תודה דרור על התרגום וההסבר, אך אני פירשתי את השורה האחרונה בשירה של דיקינסון "Was large enough for Me" שהיא מתכוונת שמושא אהבתה מילא וסיפק אותה.

   

שלום דרור,

אשמח להתפייס איתך לאחר זמן רב שלא היינו, אתה ואני, בשום קשר שהוא. נכון, יש לך יומולדת בחודש יולי, וגם לי. בסדר, לא טענתי שאתה בן 90, אבל אני - דווקא כן... התסכים לכלול אותי בין מנויי "פיוט"? 

כל טוב.

כרמלה

   

הערה קטנה.
אתה מדבר על "תענוגות חושים" שמרמז על "תענוגות בשרים". אזכיר כי מדובר בשפה אחרת ואי אפשר להסיק את מה שאתה מסיק, על הקירבה בין שני המושגים.

מאמר מעניין כשלעצמו, בפרט לאחר שיחתנו הארוכה......

   

טוב, זה נראה כמו ברווז אז זה ברווז. כאן מתואר חלום. כיוון שאני עצמי כותב לא מעט חלומות ביומנים שלי, אני יודע לזהות חלומות. רק שאני כותב באופן פרוזאי לחלוטין ואילו כאן, למרות הפרוזה, יש ,ללא צל של ספק, שיר. רוחה של השירה שורה כאן בכל שורה. הכיצד? ובכן, שיר אמור לחבר את כל הקצוות הלא מחוברים בדיוק רב ולנתק אותם בו זמנית ולאחר שעשה זאת הוא אמור לאפשר לקורא להגיע למסקנות על חייו שלו, לעקוב שוב אחר הסליל של אריאדנה, שהוא דק מן הדק, כמו יעקב האוחז בעקבו של עשיו. לצאת מהמבוך של השיר כמנצח. לקחת את כל הקופה, לזכות בבכורה. כאן כל הקצוות מחוברים ובעת ובעונה אחת כל העלילות נפרמות, כדי שלא תהיה עלילה אחת יציבה שניתן לייחס אותה לאיזושהי זהות יחידה או נקודה בזמן. כל אדם אחר המספר את חלומו, מספר רק חלום אחד ,של אדם אחד. המשורר המספר את חלומו, מספר את חלום האנושות. כי משורר אמיתי, בעת כתיבת השיר, הוא ישות ערה לכל המתרחש. הוא ער לשקר העז, גם של עצמו. מרבית האנשים ישנים ובחלומם הם בעולמם הפרטי מאוד (כדבר פילוסוף משורר אחר מלפני אלפי שנים). האמנות עוסקת בחלום הזה ספציפי בכל המדיות האפשריות. מי שראה את סרטו של ברגמן למשל, תותי בר, יודע ומכיר את סצינת הפתיחה המפורסמת של הסרט, שבה הגיבור הופך להיות עד למותו שלו ובעקבות העדות הזאת הוא יוצא למסע, לאודיסיאה של היפתחות,התפתחות והתרככות. בדיוק ההיפך מקישיון המוות. המוות הוא לא סוף פסוק, סוף דבר, אבל הוא נמצא ברקע של כל הדברים ולכן כל הטקסים הסובבים אותו בקרב בני האדם. ברומן של יעקב שבתאי, זיכרון דברים, המוות פותח את הספר כנקודת התייחסות, מותו של האב ולאחר מכן התאבדותו של הבן (כלומר הבחירה שלו במוות באופן מודע ומתוך רצון, דבר שתמיד מעורר זעזוע בלב הבריות). האב מת בראשון לאפריל ואילו גולדמן, הבן, מת בראשון לינואר, אבל המספר, על דרך האירוניה, רוצה לשכנע אותנו שאין כאן כל אירוניה ולא משמעויות ספרותיות :) לאחר מכן, צזאר וישראל נכנסים לאיזושהי סצינה קפקאית, שבה הם מחפשים את מקום ההלוויה של אבא של גולדמן ומתרוצצים במשך יום שלם מבית קברות אחד לאחר, ביום שרבי ורותח ולאורך כל הזמן הזה צזאר (בעיקר) עסוק במחשבות מיניות ובצער ועצבים על העולם ,על עצמו ועל הנשים בחייו(ושלא בחייו עוד). גולדמן הבן סלד מלוויות וטקסים, כלומר סלד מאלמנטים מסוימים של התרבות, שכל מטרתם היא לאפשר לבני האדם להדחיק את עובדת מותם המתקרבת באמצעות התמקדות במותם של אחרים, בניחום "האחרים"(למעשה בני אדם מנחמים בכך את עצמם).לכן התרבות היא לפעמים עצימת עיניים ולא פתיחת עיניים. יש משהו אבסורדי בניסיון לקחת את השירה ולהפוך אותה לעוד משהו תרבותי, ממוסד. אין שום דבר ממוסד בשירה, אין שום פרס שהיא צריכה עבור עצמה, שום הכרה, אבל המשוררים, אכן, עסוקים כל חייהם בביצת התרבות הזאת ומתבוססים עד הצוואר לעיתים במאבקים בינם לבין עצמם, על הזכות לזכות למקום כלשהו באותה "תרבות". במציאות שאינה חלום זה עוד מצליח, כלומר, האשליה לפעמים נראית כמציאות והגיבור זוכה לאיזושהי נחת רוח זמנית בהחלט ותחושה של ניחומים חסרי כל בסיס, אבל החלום הופך את כל זה לחוכא ולאיטלולא. בחלום אין מקום לשקר. לכן כולם בשיר הזה ישובים בבית התרבות, בערב לזכרו של "מהשמו". האירוניה כאן מטפסת לגבהים.אין נחמה למהשמו בערב לזכרו ואין נחמה גם לבאים וגם לחברי הועד.הכל בדרך להתפרקות טואלית. המוות הוא הדבר היחידי שנוכח במלוא הדרו בחדר הזה, התרבות לא תעזור להם ולא תסייע לאף אחד מהם לברוח מעצמו.(לי זה גם מזכיר את הניסיון העקר של חבורת נובורישים מנוונת בסרט משמעות החיים של מונטי פייטון, לברוח מפני המוות, שהוא כמובן, בעל גלימה עם מגל).ההיתלות בתרבות כמוצא אחרון וכקרנות המזבח, היא ניסיון של האדם לשמר את הישגיו של היחיד מפני המוות בכל מחיר. זהו הרצון של האגו החולה לשמר את "הישגיו"..אבל זה לא יצלח, זה מגוחך וזה מעורר בסופו של דבר אומלות רבה וחוסר יכולת הסתפקות בדברים הפשוטים של החיים,שהם לא חלק מהתרבות כלל וכלל. לולא התרבות,אמנם, לא הייתה אמנות, כי הבסיס של האמנות היא הפנאי והפנאי של האדם מפני הילחם ,ברח או קפא, החל אך ורק מרגע שהחלה התרבות. אבל גם התרבות, השומרת בתוכה את הכל ומעבירה מדור לדור, היא לעיתים עניין אפל ומפוקפק מאוד. כשם שאנשים משמרים בתוך עצמם לעיתים אמונות חזקות ולא מועילות לחיים, גם התרבות משמרת בתוך עצמה אלמנטים רבים, שבהקצנתם מביאים את האדם והיחיד כמו גם החברה והתרבות לניוון והרס. המוות בהקשר הזה בסך הכל מאפשר התחלה חדשה ובריאה יותר. אין בו שום דבר שלילי, הוא היה בטרם כל(לפני היום הזמן)והוא יהיה בסוף הכל(לאחר הזמן). זה הכל. ובאשר לשורה האחרונה של השיר הזה, הרי , כבר אמר משורר ידוע אחר(מהשמו, אני יודע:) "אין צורך למהר, אין חשש שיקדימך אחר" :) כאן, בתגובה הזאת, הדגמתי, כמיטב יכולתי, כיצד עושים שימוש מושכל בתרבות כדי לכתוב על שירה, שבשום פנים ואופן אין לה יד ורגל בשום תרבות. היא פרא אדם, שידה בכל ויד הכל לא בה. :)
   

הניסיון לכתוב שיר הוא ניסיון לקחת מרחק מהחולשה כדי לתאר אותה כהוויתה ללא הצדקות, ללא תירוצים וללא הטיות. כמו שבציור היפאני משאירים מרחב ריק ומעט קווים המבטאים את החשוב ביותר,כך בשיר משאירים מרחב לדמיון ,מרחב לאדם עצמו להכנס לשלד ולמלא אותו, להחיות אותו, לאפשר לעור ולגידים לקרום, לראות כיצד הדברים מתרחשים באמת ואולי ליצור משהו חדש בתהליך בין הקורא לשיר, משהו חדש בחיים של הקורא. אם משהו אמיתי הרי הוא לא סוגר את האדם לא משנה במה הוא דן, הוא לא דן את האדם, לא משנה עד כמה הוא שופט, הוא פותח את האדם לאינסוף. לכן השיר הלירי (עליו מדברת המשוררת) הוא תמיד אפשרות, מערכת יחסים חדשה המאפשרת ביטוי חד פעמי, לא מתווך תרבותית או חברתית, לא רק של המשורר אלא גם של הקורא. דבר בשיר אינו קשור לזמן העובר או לאופנה חולפת,למה שמותר או למה שאסור, אלא לקבוע ולנצחי, לחוזר ונשנה בכל התרבויות, בכל הזמנים ובכל המקומות. מעבר לנורמות, מעבר למוסר, מעבר לטוב ולרע. המילים הן אמנם חלק מהתרבות ויש להן תמיד הקשר, אבל הדרך שבה הן מאורגנות בשיר ועצם הבחירה והסידור שלהן, מאפשר את האפקט של ביטול השפעת הזמני והעובר וההחולף, את כל מה שהאדם צובר, את כל מה שמעוור את האדם, והיחשפותו לכל מה שמחשל אותו ומסייע לו להתגבר. כיוון שזה תהליך של השלה ולא של צבירה, של זיקוק ולא של הזדקקות, האדם הופך להיות קל יותר, דק יותר בהכרח למרות הקושי אבל התהליך עצמו קשה, דן בחומרים קשים ומצריך השתתפות אמיתית של האדם מבלי לוותר לעצמו. לכן ההנאה שמפיקים משיר היא לא הנאה "קלה" ולא קלת רוח. "האושר" והסיפוק המגיעים מבקריאת שיר הם תמיד "קשים".תמיד מתאגרים, לא רק את כל מה שהאדם כבר חושב שהוא יודע על עצמו ועל העולם אלא גם את חווית חוסר הוודאות של כל מה שהוא לא יודע והוא אינו יכול לשקר לגביו עוד. עבור המשורר עצמו העיסוק בחומרים הקשים הללו עולה לו לעיתים ביוקר רב, זה כמו לחזור שוב ושוב לאותה טראומה ראשונית ולבטא אותה בדרכים חדשות. יש לזה כנראה מחיר עבור חלק ממשוררי האמת ולכן אולי ידוע הביטוי המשוררים המקוללים. במה הם מקוללים? כי הם נידונו לחיות שוב ושוב מחדש, בשיבה נצחית, את כל מה שמכאיב ומייסר ולאשר זאת ולחייב את החיים על אף ולמרות. הם נעים ונדים ללא כל כל הגנה.ללא כל קרם שיזוף אל מול "השמש". חלקם לא תמיד מצליח לשרוד לאורך זמן בתהליך, באמירת האמת, בעמידה אל מול הריקות, בחיכוך המתמיד עם האין. והאדם, המשורר, בעצם היחשפותו הופך גלוי לחלוטין לכל "חולשתו" "ועליבותו" לעיתים. האדם הוא אכן יצור חלש אבל מתוך חולשתו עשויה להתגלות גם כל עוצמתו וחוזקתו. כל יפעתו ויופיו.כל סגולותיו והתגברויותיו. לפעמים נופלים חללים על מזבח האמנות והשיר הוא החלל שהם הותירו אחריהם, כעדות למאבק ולמלחמה על אמירת האמת, על זיקוק הרגש הטהור, על הביטוי של החיים החד פעמיים הללו ברגעים של היווכחות עצמית נוקבת, אל מול המוות האוצר אותם וקולט אותם אל חיקו האינסופי.(והמוות הוא באמת סוג של אוצר בתערוכת החיים של היקום) רק המוות יכול להעיד על החיים, כשהם לכאורה בנקודה מסוימת מסתיימים. הם לא באמת מסתיימים כשם שהשיר לא מסתיים אף פעם, אלא יש נקודה קטנה בסוף. כשהחיים מסתיימים, בוחנים את כל האירועים בהם ואולי כותבים ביוגרפיות אבל לעיתים מילה אחת או שתים, "ניצת הורד", אלו יכולים להסביר את הכל. אני כתבתי תגובה לשיר ויש בה הרבה מילים ויש לי קצת יסורי מצפון על זה ולכן אני נמנע מזה במרבית המקרים, אבל אני רק אדם ואני לא אשפוט את עצמי(וגם אתם לא :)