ההודעות הבאות 6 5 4 3 2 1

שנה טובה למשפחת גרין! / לי עברון-ועקנין08/09/2010 16:01

אהבתי מאוד את התמונה שבה כל אחד מבני המשפחה מחזיק אות :)
- שנה טובה / Dr. Dror Green09/09/2010 00:16
  
  לי יקרה,
  
  שנה טובה גם לך ולכם.
  
  להתראות בקרוב,
  
  דרור
אמפתיה ועוד / יעל הלוי27/08/2010 23:27

לדרור שלום,

נהניתי (כרגיל) מהפוסט ובמיוחד מהתמונות שצירפת. מעניינת התמונה האחרונה עם הכדורגל, יש בה איזו אנטיתזה (אולי כדי ליצור סינתזה?) לשאר התמונות. היה מעניין לקרוא על "תולדות האמפתיה" והשפעת הספרות והספרים על התרבות הרגשית-אנושית. אני חושבת שגם כשלא היו ספרים, היו מספרי סיפורים שישבו וסיפרו לקבוצות אנשים וילדים סיפורים שעברו מפה לאוזן (כך נוצרו הרבה מהאגדות הידועות).

רציתי לשתף בכוח התרפויטי של קריאה וספרים עבורי - בילדותי הייתי אחת מאותם ילדים שקוראים את הספרים בדרך הביתה מהספרייה, בכניסה, במדרגות... אמא שלי סיפרה לילדים שלי לא מזמן, שגם בבוקר עם ההכנה לבית הספר הייתי קוראת תוך כדי התלבשות, ותמיד מאחרת. אני זוכרת את הרעב לספרים ובזמנו היה אפשר להחליף ספרים במועדים קבועים, ולא פעם הייתי מסיימת את הספרים לפני בוא מועד ההחלפה.

הספרים היוו עבורי גם מקום אחר, הם הכילו ואפילו הייתי אומרת, גידלו אותי, הצילו אותי.. הם היו מקום אחר ובזכות קיומו יכולתי לפעמים להחזיק מעמד. מן הסתם עוד רבים חוו כך את הקריאה. כשגדלתי עוד קצת הרגשתי לא פעם שהספרים הביאו תשובות לשאלות מטרידות, לפעמים מתוך חוש פנימי ידעתי לבחור את הספר הנכון לקרוא באותו זמן. זה אולי נשמע קצת דרמטי מדי, או רגשני, כמובן היו גם דברים נוספים בחיי.

שבת שלום ותודה שוב

יעל
- מן הפנים אל החוץ / Dr. Dror Green27/08/2010 23:59
  
  יעל יקרה,
  
  גם אני, כמוך, וכמו מוריה בני, הייתי שקוע בספרים כל ילדותי. בשבילי היו הספרים מקום בטוח שהגן עלי מפני העולם החיצוני, מפני החרדה ומפני האיומים הקיומיים.
  
  אבל בדברים שכתבתי התכוונתי במיוחד למשהו אחר, מעבר ליתרון האישי שיש בקריאת ספרים. ההיכרות שלי עם הטבע האנושי באמצעות אלפי הדמויות שפגשתי בעלילות שקראתי, והיכולת האמפתית שרכשתי בקריאה, עולות בהרבה על הידע והניסיון שרכשתי בשנים הרבות של לימודי הפסיכותרפיה.
  
  אני מאמין שהיכולת האמפתית הנרכשת בקריאה שינתה את הטבע האנושי וקידמה את הציוויליזציה ואת האפשרות ליצור עולם המבוסס על שיתוף פעולה ויחסי שלום.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
אהבה / מירי שול-בקון21/08/2010 22:51

אולי זאת ההתאהבות הרגעית, על אחת כמה וכמה האהבה שבמהותה היא על-זמנית, שמאפשרת ליחיד לשנות את רגשותיו באופן המתואר בשיר.

כשהיחד מאוהב הכול טוב, כול מה שדקה קודם, ב"עידן המדברי", נחשב למציק ולמטריד. בהיעדר האהבה הנטייה היא לראות שחורות בכול דבר, למצוא חסרונות ולהרגיש עול ועומס בלתי נסבלים.

החיים שאתם מארגנים לעצמכם משופעים אהבה בכול הרבדים ובכך קיסמם. יכולתך להעביר לנו את רגעי הקסם אלה מזכירה שוב ושוב את נוכחות האהבה, מעודדת ומפרה את הדמיון והנפש.

שבוע טוב, מירי
- בין התאהבות לאהבה / Dr. Dror Green22/08/2010 00:25
  
  מירי יקרה,
  
  אכן, ההתאהבות היא רגע של איבוד עשתונות, המשכיחה את שאר העולם, אבל נדמה לי שלא לכך התכוון המשורר. הוא אינו מדבר על התאהבות אלא על המעבר מן הבדידות, שבה הטבע נראה לו מאיים, לבין החיבור לאהובתו, המאפשר לו להתבונן בטבע במבט אחר.
  
  וגם אני מדבר על אהבה, שהיא בעיני המקום הבטוח האולטימטיבי, ולא על התאהבות, שהיא משהו שקיים רק בדמיוננו ואין לו כל קשר לזולת. האהבה היומיומית שלנו אינה משהו מובן מאליו, הקיים מכוח עצמו, אלא עבודה יומיומית המשולבת באופן בלתי נפרד בעבודת הבית והגן, בבישול ובגננות, בגידול הילדים ובשטיפת הכלים, ובמיוחד בתקשורת היומיומית, ובחידוש היומיומי של הברית הזוגית.
  
  העבודה הזו, שהיא המהות של האימון הרגשי, היא האהבה השורה במעוננו, ואני מאחל אותה לכולם.
  
  שבוע טוב,
  
  דרור
  - יתכן ודווקא התאהבות / מירי שול-בקון22/08/2010 07:25
    
    יתכן והשיר מדבר דווקא על התאהבות, שמאפשרת את חילופי העונות הרגשיים שהשיר מתאר כה יפה.
    
    נכון שבהתאהבות לא קיים הזולת אלא רק יציר הדמיון שהיחיד יוצר לעצמו, אולי טווה לעצמו. דווקא באהבה, שבה מעורב גם שיקול הדעת, התנודות הרגשיות אינן הכרחיות.
    
    ובשיר די ברור שלנוכחות האהובה יש אפקט, לא למי שהיא. עם בואה משתנה הכול, לא טבעה ולא קסמיה גורמים לכך.
    
    שבוע טוב,
    
    מירי
    - אולי / Dr. Dror Green22/08/2010 07:35
      
      אולי הוא באמת מדבר על התאהבות.
      
      אני התייחסתי אל המסר הרחב יותר, שבו השיר מבטא את האופן שבו אנו מפרשים את המציאות לפי הנרטיב שבו אנו בוחרים בכל רגע מחדש (או לא בוחרים), ואת מתייחסת אל ההתאהבות, כמשהו קיצוני הנדרש לשינוי הנרטיב הזה.
      
      גם שתי ההתבוננויות שלנו, הבוחרות להתמקד בחלק מן השיר או במאפיין אחד שלו, מדגימות את היכולת שלנו לבחור את הנרטיב המתאים לנו, ובאמצעותו להתבונן אל העולם.
      
      וזה מה שיפה כל-כך בשירה, המאפשרת לנו את ההתבוננויות השונות מבלי שתהיה לה כל מטרה מעשית אחר, כפי שיש לביטויים מילוליים אחרים.
      
      שבוע טוב,
      
      דרור
מתוקים / Dr. Dror Green20/08/2010 15:36

אכן, הכפר הבולגרי הוא שריד של המאה הקודמת, בבתים רבים השירותים בחוץ. רוב הצעירים עזבו אל העיר, ונותרו רק הזקנים החיים מפנסיה זעומה ומפרי גינתם ובעלי-החיים שהם מגדלים. בתים רבים בכפר נטושים ולאט לאט מתפוררים, ולכן בית בכפר זול יותר מדירה בעיר.

החמוצים שייכים למחלקה של אפרת. אני מכין את הקונפיטורות והריבות מן הדובדבנים, ונהנה כל החורף מקומפוט האפרסקים והאגסים והשזיפים שאנחנו מכינים (לעתים אנחנו הופכים אותו למיץ). וגם את הגבינות והיין אני מכין.

שבת שלום,

דרור
- ריבה, ריבה, ריבה / טל אזרד20/08/2010 21:03
  
  זה הכי כיף כזה אוכל שמכינים. הכי 'נכון', אם אפשר לומר כזה דבר על אוכל.
  
  כל ההערכות הזו בין העונות...זה כמו בשיר שצרפת: לקבל את מה שהטבע נותן ולהשתמש בו לטובתך.
  
  אני מאוד אוהב קונפיטורות. יש לי ארבע (רק אחת תוצרת בית!) במקרר כרגע. אני בטוח שמה שאתם מכינים יוצא מעולה. יש לי הרגשה כזו.
  
  שבת שלום,
  
  טל.
תודה / טל אזרד19/08/2010 22:23

תודה דרור על השירים והתובנות. מעניינת ה'לגיטימציה' שנתת לראיית המציאות הסובייקטיבית וגם איך שפרשת פסיכולוגית את השיר.

זה גם נעים לראות אתכם שם בתמונות עם החיים השלוים האלו.

כמעט והרגשתי את טעמו של הסלט שהכנת...

בארץ, חיים כאלו בכפר או במושב מתחברים לי אסוציטיבית עם פערים וחוסר שיוויון, אבל אצלכם בבולגריה זה אותנטי.

תודה שוב.
- חיי הכפר / Dr. Dror Green19/08/2010 22:45
  
  שלום טל,
  
  מעניין שאתה קושר את חיי הכפר לפערים וחוסר שיוויון. משום מה הדימוי שלי היה שהכפר, כמו הקיבוץ, הוא מקום של שיתוף בין אנשים מאוד דומים ממעמד חברתי וכלכלי דומה. אולי זה השתנה בשנים האחרונות, כשאת הבתים רוכשים עשירים והופכים אותם לאחוזות.
  
  בבולגריה העוני גדול, אבל למרות העוני חיי הטבע של התושבים עשירים מאוד, וכולם מתקיימים מגידולי הגינה ומבעלי-החיים שלהם. גם אנחנו צנועים למדי, אבל ידענו שיחסית לתושבי הכפר יש לנו יותר, ולכן בחרנו להשתלב וללמוד מהם את עבודות הגינה והכנת השימורים והמאכלים, ואולי לכן קיבלו אותנו כאן בחום רב ואנחנו מרגישים כאן באווירה משפחתית מאוד.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
  - חמוצים / טל אזרד20/08/2010 11:10
    
    בארץ, באמת, חלקת אדמה ובית צמוד-קרקע (איך שזה נקרא בשפה נדל"נית)מעיד על אמצעים ולא להפך.
    
    במדינות כמו בולגריה ורומניה, נניח, זה הכי אותנטי ואמיתי שיש.
    
    בגלל זה היה נעים להביט בתמונות שלכם. על חמוצים בכלל אני חולה... :)
- התבוננות מאוחרת / Dr. Dror Green19/08/2010 23:49
  
  שלום טל,
  
  לאחר שכתבתי לך בדקתי בגוגל, כדי לדעת אם זו את או אתה, וכך גיליתי את השירים שלך, שריגשו אותי, ובמיוחד השיר הזה:
  
  רמז / טל אזרד
  
  אַבָּא שֶׁלִּי הוּא אִישׁ קְצָת
  קָשֶׁה אִי אֶפְשָׁר
  לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּמִּלָּה קָשֶׁה בְּשִׁיר
  מִישֶׁהוּ פַּעַם אָמַר לִי
  בַּמִּלָּה קָשֶׁה לֹא נָכוֹן לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִׁיר
  מִישֶׁהוּ פַּעַם לָחַשׁ לְאָזְנִי
  בַּמִּלָּה קָשֶׁה לֹא רָצוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּשִׁיר
  מִישֶׁהוּ פַּעַם לִטֵּף אֶת רֹאשִׁי
  בַּמִּלָּה הַזּוֹ, לֹא כְּדַאי
  מִישֶׁהוּ פַּעַם חִבֵּק אוֹתִי.
  
  תודה,
  
  דרור
  - :) / טל אזרד20/08/2010 10:55
    
    אני שמח שהתחברת לשיר והוא נגע בך. זה תמיד נעים לשמוע.
    
    מה עוד אהבת?
    
    כמובן שזה פתח ולא שוא. תודה על התיקון, תיקנתי אצלי גם.
    
    טל.
לדרור / יעל הלוי19/08/2010 16:34

אף אני אוהבת מאד קדרות ועבודה בגינה :) העשייה של אפרת בביתכם היא כמו חלום בשבילי (וגם ספרים וספרות). מדי פעם אני חושבת על דרך להגשים, עדיין לא מצאתי (ונזכרת במשפט שכתוב בבית קפה מסוים בתל אביב "אני עדיין לא הייתי, איכן שפועם ליבך"). כתבתי לא מזמן פוסט על התקופה בה למדתי קדרות בתיכון (למדתי במגמת קרמיקה ופיסול).

חוץ מזה נהניתי מאד מהפוסט שלך, מהשיר, מהטאואיזם (זה היה המסלול בו בחרתי במהלך לימודי פילוסופיה לתואר הראשון - פילוסופיה מזרחית: טאואיזם). יש בטאואיזם הסתכלות על העולם והחיים שאני מאד אוהבת, הוליסטית או שלמה, ויש לה השפעה מרגיעה ומשקיטה עבורי, מול כל הדברים הגורמים סבל וחוסר מנוחה. החוכמה נמצאת בפשטות (ובהומור).

תודה שוב,

יעל
- מעבר לים / Dr. Dror Green19/08/2010 23:01
  
  יעל יקרה,
  
  ביאליק כתב פעם בשיר ילדים:
  
  מֵעֵבֶר לַיָּם, מֵעֵבֶר לַיָּם
  
  הֲתֵדְעוּ צִפּוֹרִים הַדֶּרֶךְ לְשָׁם?
  
  כמה נעים לשמוע שמלות השיר, כמו ציפורים, מחברות בין חלומות ומחשבות, ושיש דרך לחלוק במלים את מה שקיים רק בדמיוננו.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
על השירה / לי עברון-ועקנין05/08/2010 19:39

כמה יפות התמונות שממחישות את מה ששיר יכול לעשות, כל אחת בדרכה השונה. ואני חייבת להודות שיש לי בעיה עם פסואה, עם ריבוי הזהויות החמקמק הזה... אתה אוהב אותו?
- אהבת השירה ואהבת המשוררים / Dr. Dror Green05/08/2010 20:13
  
  לי יקרה,
  
  בגיל חמש-עשרה יכולתי לומר לך שאני אוהב משורר מסוים, או צייר מסוים, או מלחין מסוים, ועכשיו קשה לי מאוד לעשות זאת, ולא רק משום שבינתיים הכרתי משוררים רבים, ולמדתי להבחין בינם לבין שיריהם. אבל קשה לי גם לומר שאני אוהב את שיריו של משורר מסוים.
  
  יש שירים שאני אוהב, ויש גם שירים שמתאימים לרגע מסוים, ופחות מתאימים לרגע אחר. היום התאימו לי שני השירים המתייחסים אל השירה מנקודות מבט שונות.
  
  שימבורסקה שואלת בשירה מה זה לאהוב שיר. האם זה כמו לאהוב מרק עוף עם אטריות? במשך השנים השתנה יחסי אל השירה, אינני אוהב לשפוט אותה (האם היא טובה או מקורית או אותנטית, האם אני אוהב אותה), ואני בוחר מדי שבוע בשיר שמעורר בי משהו. כלומר לעתים אני נהנה למצוא משהו שמאיר זווית חדשה בשיר שאינני אוהב, ולעתים אני אוהב שיר למרות שאינו 'טוב' במובן הספרותי.
  
  וזו, בעצם, הסיבה ש'המצאתי' את 'פיוט', ובחרתי לשלוח מדי שבוע למנויים רק שיר אחד, מחוץ לכל הקשר, ללא שירים רבים אחרים של אותו משורר (בספר) או שירים ומאמרים של אחרים (בכתב-עת). וכך, השיר הופך לישות משל עצמה, נפרדת מן המשורר ואפילו מן השירה, ויש לנו אפשרות להתיידד אתו, לאהוב אותו או אפילו לכעוס עליו וללמוד ממנו משהו.
  
  דווקא את חמקמקות הזהויות של פסואה אני אוהב, ואני מודה שגם אני עושה זאת לעתים. פעם נהגתי לגלוש באינטרנט בשמה של גיבורת אחד מספרי הילדים שלי, ופעם אחרת פרסמתי ספר של שירי-אהבה סיניים שלכאורה תרגמתי, למרות שכתבתי אותו בעצמי. האפשרות לברוא דמויות ולכתוב בסגנונות שונים, כפי שעשו גם אמיל אז'אר וישראל אלירז, מפרה ומעוררת מאוד.
  
  להתראות,
  
  דרור
  - תודה, דרור / לי06/08/2010 10:56
    
    הרבה חומר למחשבה...
    
    יש משהו משחרר בגישה שלך.
    - חמקמקות הרגשות / מירי06/08/2010 13:22
      
      לא רק השירים הם חמקמקים. יש משוררים ההולכים בעקבות שיריהם ונעשים חמקמקים בעצמם.
      
      רגשות הם מבסיסם בלתי ניתנים לתפישה אובייקטיבית. הם אלה שנושאים את מאפיין החמקמקות, ולכן הניסיון לתעדם כברורים וכמוכרים "באמת" הינו מועד לכישלון מראש.
      
      הקוראים מוצאים בתמונת המצב, ששיר מציב, את משאלת ליבם הרגעית,
      
      ממש כמו שדרור מצלם תמונה מצבית של חייו ומעניק לנו את האפשרות להתמקם לרגע חמקמק על מקטע של קליידוסקופ, שהוא החיים.
      
      אין צורך להתחייב לדבר. השיקוף ממהותו הוא צילום ותו לא. נקודת מבט ולא שום סוג של אמת.
      
      במובן זה פסואה אמיתי בכול אחד מההטרונימים שלו למרות השמות השונים שמעניק לעצמו.
      
      תודה, דרור.
      - רגשות מדויקים / Dr. Dror Green06/08/2010 14:24
        
        שלום מירי,
        
        שלא כמו המושג המעורפל 'נפש', אני מאמין שרגשות מבטאים באופן המדויק ביותר את תפישת המציאות שלנו (לא את המציאות עצמה, כמובן, אותה תמיד אנו מפרשים, אלא את האופן בו אנו מפרשים אותה).
        
        הרגשות הם התגובה האוטומטית שלנו לכל גירוי המגיע מן המציאות, והם פשוטים ביותר. אנו מגיבים בחיוב לכל מה שיוצר בנו תחושת ביטחון (ומכנים זאת בשם, אמון, שמחה, אהבה וכו'), ואני מגיבים בשלילה לכל מה שמעורר בנו את חרדת-המוות הבסיסית (ומכנים זאת פחד, חשש, כעס, שנאה וכו').
        
        הרגשות פועלים באופן אוטומטי, אבל יש לנו אפשרות להבחין בהם ואף לשפר אותם, באמצעות המיומנויות הרגשיות שלנו, שאיש לא לימד אותנו להשתמש בהן. על כך אני כותב עכשיו בספר המבוא לאימון הרגשי, המיועד לזיהוי ולשיפור המיומנויות הרגשיות.
        
        כפי שכתבת, הצילום והחלון הנפתח לנו באמצעות השיר מאפשרים לנו לזהות רק נקודת מבט אחת של המציאות, מתוך מבחר גדול של נקודות מבט. המערכת הרגשית שלנו מגיבה אל המציאות כשהיא מתייחסת לנקודת המבט הזו כאל המציאות כולה, וככל שאנו לומדים להרחיב את נקודת המבט אנו משכללים גם את המיומנויות הרגשיות שלנו.
        
        וזו בדיוק המטרה של השיר השבועי, או הצילום המצורף. להרחיב במשהו את מאגר ההתבוננויות שלנו על העולם, ובכך להרחיב גם את מרחב הפעולה של התהליך הרגשי שלנו, שבלעדיו אין לנו אפשרות להתמצא במציאות.
        
        ועל זה מדברים שני השירים שהצגתי השבוע. על השירה כמשחק מסיכות המרחיב את הבנת המציאות שלנו.
        
        שבת שלום,
        
        דרור
גרמנית מתורגמת ובית / לי עברון-ועקנין30/07/2010 08:25

היי דרור,

אני בהלם מהסיפור על העבודה שהגשת לרוטנשטרייך :).

ואני מזדהה עם ההצטמצמות לדל"ת האמות. ואצלכם יפה כל כך וזה לא רק יפי הנוף, אלא תחושת הבית העמוקה העולה מן התמונות ומן האופן שאתה מניח אותן ומשלב אותן בטקסט.
- המלים והחיים / Dr. Dror Green30/07/2010 10:43
  
  לי יקרה,
  
  אין צורך להיות בהלם. הרי המלים יכולות לשמש גשר לתקשורת, אמצעי לשטיפת מוח וגם דרך לטשטוש ולערפול, כפי שנהוג לעשות באקדמיה (מכנים זאת בשם 'כתיבה אקדמית').
  
  הנה למשל משפט אופייני של היגל בתרגומו הבהיר של ירמיהו יובל:
  
  ברם פלצות זו נובעת למעשה מבורות לגבי טבעם של המיצוע ושל ההכרה המוחלטת גם יחד שכן המיצוע אינו אלא הזהות-העצמית המניעה את עצמה, או הוא הרפלכסיה בתוך עצמה, המומנט של האני ההווה-בשביל-עצמו, השליליות הטהורה, או - כשהוא מצומצם להפשטתו הטהורה - ההתהוות הפשוטה.
  
  כמה פשוט.
  
  מעניין שאת רואה בבחירה שלי לוותר על התחושות הלאומיות-דתיות הצטמצמות לדל"ת אמות. בעיני זו בחירה לוותר על האחיזה ברעיונות מצמצמים כדי לשוב ולגעת במציאות במגע ישיר באמצעות המשפחה, הבית, העצים והפרחים. האם אין זה העולם כולו?
  
  שבת שלום,
  
  דרור
  - דלת אמות / לי עברון-ועקנין30/07/2010 14:50
    
    דרור היקר,
    
    הצטמצמות לדל"ת אמות זה מה שנראה לי שאני עושה - אם כי בתחושתי אכן זה העולם כולו, אבל אני חיה פה ולא קוראת עיתונים, ומרגישה שאני חיה בעיקר בביתי ובקרב האנשים האהובים עליי, ולאו דווקא "פה". במרחב הפרטי ולא הציבורי.
    
    ויש דברים יפים שמרחיבים את העולם, כמו למשל דף שיר שבועי... :)
תגובה חמה לדף הפיוט / ד"ר לינה ארנון30/07/2010 07:36

שבת שלום, דרור!
אין כמוך כחופן, מחבק, מערסל, מלטף את העברית בצורתה המיוחדת בפיך ובמילותיך הכתובות. כל יום שישי בבוקר אני מרגישה רטט בנשמתי ונהנית לקרוא, שוקקת את התמונות המדהימות של ילדיך וכמובן את הנופים.
אכן, בגילנו המתקדם הזיכרונות, המראות, הקולות, המשפחה, הציפורים גוברים על האימה והפחד. המציאות הקשה האופפת אותנו בארצנו הקטנה. שבת שלום.
ותודה גדולה לך אדם יקר. לינה ארנון
- המראות והקולות / Dr. Dror Green30/07/2010 10:34
  
  תודה, לינה,
  
  כתבת על הזכרונות והמראות והקולות, ואיכשהו זה הזכיר לי את השיר ששמעתי מזלדה לפני שנים רבות, והעליתי על הכתב בפיוט:
  
  גם זלדה מדברת על הזכרונות של המראות והקולות, שנותרו בזיכרון ממעמד הר סיני, שהם המשקיטים את חרדת הכאוס המשולח כל רסן, ומעניקים לה תחושה של מקום בטוח.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
היי דרור / מואיז22/07/2010 20:46

פעם ראשונה כאן ואהבתי מאוד

שים לב שהפכנו לחתיכה מההיסטוריה של הספרות, בלי לשים לב. זה נשמע כל כך רחוק, פגישות עם יונה וולך... היו ימים
- זכרונות / Dr. Dror Green22/07/2010 20:57
  
  מואיז יקר,
  
  כדי שכולם כאן יזכרו בהיסטוריה, מותר לגלות שפעם נקראת בשם משה בן-הרוש, ובינתיים פרסמת כרכי שירה ופרוזה רבים, בעברית ובשפות אחרות. וגם שפעם השתייכת לחבורה הירושלמית של המשוררים הצעירים, ובהם גם בני שבילי.
  
  באמת הזדקנו. כשהכרתי את יונה הייתי בן עשרים וחמש, והיא היתה בת שלושים וחמש. היום אני בן חמישים ושש, ויונה עדיין בת ארבעים.
  
  בדיוק כפי שהיא עצמה כתבה על אביה המת:
  
  בְּכָל שָׁנָה בַּקַּיִץ
  
  אָבִי בֵּן שְׁלוֹשִׁים וְשֵׁשׁ שָׁנִים
  
  ואני שב ונזכר בה ובביתה הקטן ברחוב וולך בקרית-אונו, ואמה בחדר השני, במיטה, במפגשים הסוערים שלה עם הקהל, וגם בדעיכה האיטית של בביתן הסרטן של תל-השומר.
  
  ליונה יש חלק חשוב ב'פיוט'. השיר שלה, 'אילה', היה השיר הראשון של 'פיוט', ואחר-כך היא היתה גם חברת מערכת של כבוד, עם ס' יזהר.