הספר או לה לה / עדית קאופמן-סטרול14/05/2010 19:20

לדרור שבת שלום,

הספר שכתבת ממש מקסים, במיוחד כשהמסר החינוכי משולב בו בצורה כה מעודנת. גם הציורים היפים מדהימים ומעצימים את חוויית הקריאה. כמה חבל שהוצאתו לאור מתעכבת רק בגלל העטיפה החיצונית. במקורותינו נאמר: "אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו", אך בעולם בו אנו חיים כיום, המעטפת החיצונית קשורה בהגדרת התוכן ומשפיעה על המהות והשיווק. אולי לפחות ילדיך יכולים להנות מהספר ומפרי עמלך ואינם זקוקים לכריכה לשם כך.

עדית
- שיווק ושיתוף / Dr. Dror Green14/05/2010 21:16
  
  שלום עדית,
  
  עד היום פרסמתי כעשרים ספרי ילדים, שאחדים מהם נמכרו במאות אלפים, ואולי זו הסיבה שאינני מתייסר מכך שהסיפור הזה אינו יוצא לאור. אני שמח לשתף בו את קוראי 'פיוט' וילדיהם, שיכולים ליהנות ממנו גם מבלי לרכוש אותו בחנות הספרים.
  
  הסיבה לעיכוב אינה העטיפה החיצונית, אלא רגשותיה של מימי חברתי, שמסיבות שונות משהה את סיום העבודה. אינני רוצה ללחוץ עליה, ואולי למרות הכל הספר יצא פעם לאור.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
הספר / גיסי שריג14/05/2010 10:35

הספר מקסים לגמרי, משובב עין ונפש, וטוב עשית שהוצאת אותו לאור!

תודה!

גיסי
- הוצאה לאור / Dr. Dror Green14/05/2010 12:02
  
  גיסי יקרה,
  
  תודה על המחמאות.
  
  לצערי, לא הוצאתי את הספר לאור.
  
  מימי מאיירת מופלאה, אבל עד היום היא לא סיימה את העטיפה ולכן הספר לא יוצא לאור, ואולי גם לא יצא לאור בעתיד.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
תגובה על הספר המופלא / ד"ר לינה ארנון14/05/2010 04:53

בוקר טוב! שבת שלום! איזה יופי של ספר! חכם. מצחיק. חינוכי. תקשורתי. יישר כוח. האיורים מדהימים. איזה עין בוחנת. חכמה. מדויקת. הומוריסטית. עבודה משותפת מופלאה. מאירת עיניים ופותחת את "הראש".
איפה ניתן להשיגו?! ברכות. לינה
- עניין לא גמור / Dr. Dror Green14/05/2010 06:47
  
  בוקר טוב, לינה,
  
  מימי באמת ציירת נהדרת ויחידה במינה.
  
  לצערי, היא עסוקה בדברים אחרים, ואני מחכה כבר שנים אחדות שתסיים את עיצוב העטיפה. זו הסיבה שהספר לא יצא לאור עד היום, ולכן פרסמתי אותו ב'פיוט', כדי שגם אחרים יהנו ממנו.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
מצאתי, הגעתי, התרגשתי ונזכרתי למה בכלל / מימי09/05/2010 00:13
- תודה / מימי09/05/2010 00:14
הוויה או עשייה? / גיסי שריג08/05/2010 07:07

היי, דרור,

תודה על השיר העמוק של עוגן. הוא נכנס אצלי מיד לדיון שאני מנהלת עכשיו מול ההבחנה בין doing ל-being . הייתי מאוד רוצה לשמוע את דעתך, ואת דעתם של המשתתפים האחרים בפורום בעניין.

עמדתי היא, שההבחנה בין העשיה להוויה אינה חדה וחלקה; שהעשיה אינה ההיפך מההויה, אלא משהו אחר. אבל מה?

ישנם הוגים כמו ראנד וטאננבאום, שמגדירים את ההוויה כאופן קיום (mode of existence) שעיקרו התעסקות שמתמקדת באותנטי ובמשמעותי לאדם. בשיחות במסגרת הלימודים שלי שמעתי הגדרה, שההויה היא התעסקות ללא מטרה, ללא משמעות, ללא מודעות – לא לעצמי ולא לזמן, ללא שאלה של מסופקות, ובמלים אחרות - ללא שום הגנה מאימת הריק והמוות.

מה אתם אומרים?

שתהיה שבת של הוויה,

גיסי
- מוניזם לעומת דואליזם / Dr. Dror Green08/05/2010 09:45
  
  גיסי יקרה,
  
  אני שמח שהשיר עורר בך מחשבות קיומיות מעניינות כל-כך. אני התבוננתי בו מנקודת ראות שונה במקצת.
  
  אני מכיר את ההבחנה בין העשיה לבין ההוויה, ואני חייב להודות שאינני אוהב אותה, כפי שאינני אוהב את הדואליזם ואת ההבחנה בין גוף לנפש, שהיא המקור למיסטיקה. אינני מתנגד למיסטיקה, אלא לשימוש במיסטיקה ובמושגים עמומים ולא מובנים לשליטה באחרים, כפי שבמהלך ההיסטוריה עשו מנהיגים דתיים ופוליטיים רבים.
  
  מי שסייע להשפעת המיסטיקה הדואליסטית היו, כמובן, הפילוסופים, ובראשם אפלטון, שבמהלך ההיסטוריה הצליחו להשליט את הדואליזם על התרבות המערבית. קל לראות זאת בכתביהם של היגל והיידגר, למשל, שהפכו מושא להערצה למרות שכתבו טקסטים רבים חסרי משמעות. בדקתי זאת פעם כשכתבתי עבודת גמר בפילוסופיה בסמינר של פרופסור רוטנשטרייך המנוח על 'המבוא לפנומנולוגיה של הרוח' (האם מישהו מבין את הכותרת הזו?) וקיבלתי את הציון הגבוה ביותר על טקסט חסר משמעות לחלוטין.
  
  אני מעדיף את סוקרטס, שהיה מוניסט ולא הפריד בין גוף לנפש (למרות שכתב את הספר הראשון 'על הנפש'), ומחשבותיו בנושאים רבים טריות ויעילות עד היום.
  
  אין לי מושג מה זו הוויה ללא עשיה. אנו תופסים את העולם במושגים של חומר-זמן-תנועה, וכאשר נוותר על אחד המושגים לא נוכל להמשיך ולתפוס את העולם. כך גם לגבי העשיה וההוויה. האם יש הוויה כלשהי ללא עשיה? האם יש קיום 'טהור' (וזה כמובן מושג מיסטי מופשט וחסר משמעות) שבו איננו עושים דבר? האם ההכרה עצמה, המודעות הקוגניטיבית שלנו (בשונה מן המודעות הרגשית) אינה בגדר 'עשיה'?
  
  בשיר של יצחק עוגן מצאתי שני סוגים של עשיה ושל התבוננות בהוויה.
  
  בבית הראשון מצאתי התבוננות (מודעות קוגניטיבית) בתחושת ההוויה מתוך העשיה הבנאלית, מתוך השגרה של חיק הטבע והשקט שהוא מעניק לכותב, המתעמתת עם חרדת המוות הטבעית שלנו ("אימת חיי"), המלווה אותנו גם למקום השלו ביותר.
  
  בבית השני מצאתי סוג אחר של התבוננות. זו המודעות הרגשית, המנסה לבדוק את התחושה המעשית של אותו הרגע מתוך מבט רחב יותר, המתבונן בחיק הטבע הקטן מתוך חיק הטבע הגדול יותר, היקום כולו, הסדר העולמי שיוצר בנו תחושת ביטחון זמנית חדשה.
  
  אני אינני מכיר הוויה שאין בה מטרה ומשמעות ומודעות (הרי ללא מודעות היא חסרת משמעות). את מייחסת זאת למשהו שאין בו הגנה מאימת הריק והמוות.
  
  אני מאמין שאימת המוות היא חלק טבעי במציאות היומיומית שלנו, כפי שהצורך במקום בטוח הוא התהליך הרגשי הטבעי שלנו. העשיה וההוויה שלנו נוצרים מדי רגע בחיפוש אחר מקום בטוח שירכך מעט את חרדת-המוות.
  
  התהליך הבלתי פוסק הזה הוא התהליך היצירתי של החיים, וככל שאנו עושים אותו טוב יותר אנו מאושרים יותר.
  
  וכך, על רגל אחת, הצגתי בפניך גם את תמצית תורת 'האימון הרגשי' שפיתחתי, המבוסס על מודל אחר של הבנת הטבע האנושי.
  
  שבוע טוב,
  
  דרור
  - אדלר והוליזם / גיסי08/05/2010 19:56
    
    דרור היקר,
    
    תודה על התשובה המפורטת והמחכימה. אני מסכימה לעמדה שלך. גם אני חשה וחושבת כך. אני לומדת עכשיו את רעיונותיו של אדלר - שהיה יריבו המושבע של פרויד. אדלר היה הוליסט, ולא קיבל חלוקות - לא של האישיות, לא של הגוף והנפש, ומן הסתם, גם לא היה מקבל את החלוקה להוויה ולעשייה. אדלר גם ביסס את תורתו על הרעיון שאין התנהגות או רגש ללא מטרה. המטרה היא הכוח המאחד את האישיות.
    
    תודה שהארת לי את הנושא מהזווית של מוניזם ודואליזם - לא חשבתי על זה כך, וזה מאוד עוזר "לסדר את הראש"!
    
    אני שמחה שתרגמת את רעיונותיך למשנת האימון הרגשי. אגב, גם אדלר דיבר על אימון כשלב האחרון של הטיפול, אבל כמובן - במשמעות אחרת מזו שאתה מדבר עליה.
    
    זוהי הזדמנות להודות לך שוב מקרב לב על המתנה שאני מקבלת ממך במייל כל סופשבוע.
    
    שיהיה אכן שבוע טוב,
    
    גיסי
לאורך הנהר / יוסף עוזר06/05/2010 18:21

לְאוֹרֶךְ הַנָּהָר / יוסף עוזר

בֵּין עַנְפֵי הָעֵץ הַשְּׁחֹרִים,

מְאִירוֹת פְּנֵי אֲדָמָה

קַרְנָיו שֶׁל יָרֵחַ

וּמָלֵא הֶחָצֵר שַׁלְוָה גְּדוֹלָה.

בַּשֶּׁלֶג שֶׁטֶּרֶם נָמַס עַל הַפְּסָגוֹת

זוֹרֵם לְאִטּוֹ הַשֶּׁקֶט

בֵּין הָעֵצִים

לְאֹרֶךְ הַנָּהָר

וְעֵינֶיהָ

יֹפִי פְּסָגוֹת

כְּקַיִץ אֵין קֵץ

טֵרוּף יָפְיָהּ

הַצָּלוּל

מְחוֹלֵל

מְחַלְחֵל
- השיר והמשורר / Dr. Dror Green06/05/2010 18:27
  
  יוסף יקירי,
  
  זה עתה שלחתי את שירו של יצחק עוגן, 'בסירת הליל', וכבר אתה עונה לי בשיר, המשקף יפה כל-כך את שלוות ביתנו, את אור הירח וזרימת הנהר, ויפיה של אנדה שלנו.
  
  תודה,
  
  דרור
השיר ,כמו אדם / ורד כהן01/05/2010 09:03

בשיר כמו אדם , אני מזהה את הצורך להסתתר בתוך המיטה ,

בקליפת הגנה מתוך רגשות אשם [קין] ,ואת חוסר השייכות.

מהצילומים נראה שהבחירה היא לחיות בגן העדן...

איזה מקום מקסים ,

השקט עובר דרך התצלומים.

והילדים המאושרים...
- אנונימיות וחרדה / Dr. Dror Green01/05/2010 09:21
  
  שלום ורד,
  
  אני קישרתי את ההסתתרות והחרדה לאנונימיות שבה בחרה המשוררת, אנונימיות שיש בה גם סוג מסוים של חופש.
  
  את הבחירה (שלי) לחיות בגן-העדן הצגתי כהיפוכו של דבר, כבחירה ב'חשיפה' המנוגדת לאנונימיות, המתבטאת גם באופן שבו אני מציג את השיר השבועי כחלק מחיי ומחיי משפחתי.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
קין בן אדם ודן פגיס / דוד אדלר30/04/2010 18:51

בלי ספק שיר יפה ומיוחד. אני לא יודע אם יש כאן השפעה או התכתבות, אולי רק נקודת מוצא, מודעת או לא, אך מה לעשות והשיר הוביל אותי לשיר המצמרר של דן פגיס:

כתוב בעפרון בקרון החתום

כאן במשלוח הזה

אני חוה

עם הבל בני

אם תראו את בני הגדול

קין בן אדם

תגידו לו שאני
- הצד הנשי / Dr. Dror Green30/04/2010 22:33
  
  שלום דוד,
  
  תודה על האסוציאציה לדן פגיס.
  
  אינני יודע אם המשוררת האלמונית התכוונה לכך, אבל מעניין לקרוא את ההתייחסות לצד האחר של הגזע האנושי, חוה והבל. מעניין מדוע דליה פלח בחרה דווקא באדם ובקין.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
דליה פלח / אני29/04/2010 21:10

שיר חזק וחשוב. הבא עוד ממנה. קריאה בה מתקנת אותנו.

אני
- השירה כתיקון / Dr. Dror Green29/04/2010 21:42
  
  שלום לאלמונית,
  
  אשמח לשמוע איך את חווה את קריאת השירה כ'תיקון'.
  
  להתראות,
  
  דרור
- asdf / asdf08/03/2022 15:10
התכוונתי קידה לבחירה של השיר, ובמיוחד לאופן האינטימי והמרומם שבו פיוט נכתב. ואחר כך לתחושת האופטימיו / בילי26/03/2010 18:31
- תודה / Dr. Dror Green26/03/2010 18:54
  
  תודה, בילי,
  
  כשאני מתבונן החוצה, מן החלון, אני רואה את האופטימיות שבטבע, את הצמיחה המתחדשת, את היופי השב ומופיע בכל יום מחדש. ב'פיוט' אני רק מנסה לפתוח את החלון הזה אל החוץ היפה, באמצעות השיר.
  
  שבת שלום,
  
  דרור