בשירה, אומנות, יופי- לא ניתן לא רצוי ולא נכון להשוות .למעשה זה אפשרי אבל זה אצל האדם בינו לבין עצמו  בדירוג הפרטי שלו.
השיר הזה הותיר אותי חסר נשימה . הסופרלטיבים שעלו בי למקרא השיר הזה לא היו מילוליים. אפשר לכתוב אותם כ: בום ,וואו, אפשר עם סימני קריאה..
העיברית ה"משובשת" הזכירה לי מייד את אבות ישורון
 

מזכיר לי את הדיוקן של ואן גוך לאחר שחתך את אוזנו.

ואן גוך לא ניסה לייפות את "המציאות" ולא להתאים את עצמו "למציאות" של אנשים אחרים, של הנורמה החברתית, של הציפיות החברתיות, אלא לתאר באמצעות מכחול וצבע את העולם ההיולי,הראשוני והזורם שחש בתוכו. לתאר את הכאב שמתוכו ובאמצעותו הוא יצר. כל מי שקורא את המכתבים שכתב, חש בספקות הנוראיים שהיו לו לגבי עצמו וכיצד תפסה אותו החברה(וכיצד תפס הוא את עצמו). חלק מהסבל נובע מההיצמדות לרעיון "שכך" אמורים להיות הדברים. אז נערכת השוואה(צד מסוים שהושתל באדם עורך השוואה זאת) בין המצב הרצוי לכאורה(בעיני החברה)למצב המצוי, שאותו האדם אינו יכול לקבל משום שאין לו יכולת באותו רגע להשלים עם מציאות עצמו כפי שהיא.(כל הצדדים בתוכו). האדם נאבק בעצמו ותוצאות המאבק הבלתי נמנעות, מאבק שבו האדם מנסה להתאים עצמו לסטנדרט חיצוני כלשהו, הן סבל. אבל סיבות לחיים לא חייבות להיות דווקא אפשרויותיו של האדם להתאים לאיזשהו רעיון של הצלחה או נאותות שהחברה מתווה,לא משהו חיצוני, אלא דבר מה פנימי, שהחברה אולי רואה "כטירוף" אבל הוא מקור כוחו של האדם ובמקרה הזה ספציפית האמן(ואן גוך, המשוררת הסובלת המתעלה מעל לסבלה).

ההיפוך כאן הוא אירוני. דווקא הצרצר, שהחברה בזה לו, הוא מקור הכוח וממנו מגיעה הייחודיות ואילו הנמלה שאינה יכולה ללכת בתלם, קיימת וסובלת. אי אפשר לאלף אותה לפעול בחריצות. זה נראה כאילו הנמלה היא חסרת תועלת במקרה הזה, בעלת "הפרעת קשב". הצרצר הוא הדבר הייחודי ואילו הנמלה היא משל לאדם הנתון להשפעת כוחות הלוחצים אותו וגורמים לו לסבל בשל תחושת חוסר התאמה.הגרזן אכן חותך בעץ וחוטב עץ(לא מדובר בדבר עדין כמו נשיאה של פירורים)וכשהדבר נעשה , עפים שבבים. זהו דבר חד משמעי, לא מתפשר,דטרמיניסטי.

הסטואיקנים רצו תמיד ללמד את האנושות שהאדם הוא רציונלי והוא יכול לבחור במה שהם ראו כדבר "הטוב". השמחה והחכמה הן תוצאה של הליכה בעקבות הדבר הטוב, אגירתו של הדבר הטוב.(הנמלה הרציונלית , אוגרת פירורי הלחם לקראת החורף) השיר מציג בדיוק ההיפך. מה שאוגרים כאן הוא הכאב הנובע מתפיסת הכאוס של המציאות, העולם הדיוניסי המטורף, שמתוך חוסר הסדר שלו, צומחת ועולה "השירה " והאמנות בכלל. הצרצר קיים לצידה של הנמלה וללא הטירוף, לא יכול היה לשיר.

השוני שיש בכל אדם למרות הרצון של החברה לקבוע מסמרות בנוגע לחוכמה ודעת, הוא זה שיוצר את הגיוון התרבותי. הר געש מתפרץ מרחיב את גבולות היבשה והשטח האורבאני המסודר והמתווה ,שאותו הוא לפעמים הורס בהביאו עליו חורבן לבה מלאת בהתפרצויות של יופי. בכל מקרה, לא תמיד מאבק כזה מסתיים "טוב" עבור האדם, כפי שראינו לאחרונה במקרה של סיגל איציקוביץ. טירוף הוא לא תמיד יפה ולא תמיד יש לו תוצאות שמועילות הן לאדם והן לחברה. אבל גם זה חלק מכל מה שקורה וגם זה חלק מהאדם.

אחד המאפיינים של אמיר גלבוע, בייחוד בשירתו היותר מאוחרת, זאת הדחיסות והרב משמעות של השורה ,המילה והביטוי, הניבנים כתוצאה משימוש בצורות מתוחכמות, בגלישות, חריזה פנימית ,וויתור על סימני פיסוק וכו.

השירים נראים מאוד גולמיים לפעמים, אבל במבט יותר מעמיק הם מתגלים כמאוד מוקפדים. מישהו ישב ליד שולחנו בלילה (או ביום:) וליטש יהלומים. בשל הבהלה הזאת של האיילה מהעיניים הלטושות, האיילה מחד גיסא מתפארת בקיסמה "ובמראיה" אבל גם מסתתרת מפחד בתוך המבנים הצורניים שהמשורר יוצר למענה ועבורה. הוא מעוניין מחד גיסא שיראו את האיילה שלו,אבל הוא גם לא מוכן שזה יהיה יותר מדי פשוט וכל אחד יוכל לראות. הוא רוצה שיתאמצו, שישקיעו מאמץ.

ברור שהשיר הזה נסוב על "האיילה" ולכן השאלה הראשונה שיש לשאול עליו, היא מה היא או מי היא "האיילה" הזאת. להבנתי, אמיר גלבוע בעצמו נותן תשובה על כך בסופו של השיר ולמרות שהיא לא תשובה חד משמעית וגם אותה

יש לפרש, היא עונה על השאלה בתשובה המאפשרת לתת פשר מסוים לשיר. השיר פותח במילה איילה והמשפט המסיים פותח במילים "ליבי איילה".... כיוון שכך אמיר גלבוע בונה את המשפטים השיריים הדחוסים, כל משפט, אפילו כזה הגולש לשורה הבאה ולעיתים לשורה מתחתיה, אפשר לפרש בכמה מובנים ומתוך כמה נקודות מבט. הלב הוא האיילה. הזהות בין הלב לבין האיילה הוא סמל וכשסמל אחד מתברר גם כל האחרים מובנים הרבה יותר, המשמעות של השיר נגלית.

אמיר גלבוע הוא לא הראשון במשוררים שכתבו שיר ארס פואטי ולדעתי זה שיר ארס פואטי. הוא מזכיר בתכניו משוררים רבים אחרים שכתבו על הפגיעות של עצמם באופן אפילו יותר גלוי ופחות מסתתר מאמיר גלבוע .המשורר הוא פגיע ושירתו של המשורר היא פגיעה ולמעשה המשורר ושירתו הם אחד. את האיילה חייבים לשלוח אל הזאבים, אפילו שיודעים כי היא עלולה להיטרף. הם לא רק ביער אלא גם בעיר, על מדרכות. הזאבים לוטשים עיניים כי האיילה יפה היא,הם מקנאים במשורר על האיילה שלו, יתרה מזאת, המשורר בעצמו מעוניין בקנאה הזאת ומתגאה בה(הרי הוא זה ששולח את האיילה),אבל אנו רואים כאן אמביוולנטיות המעידה על צדדים שונים באדם.

כל אדם החושף מעצמו משהו הופך ליותר פגיע למשפט הבריות. בייחוד כאשר האדם הוא משורר ייחודי ובעל אמירה חזקה. המשוררים משתמשים במילים במקום בחרבות. באמצעות המילים הם אומרים את מה שמצפונם הפנימי ביותר מדבר אליהם.. באמצעות השירים הם "נלחמים" על מה שחשוב להם. אמיר גלבוע ואורי צבי גרינברג כתבו שירה מודעת מאוד פעמים רבות בנוסף לשירתם הלירית. לדעתי, בשיר הזה אמיר גלבוע מכוון לשירה היותר מודעת. כשהוא אומר " אני אותך אל מול פני החזקה אשלח, המלחמה לא בשבילי עוד" אפשר לפרש  את  המילה "חזקה" כמוסכמה, כדבר הנהוג בעולם ושאותו המשורר רוצה לתקן. מילים רגילות לא בהכרח יכולות להגיע עמוק,אבל שיר יכול לעשות שני דברים ,לאפשר ללב הראוי לכך להיפתח לאמיתות פנימיות חדשות או לגרום ללב שאינו ראוי להיאטם. בהקשר הזה, אני נזכר עכשיו מה קרה לאוסיפ מנדלשטם כשכתב שיר על סטאלין(ואפילו לא נקב בששמו). זה עלה לו בחייו. לאמנות יש מחיר, לעיסוק באמנות יש מחיר, להיחשפות ולגילו המצפון בפרהסיה באופן הזה יש מחיר. הזאבים יבואו עם המשורר חשבון.

האירוניה הגדולה בשיר עולה מכך, שהמשורר עצמו הוא זה השולח את האיילה בגלל שלו עצמו אין כוח להילחם (המלחמה לא בשבילי עוד) ולאחר מכן הוא מבכה את גורלה הרע והמר של האיילה הזאת (פצועת דם בשחר שוטטת).

גם את המילה שוטטת אני אוהב כאן במיוחד, כי השיטוט ,הוא השיטה של האמן. של המשורר, של ההוגה. האיילה, הלב, פצועים ושותתי דם, אבל הם ממשיכים בשלהם.הם עומדים בגאווה ובכבוד מול גורלם.

אני ראיתי לא מעט חריזה בשיר הזה, היא בעיקר פנימית ואמיר גלבוע נמנע בכוונה מחריזה רגילה בסופי שורות ושובר את השורות באופן שיוצר חריזה פנמית וחריזה חיצונית בו זמנית.הדבר מתאים מאוד לאמביוולנטיות המובעת בשיר ומשקף את מצב התבהלה והפחד, שהוא מצב לא הרמוני בכלל.(הם- מפניהם, לראותך-איך-נשמתך). השימוש בכלי אליטרציה מכוון את תשומת הלב בכל מקום למילה "לב" או "ליבי" (הזאבים,ביער,בעיר, בי, בשבילי ועוד).