אני כל שבוע מקבלת פיסה משירה ניפלאה וגם מחייכם המיוחדים , לומר את האמת אני לא ממש מתחברת לכל החיים האקסטים טיבעיים , אני טיפוס של נוחות אבל האיכות של כל מה שאתם עושים היא ללא ספק מעל לכל סטנדרט בריאותי :)

כיף לראות את מאיה המתוקה כשמה כן היא ממש מתוקה והבן שעוזר במלאכת השטיפה פשוט ניפלא!

מאחלת עוד שנים של אושר יחד עם אישתך הג'אדאית :)

בת אל

ומה עכשיו? אתרגל לחפש את 'פיוט' כל יום שישי?  (-:

אני נזכרת בשועל שמלמד את הנסיך הקטן פרק באילוף חיות.

להתגעגע ולצפות בשעה קבועה, ולא - אין התפתחות של קשר רק בשגרת המקריות.

 

מאוד אהבתי הפעם את השיתוף בתהליך שעברת עם השיר.

ובמיוחד את התייחסותך לבדידותו.

השארת אותי חושבת זמן רב עם מילותיך והתמונות.

 

השיר עצוב מאוד, כי הוא מתאר גם זוגיות דלילה ובודדה,

שרק מעצם קיומה, עושה שער מפייס בין ערביים, לא בעושר שלה.

אבל, הוא גם דואג לחבריו, שלא ילכו בדרכו!

"החלומות נפסקים בקול של קריעת נייר"

נייר - בעייני, הוא סמל הקידמה בתרבות המערבית,

הכל נעשה 'על הנייר', מה שלא כתוב לא קיים.

[הכוונה למה שייחסנו לנייר - בירוקראטיה(חוזים למשל), להבדיל מאמון ומגע]

הוא המוצר התעשייתי של העץ,

אבל לא העץ עצמו.

לכן, אולי, קל כל כך לקרוע חלומות הנשענים על הנייר בלבד.

 

גם אצלנו צפוי גשם בשישי/שבת.

שבת מבורכת לך ולכולם.

דרור,

תודה על הפוסט.

אני מוצא את עצמי תמיד בצפייה ודריכות נעימה לתמונות שאתה מוסיף בסוף הפוסט מחייך השלוים והשונים כל כך מפה וזה מחמם את הלב.

יש לך גם יכולת אפית בצילום ואני מאוד אוהב לעקוב אחרי ה"עלילות".

טל.

עד עכשיו הייתי בהקשבה.

קראתי וקראתי והשלמתי חסרים.

אני חדשה בפיוט, החל מיום כיפור ('ראשית הזמן').

 

ופתאום הבנתי, הבנתי מה עושים לי התאורים החוזרים ונשנים של דרור;

ודווקא התאורים האישיים, שהיו לי מוזרים בהחשפותם בהתחלה.

זה אפשרי!

זה אפשרי למצוא את המקום הבטוח שלך (כל אחד יקרא לו בשמו) בו אפשר לנהל שיגרה בעלת תובנת חיים משמחת. ממש לא משנה המיקום הגיאוגרפי החיצוני. הפינה המציצה אלינו מדי שבוע היא של דרור,

איפה שלי?

ההבנה הייתה אדרנלינית כי אני מנסה, בתקופה לא קצרה זו, להקרע ממצב של כבדות והסתגרות. ובמצב זה, שכחתי מיכולות שהיו לי; לפעמים אני חושבת שהגוף שלי שכח את טיבעו, ולא המוח.

 אני עושה, אך זה לוקח זמן.

 

ודבר משמח נוסף קיבלתי מדפי השיר.

פעם פעם חייתי שירה. ובאותו שלב של 'התכנסות', היא לא דיברה אלי יותר. הייתה כבדה כמוני וסתומה. ההרגשה הייתה שהשירה 'בגדה בי'. וזה היה עצוב. רק לבתי הסכמתי לקרוא שירים, וזה היה שמח.

משום מה, פה הצלחתי להיות בכל שיר, קצת כמו שאני יודעת לחוות.

נזכרתי במאמר על יכולת האמפטיה שבקריאה. אולי לא התכוונת לכך בדיוק, אבל באמת ביכולת קריאה יש אפשרות להרגיש אמפטיה ללא תנאי, וזו התמלאות משמחת.

ואולי, כי הקריאה בשירים אלו הייתה ביחד כלשהו, ולא לבד.

ואולי, משום שזה הופיע שיר,שיר; חלון, חלון.

 

תודה.

ראה מה המקריות עושה לנו. אני באתר זה, רק כי ראיתי את המילה 'פיוט' במשהו שקיבלתי במייל.