמצוקות. החסרים. החסרונות. האין שבחיי.

בוחרת להאמין בחיים. לאמין בטוב. לעשות טוב. ממקום של אמונה פנימית בכוח הטמון בי כאדם. כל פעם מחדש.

תודה על קיומך. תודה על "המתנות" שאתה שולח לי כל שבת. תבורך.

בברכה חמה אדם יקר, לינה
- האהבה למה שיש / Dr. Dror Green08/11/2010 10:24
  
  לינה יקרה,
  
  איזה יופי. כמה טוב לגלות שיש מי שמאמין, כמוך, במה שיש, ואוהב, כמוך, את מה שיש.
  
  האם אפשר לרצות יותר מזה?
  
  שבוע טוב,
  
  דרור
אינשם / שולמית04/11/2010 20:01

שלום

היות ורבתי עם 'בזק' , ריב בָּזַק, זכיתי בשקספיר וג'ון לנון יחדיו.

בעניין האפשרויות הבלתי נדלות להתחדשות: נכנסתי דרך המחשב של אמי החיה את שנתה ה 86 (!).

מחשב הוא לפעמים ערוגת פרחים הצומחים מחדש. כמו גילוי היכולות שלנו, 'שלא האמנו' 'שלא ידענו'.

"אבל סבתא! איך תדעי לפתוח מכתב באימייל?!"

"אה! שאני לא אדע?!"

עונה סבתא רבתא לנינתה בת השמונה.

ואוספת בתנועה מהירה ויהירה את סנטרה קרוב יותר לאלוהים.

(הנינה היא מאחותי).

כן,

עצוב שהרגו אותו,

עצוב שהרגו אותו כסמל,

עצוב שהרגו אותו לא כאדם לעצמו,

עצוב שהרגו אותו ב'מסיבת השחרור' שלו

ובנסיון ללכת בשביל אחר ולאו דווקא המרוצף אבנים צהובות.

צריך הרבה כח לפתוח כל פעם חלון;

צריך גם כח למחוייבות (פעם בסוף שבוע).

אולי, זה כח ההשרדות. אבל אין השרדות ללא מחוייבות.

יש שיר (הפותח! חלון) על מריבה היוצרת חלון בר קיימא, או הזדמניות?

(-:

תודה על החלונות שלך.

שולמית.
- הכוח לפתוח חלון / Dr. Dror Green04/11/2010 20:17
  
  שולמית יקרה,
  
  איזו אמא! אני מקנא. הורי צעירים ממנה, אבל מסרבים בעקשנות להשתמש במחשב, למרות שזו הדרך היחידה בה היו יכולים לשוחח עם נכדיהם.
  
  אכן, הדף השבועי הוא מחויבות שאני משקיע בה יום בשבוע, אבל ההתמדה והקביעות מעניקים לי תחושה של מסגרת ביטחון, ואני מאוד אוהב לעשות זאת (בנוסף להנאה שבהתבוננות החדשה בעולם באמצעות השיר השבועי).
  
  כתבתי פעם טור על ספרים בעיתון, ונהניתי הרבה פחות (אולי בעיקר משום שהעורכים רצו לנסח את הדברים תמיד באופן שלילי).
  
  את שואלת על שיר הקשור ב"מריבה היוצרת חלון בר קימא". למה את מתכוונת?
  
  שבת שלום,
  
  דרור
  - הכח והאמונה / שולמית04/11/2010 21:16
    
    בעניין ההורים למינהם: לדעתי האישית, זה לא הרצון שחסר; זו האמונה שיוכלו לההתגבר על האי יכולות בהפעלתו. בהתחלה צריך ללכת יד ביד. ליצור עובדה: הנה המחשב, על חשבונינו. האדם סקרן ענק מטבע בריאתו, וכמה כיף להתלונן על הילדים (כמו על ההורים) 'הם מכריחים אותנו' ועוד ...
    
    הם צריכים לדעת שתמיד יקבלו תמיכה (כולל טכנית) מכם או ממישהו הבנוי ללמד מבוגרים, פרטי או בקורסים. (יש קורסים מותאמים בקלאב 50+). את אימי לימדתי אני ('למורת רוחה'), ו'זקן (אמיתי)' אחֵר שזהו מקצועו.
    
    קשה קצת להסביר מתוך התוהו ווהוו הסבר בהיר.
    
    איך הופכים מריבה לפתיחת חלון, ולא לסגירתו.
    
    יש במריבה משהו הדומה למות, לשריפת גשרים. יש מריבות שלא.
    
    האם יש שיר, שאני יכולה לקחת אותו איתי למצב המריבותי המתמשך שלי,
    
    ולומר: בעצם נפתח חלון, נישמי אוויר אחר. או, תביאי השיר למריבה , אולי ננשמו יחד.
    
    מקווה שלא נוצר סיבוך הבנתי גדול יותר. או לחילופין, אני כותבת שטויות.
    
    אחזור לפה רק עוד זמן, ויכול להיות שקצר.
    
    שבת מבורכת מאוד
    
    שולמית
- הכוח לפתוח חלון / Dr. Dror Green04/11/2010 20:17
  
  שולמית יקרה,
  
  איזו אמא! אני מקנא. הורי צעירים ממנה, אבל מסרבים בעקשנות להשתמש במחשב, למרות שזו הדרך היחידה בה היו יכולים לשוחח עם נכדיהם.
  
  אכן, הדף השבועי הוא מחויבות שאני משקיע בה יום בשבוע, אבל ההתמדה והקביעות מעניקים לי תחושה של מסגרת ביטחון, ואני מאוד אוהב לעשות זאת (בנוסף להנאה שבהתבוננות החדשה בעולם באמצעות השיר השבועי).
  
  כתבתי פעם טור על ספרים בעיתון, ונהניתי הרבה פחות (אולי בעיקר משום שהעורכים רצו לנסח את הדברים תמיד באופן שלילי).
  
  את שואלת על שיר הקשור ב"מריבה היוצרת חלון בר קימא". למה את מתכוונת?
  
  שבת שלום,
  
  דרור
להתחדש כל הזמן / לי עברון-ועקנין04/11/2010 18:41

דרור היקר,

אהבתי את הפרשנות המעצימה שלך לשירו של לנון שלי עצמי נקרא קצת קודר. ואת הנקודה שאני תמיד מתעשרת כשאני נזכרת בה, שכל רגע הוא חדש וכל הסתכלות היא חדשה, ולא צריך להעמיס על כל רגע את מטען קודמיו...

תודה ושבת שלום!
- אופטימיות / Dr. Dror Green04/11/2010 18:46
  
  לי יקרה,
  
  קצת הפתעת אותי במחשבה שהשיר קודר. אני חשבתי שזה שיר השחרור של ג'ון לנון מן החיפושיות, מן הדימוי שלו כ'חיפושית' ומכל הנטל הזה של להיות גיבור תרבות.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
  - קודר?... / לי עברון-ועקנין04/11/2010 19:29
    
    אולי בגלל "החלום נגמר"...
    - חלומות / Dr. Dror Green04/11/2010 19:35
      
      כשג'ון לנון כתב "החלום נגמר", הוא התכוון לאשליה, שהיא 'מקום בטוח' כוזב ומזויף, ולתחילתו של זמן חדש, אופטימי, של חיים במציאות עצמה.
      
      להתראות,
      
      דרור
      - דיכוטומיות / לי עברון-ועקנין04/11/2010 22:40
        
        קשה לי לתחום בחדות כמוך בין אשליה למציאות כמו גם בין התאהבות לאהבה, אני רואה את זה אחרת, ובעיניי חלום כמו התאהבות הוא מרכיב שצובע ומייפה את המציאות, כמו להמתיק את המשקה... כמובן המינונים חשובים, אבל גם יש משהו עצוב בעיני במותו של חלום...
        
        
        
        מבוכה / Dr. Dror Green04/11/2010 23:12
        
        לי יקרה,
        
        הלוואי וידעתי לתחום בחדות בין אשליה למציאות. הרי את המציאות אני תמיד רואה בעיניים סובייקטיביות.
        
        בין אהבה להתאהבות למדתי להבחין לאחר שנים רבות של ייסורים, ואני מאושר מאוד באהבתי ואין בי אפילו געגוע קטנטן לייסורי ההתאהבות (הממכרים כל-כך).
        
        אכן, מותו של חלום עשוי להיות עצוב, אלא שכאן לנון מצהיר על מות החלום כשחרור מן האשליה הכובלת, ולכן אני מעדיף לשמוח אתו.
        
        שבת שלום,
        
        דרור
        
        
        
        מעגל / לי עברון-ועקנין05/11/2010 11:07
        
        למה מבוכה?
        
        אני חוזרת במעגל להתחלה: שיפה בעיניי ההסתכלות שלך על השיר. וודאי שגם נכונה, שהרי במקרה של הביטלס המיתוס קם על יוצריו ואם נחזור למילה האהובה עליי "מינונים" - מאוזן זה לא היה!
        
        חוץ מזה ניכר שאתה מאושר וזה כיף לראות! וגם אני :)
למה גוהן / ניר04/11/2010 16:44

הי דרור,

למה את שם הכותב אייתת ג'והן, בעוד שבשיר עצמו את כותב זאת ג'ון וככה גם בניתוח שבהמשך.

האם זו ה "הא" שמסממלת לעיתים את GOD בעיברית שהשתרבבה לתוך שמו של ג'ון לנון?

שבת שהלום

ניר
- טעות / Dr. Dror Green04/11/2010 16:53
  
  שלום ניר,
  
  פשוט טעיתי. איכשהו, נהוג לתרגם את השם לעברית כג'והן, אבל ג'ון לנון בדרך-כלל נכתב ללא ה'.
  
  אתקן זאת מיד.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
כנפיים / לי עברון-ועקנין29/10/2010 19:49

דרור היקר

שימחת אותי בבחירת השיר. אני אוהבת את הדימוי הזה ואת השירים של ביאליק. כמה יפה שהכנפיים המגוננות הן גם הכנפיים העפות (רק עכשיו עלה בדעתי).

אהבתי את הניתוח שלך למבנה המעגלי של השיר.

שיהיה לכם חורף חם וטוב...

(אגב, פיוט לא הגיע בדואר, שזה בסדר גמור כי אני באה לקרוא פה, אבל רק לידיעתך...)
- שיקספיר / Dr. Dror Green29/10/2010 20:47
  
  לי יקרה,
  
  בינתיים שלחתי כבר את שיקספיר, ואת יכולה לקרוא אותו כאן למטה, או באתר 'ספרים'.
  
  לעתים הדואר עובר בטעות לדואר הזבל, וכדאי לבדוק.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
כפר רפאל - הרדוף / שולמית23/10/2010 07:58

שלום

תלית על ראשי כתר גדול ממידותי.

אינני עובדת בכפר רפאל.

בתי היא 'העובדת'/מתנדבת בו כשנת שרות קדם צבאית.

מקום מדהים ביופיו החיצוני, ואני משערת שגם בפנימי.

ניהולית, הוא בנוי בתים בתים, כשבכל בית עומד אב בית הגר בבית עם משפחתו וחברים.
לבית שאני מכירה, יש אב בית עם אשה וארבעה ילדים קטנינים.

הפעילות נעשית ביחד, ובשותפות.

וכמובן שיש אולמות של אוּמנות ואמנות. חיים גם ממכירת אומנותם, כמו אריגות בדים יפהפיות, עשיית נרות, ועוד .. הכל מאוד אסטתי והעבודה ידנית לחלוטין.

הרדוף הוא יישוב עם תושבים אנתרופוסופים רגילים , אך יש בו את בית קמה (קהילה מרפאת הרדוף), חירם והתיכון (האיזורי) היחיד בארץ בחינוך וולדורף; כהמשך ליסודי שקיים שם גם (ובעוד מקומות בארץ).

ילדי התיכון עושים שבוע עבודה בכפר רפאל, כמו שאנחנו עשינו שרות לאומי בתיכון.

לקמה שייכים פנימיות טיפולית לילדים קטנים עד נוער (עד 18) שחייבים להיות בפנימיות לחלקם 'חסרים' בתים. וגם פה המערך בתים בתים, ע"פ גיל.

וכן, בנפרד, קבוצה של בגירים עם צרכים מיוחדים העובדים בעיקר בחקלאות.

חירם - אנשים (שאני קוראת להם 'הלומי חיים') שקיבלו 'סל שיקום' מהביטוח הלאומי, ומקבלים שם מעון פרטי צנוע משלהם על גב ההר, משקיף לנוף. וכמובן נכנסים לסדר היום האופייני (שקשור לטבע ואומנות/אמנות כולל תיאטרון). יש להם גם גלריה המוכרת עבודותיהם. יש ביניהם גם הלומי קרב. אחרי תקופה לא קטנה 'יוצאים' לחיים רגילים, עם קשר למקום.

זה הידוע לי.

עכשיו, אני יוצאת לגני הפרטי: לבקר את אמי.

ואקווה שיהיה יותר מוצלח מהמפגש בו רבתי עם בתי.

שבת
- נאות סמדר / 23/10/2010 08:07
  
  חובה
  
  לפתוח את האינטרנט, ולקרוא ולראות את היישוב נאות סמדר שבערבה.
  
  אופרה אחרת, אך מדהימה כשלעצמה.
  
  שולמית
טיפוח / שולמית21/10/2010 19:45

שלום

אני לא יכולה ורוצה לכתוב, עכשיו, את כל מה שעולה בי.

זה הכל: השיר(שהוא אחד!) והצילומים המופלאים הבאים בדרך מסויימת וחזקה.

אני נוסעת מחר לכפר רפאל, ואקח את הדפשיר כמו שהוא איתי בפנים.

כמו דג:   בתוך המים - מכה גלים.

             מחוץ למים - נגלה לעולם, ואין אני יודעת אם יצא בזמנו, ואם זה הדג, ו ... איבדתי את הגלים.

כפר רפאל הוא מקום חיים לקהילה הכוללת בגירים עם צרכים מיוחדים (חברים), ןמדריכים; וכל זאת ברוח האנתרופוסופית.

הוא בהחלט המקום הבטוח לחיים בו; הם מנהלים 'סדר חיים' דומים לתאוריך.

כשאחזור, בשבת היפה, אקרא אותו שוב.

מה שאני יודעת לבטח - שאתה מחזיר אותי לכל מה שאני מטפחת (כמו עציצים, קשרים חשובים ...).

תודה

שבת מבורכת לכולם

שולמית
- כפר רפאל / Dr. Dror Green21/10/2010 22:54
  
  שולמית יקרה,
  
  אני שמח לשמוע על קיומו של כפר רפאל, ואשמח לשמוע על עבודתך בו.
  
  האם זה דומה לעבודה שעושים בהרדוף?
  
  שבת שלום,
  
  דרור
אלכסנדר פן / 18/10/2010 03:20

גם לי גורמת שירתו של פן הזדהות, ולפעמים התרוממות.

אולם אל לנו לשכוח:

את אשתו הראשונה (בלה), איתה התחתן כשהייתה בת 18, גנב מחברו הטוב ביותר, כששהה האחרון בחו"ל.

וכסרבה לו (הייתה אהבה גדולה בינה לבין חברו של פן), סחט ממנה זאת ריגשית, ע"י איומים על התאבדות, ונסיון כושל.

גרם לה לעזוב יישוב תומך והביאה לתל אביב, ילדו ילדה וחיו חי עוני, כי לא היה מסוגל לפרנס אפילו את עצמו. בהריונה השני, או אחרי לידת התינוקת השנייה (?), עזב אותה לטובת אהבה אחרת. ולא התעניין בה ובמשפחתו כלכלית (!). התינוקת מתה בהיותה כבת שנה וחצי מיזת רעב, וכשמצאו כבר משהו לאכול ברחוב, הוא היה מקולקל. ואף גוף רפואי לא טיפל בה, כי לאם לא היה כסף או 'ביטוח' רפואי.

כל זאת קראתי בכתבת עיתון לרגל צאת הספר על חייו, לפני שנה-שנתיים.

האם מצא א. פן אי פעם את מקומו הבטוח? אולי היא הייתה בעולמה של שירתו.

האם מצאה אי פעם בלה את מקומה הבטוח?

אני מקווה בשביל שניהם שאכן כן.

האם מצאו הרופאים את מקומם הבטוח? (אני מקווה שלא!)

בכל מקרה, פינה זו שולחת אלינו מקום בטוח יפהפה ואחראי.

ונראה שהעבודה לא קלה.

תודה על כך.

בברכת חיים טובים לכולנו.
- בין שירה לרכילות / Dr. Dror Green18/10/2010 08:30
  
  שלום לכותב האלמוני (בדרך-כלל אינני מגיב למי שאינו מזדהה בשמו),
  
  "אל לנו לשכוח" נראה כאן כציווי מוסרי שאינו ממש מתאים לרוח הדברים.
  
  ב'פיוט' אני כותב על השירה ועל השיר הבודד כדרך אישית, של הכותב ושל הקורא בנפרד, להתבונן במציאות וליצור לעצמנו מקום בטוח. אני נמנע במכוון להתייחס לכוונותיו של המשורר, גם משום שאינני יודע מהן וגם משום שאין זה ענייני וגם משום שאין זה חשוב כך ואין לכך קשר לשיר עצמו.
  
  חרגתי הפעם ממנהגי, וכתבתי בהזדהות על ילדותו הטראומטית של אלכסנדר פן, כדי להסביר את הבחירה בכתיבת שירה כאמצעי להתמודדות עם הטראומה, וגם כדי להסביר את יכולתו האמפתית המיוחדת של פן.
  
  עם זאת, אני נמנע באופן מהותי מלבקר את אישיותו של פן (או של כל משורר אחר) או את מעשיו, או להתייחס לרכילות שקראתי בעיתונים, משום שביקורת היא היפוכה של האמפתיה, היא אינה מקרבת ואינה תורמת דבר.
  
  אני בטוח שאם היית מזדהה כאן בשמך הייתי יכול לערוך חיפוש מהיר בגוגל ולכתוב "אל לנו לשכוח" בקשר למעשה מן המעשים שעשית, ואשר פגעו במישהו אחר. אין בינינו אדם שלא פגע מעולם באחרים, ואת החשבונות האלו אפשר לערוך בבית-המשפט, אך הם אינם תורמים דבר להנאה מן השירה ולדיאלוג המעשיר המתקיים כאן.
  
  התייחסתי לשיר 'וידוי' כדי להציג את יכולתו האמפתית הנדירה של אלכסנדר פן, שהצליח לכתוב בגוף ראשון את דבריה של האשה שבה אולי הוא עצמו פגע, מבלי לנסות להצדיק את עצמו ואת מעשיו. היכולת הזו להימנע מן הצורך הביקורתי-רכילותי מאפשרת לו, ולנו, לחוות את האמפתיה היוצרת תחושה של מקום בטוח ומאפשרת את הקשר האנושי, וזו גדולתו של השיר.
  
  יום טוב,
  
  דרור
  
  מעילי הפשוט ופנס על הגשר,
  ליל הסתיו ושפתי הלחות מני גשם
  כך ראית אותי ראשונה, התזכור?
  והיה לי ברור כמו שתיים ושתיים,
  כי אהיה בשבילך כמו לחם ומים
  וכאל מים ולחם אלי תחזור.
  
  בענינו המר, בעבור אותך זעם
  גם למוות אתה קיללתני לא פעם
  וכתפי הקרות רעדו משמחה
  כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
  שיובילו אותך בגללי בנחושתיים
  וגם אז לבבי לא יסור מעמך
  
  כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
  אבל זכור איך נפגשנו בליל מלילות
  אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
  רק אותה אהבה עניה וסוררת,
  באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
  באותה השמלה הפשוטה משמלות
  אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
  יהיה כך, כך יהיה אות באות
  
  וקינאתי לך ובחושך ארבתי
  ושנאתי לך ועד דמע אהבתי
  וביתנו שמם מחיוך ומצחוק
  ובשובך אל הבית, מרוד כמו כלב
  עלבונות של זרים בי נקמת פי אלף
  ואדע כי חשבת עלי מרחוק
  ובלילה ההוא, עת הטחת בדלת
  והלכת לעד ואני נושאת ילד
  רק חשך אור עיני אך לבי לא נשבר
  כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
  שתשוב עוד אלי ותיפול על ברכיים
  ואני בפניך אביט ואומר
  כן, היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
  אבל טוב שנפגשנו בליל מלילות
  אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
  רק אותה אהבה עניה וסוררת
  באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
  באותה השמלה הפשוטה משמלות
  אם יהיה זה שנית אל יהיה זה אחרת
  יהיה כך, כך יהיה אות באות
  
  הן ידעתי שאין לי אוהב מלבדך
  וידעתי: המוות יבוא מידיך
  ואני מחכה ומצפה לזיוו
  הוא יבוא פתאומי, כגרזן על עץ יער
  או יקרב לאיטו, בעינוי ובצער
  אבל לא מידי זר - מידיך יבוא
  וגם אז לביתך, בליל שכול וליל עוני
  בחלום עוד אשובה, כסילה שכמוני
  ואומר: הנה באתי מנדוד בשבילי
  כי היה לי ברור כמו שתיים ושתיים
  שאבוא לביתך בעצמך עיניים
  עד אשר ישאוך בדרך אלי
  
  כן היה זה לא טוב, היה רע לתפארת
  אבל עד לי האל החורץ גורלות
  אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
  רק אותה אהבה עניה וסוררת
  באותו מעילון עם אותו ציץ הורד
  באותה השמלה הפשוטה משמלות
  אם יהיה זה שנית - אל יהיה זה אחרת
  יהיה כך, יהיה אות באות
  - צדקת - הסבר / 18/10/2010 15:36
    
    צדקת מאוד ב "אל לנו לשכוח" - הוא באמת ביקורתי מצידי. ועכשיו הצטערתי.
    
    חד הבחנה אתה.
    
    אבל הוא חזק משום שהוא כאב גם לי. (זו לא רכילות, אילו עובדות).
    
    וחשבתי הרבה, כשקראתי זאת, עד כמה זה כאב לא. פן כשנודע לו (כך קיוותי).
    
    גם פגיעה באחר היא טראומה לפוגע, בהבנת מעשיו.
    
    וכן, אני גם פגעתי באחרים, וזה לא קל. ( אין עלי בגוגל כלום, אני 'סתם' אנוש)
    
    ואם דברי נשמעו מתנשאים - הם ממש לא.
    
    "איזה DO מפואר!
    
    איזה בס! -
    
    עוד שמורים לו הזכות והחסד
    
    של חוקי התזמור העליון, ההופכים סערה לשירה"
    
    ובאמת איזה 'DO' של שיר סתיו!
    
    ועל כן כתבתי שאולי מקומו הבטוח הוא בשירתו.
    
    קראתי על חייו מתוך סקרנות והזדהות עם דמותו הנאבקת מחדש, ונאבקת ונאבקת.
    
    ובעניין שירה וחלון (למרות שזה, אולי, לא החלון שאתה פותח וסוגר - נדמה לי):
    
    לאחר שמצא את אביו, הסתובב עם פרחחים והסתבך מחדש כל פעם, מה שלא חסר אחר המלחמה. עד שאביו הביא לו ספר שירים של משורר שאהב, ומאז השתנו חייו לחלוטין! הנער התיישב בבית, קרא וכתב, קרא וכתב. מדהים, היכולות שלו.
    
    תודה על מילות ה'וידוי'.
    
    באמת, חיפשתי אותן.
    
    אשמר בפעם הבאה - גם בקריאה לבדי.
    
    ימים של DO ובס
    
    לכולנו
פשוט תענוג / בת אל17/10/2010 08:39

אני כל שבוע מקבלת פיסה משירה ניפלאה וגם מחייכם המיוחדים , לומר את האמת אני לא ממש מתחברת לכל החיים האקסטים טיבעיים , אני טיפוס של נוחות אבל האיכות של כל מה שאתם עושים היא ללא ספק מעל לכל סטנדרט בריאותי :)

כיף לראות את מאיה המתוקה כשמה כן היא ממש מתוקה והבן שעוזר במלאכת השטיפה פשוט ניפלא!

מאחלת עוד שנים של אושר יחד עם אישתך הג'אדאית :)

בת אל
- הטבע והחיים / Dr. Dror Green17/10/2010 09:16
  
  בת אל יקרה,
  
  אני מקווה שלא נוצר הרושם שאנחנו דבקים באידיאולוגיה של 'חזרה אל הטבע'.
  
  גם אני "טיפוס של נוחות", כדבריך, ואין לי כל נטיה לישון על הקרקע באוהל סיירים. ההתפעלות החוזרת שלי מן הטבע נובעת מכך שהוא זמין לי כל-כך, ויש לי הזדמנות להבחין ביתרונות הגדולים של היכולת להתכוונן אל המחזוריות של הטבע ועונות השנה כמשהו שיוצר תחושה של ביטחון וקשר עם המציאות.
  
  הבחירה שלנו בחיי הכפר הבולגרי נובעת מסיבות אישיות לגמרי, ועד עתה לא חשבתי אפילו על המשמעות ה'בריאותית' שיש לזה. במקרה יצרנו דווקא כאן את 'המקום הבטוח' שלנו, הרחק מן ההמולה ומרעש התותחים, כפי שמישהו אחר, כמו רוב הצעירים בכפרים כאן, למשל, מוצא את המקום הבטוח שלו דווקא במעבר אל העיר.
  
  שבוע טוב,
  
  דרור
  - חלילה לי / בת אל21/10/2010 22:17
    
    מלבקר - זו לא הייתה המטרה אני חושבת שזה נהדר והכי טוב זה שטוב לכם ורואים שזה ייחודי ביותר!
    
    אנשים תמיד מעניינים אותי ובייחוד אנשים שהם לא מיינסטרים - אלא הולכים בדרך אחרת ...
    
    אינדבידואלים!
    
    רק שיתפתי בתחושה שלי אם אני הייתי צריכה לקום בבוקר ולנקש עשבים או לקטוף פירות - זו לא אני לצערי או לשמחתי :)
    
    יש לי כבוד והערכה ל"גברת" שלך שהיא מסוגלת לכל זה היא בהחלט ייחודית בעיניי וגם אתה שהולך איתה בדרכה כחובב נוחות ביסודך(?!) ...
    
    הרבה בריאות ואושר
    
    בת אל
    - תודה / Dr. Dror Green21/10/2010 22:51
  - חלילה לי / בת אל21/10/2010 22:17
    
    מלבקר - זו לא הייתה המטרה אני חושבת שזה נהדר והכי טוב זה שטוב לכם ורואים שזה ייחודי ביותר!
    
    אנשים תמיד מעניינים אותי ובייחוד אנשים שהם לא מיינסטרים - אלא הולכים בדרך אחרת ...
    
    אינדבידואלים!
    
    רק שיתפתי בתחושה שלי אם אני הייתי צריכה לקום בבוקר ולנקש עשבים או לקטוף פירות - זו לא אני לצערי או לשמחתי :)
    
    יש לי כבוד והערכה ל"גברת" שלך שהיא מסוגלת לכל זה היא בהחלט ייחודית בעיניי וגם אתה שהולך איתה בדרכה כחובב נוחות ביסודך(?!) ...
    
    הרבה בריאות ואושר
    
    בת אל
- הטבע והחיים / Dr. Dror Green17/10/2010 09:16
  
  בת אל יקרה,
  
  אני מקווה שלא נוצר הרושם שאנחנו דבקים באידיאולוגיה של 'חזרה אל הטבע'.
  
  גם אני "טיפוס של נוחות", כדבריך, ואין לי כל נטיה לישון על הקרקע באוהל סיירים. ההתפעלות החוזרת שלי מן הטבע נובעת מכך שהוא זמין לי כל-כך, ויש לי הזדמנות להבחין ביתרונות הגדולים של היכולת להתכוונן אל המחזוריות של הטבע ועונות השנה כמשהו שיוצר תחושה של ביטחון וקשר עם המציאות.
  
  הבחירה שלנו בחיי הכפר הבולגרי נובעת מסיבות אישיות לגמרי, ועד עתה לא חשבתי אפילו על המשמעות ה'בריאותית' שיש לזה. במקרה יצרנו דווקא כאן את 'המקום הבטוח' שלנו, הרחק מן ההמולה ומרעש התותחים, כפי שמישהו אחר, כמו רוב הצעירים בכפרים כאן, למשל, מוצא את המקום הבטוח שלו דווקא במעבר אל העיר.
  
  שבוע טוב,
  
  דרור