אחד המאפיינים של אמיר גלבוע, בייחוד בשירתו היותר מאוחרת, זאת הדחיסות והרב משמעות של השורה ,המילה והביטוי, הניבנים כתוצאה משימוש בצורות מתוחכמות, בגלישות, חריזה פנימית ,וויתור על סימני פיסוק וכו.

השירים נראים מאוד גולמיים לפעמים, אבל במבט יותר מעמיק הם מתגלים כמאוד מוקפדים. מישהו ישב ליד שולחנו בלילה (או ביום:) וליטש יהלומים. בשל הבהלה הזאת של האיילה מהעיניים הלטושות, האיילה מחד גיסא מתפארת בקיסמה "ובמראיה" אבל גם מסתתרת מפחד בתוך המבנים הצורניים שהמשורר יוצר למענה ועבורה. הוא מעוניין מחד גיסא שיראו את האיילה שלו,אבל הוא גם לא מוכן שזה יהיה יותר מדי פשוט וכל אחד יוכל לראות. הוא רוצה שיתאמצו, שישקיעו מאמץ.

ברור שהשיר הזה נסוב על "האיילה" ולכן השאלה הראשונה שיש לשאול עליו, היא מה היא או מי היא "האיילה" הזאת. להבנתי, אמיר גלבוע בעצמו נותן תשובה על כך בסופו של השיר ולמרות שהיא לא תשובה חד משמעית וגם אותה

יש לפרש, היא עונה על השאלה בתשובה המאפשרת לתת פשר מסוים לשיר. השיר פותח במילה איילה והמשפט המסיים פותח במילים "ליבי איילה".... כיוון שכך אמיר גלבוע בונה את המשפטים השיריים הדחוסים, כל משפט, אפילו כזה הגולש לשורה הבאה ולעיתים לשורה מתחתיה, אפשר לפרש בכמה מובנים ומתוך כמה נקודות מבט. הלב הוא האיילה. הזהות בין הלב לבין האיילה הוא סמל וכשסמל אחד מתברר גם כל האחרים מובנים הרבה יותר, המשמעות של השיר נגלית.

אמיר גלבוע הוא לא הראשון במשוררים שכתבו שיר ארס פואטי ולדעתי זה שיר ארס פואטי. הוא מזכיר בתכניו משוררים רבים אחרים שכתבו על הפגיעות של עצמם באופן אפילו יותר גלוי ופחות מסתתר מאמיר גלבוע .המשורר הוא פגיע ושירתו של המשורר היא פגיעה ולמעשה המשורר ושירתו הם אחד. את האיילה חייבים לשלוח אל הזאבים, אפילו שיודעים כי היא עלולה להיטרף. הם לא רק ביער אלא גם בעיר, על מדרכות. הזאבים לוטשים עיניים כי האיילה יפה היא,הם מקנאים במשורר על האיילה שלו, יתרה מזאת, המשורר בעצמו מעוניין בקנאה הזאת ומתגאה בה(הרי הוא זה ששולח את האיילה),אבל אנו רואים כאן אמביוולנטיות המעידה על צדדים שונים באדם.

כל אדם החושף מעצמו משהו הופך ליותר פגיע למשפט הבריות. בייחוד כאשר האדם הוא משורר ייחודי ובעל אמירה חזקה. המשוררים משתמשים במילים במקום בחרבות. באמצעות המילים הם אומרים את מה שמצפונם הפנימי ביותר מדבר אליהם.. באמצעות השירים הם "נלחמים" על מה שחשוב להם. אמיר גלבוע ואורי צבי גרינברג כתבו שירה מודעת מאוד פעמים רבות בנוסף לשירתם הלירית. לדעתי, בשיר הזה אמיר גלבוע מכוון לשירה היותר מודעת. כשהוא אומר " אני אותך אל מול פני החזקה אשלח, המלחמה לא בשבילי עוד" אפשר לפרש  את  המילה "חזקה" כמוסכמה, כדבר הנהוג בעולם ושאותו המשורר רוצה לתקן. מילים רגילות לא בהכרח יכולות להגיע עמוק,אבל שיר יכול לעשות שני דברים ,לאפשר ללב הראוי לכך להיפתח לאמיתות פנימיות חדשות או לגרום ללב שאינו ראוי להיאטם. בהקשר הזה, אני נזכר עכשיו מה קרה לאוסיפ מנדלשטם כשכתב שיר על סטאלין(ואפילו לא נקב בששמו). זה עלה לו בחייו. לאמנות יש מחיר, לעיסוק באמנות יש מחיר, להיחשפות ולגילו המצפון בפרהסיה באופן הזה יש מחיר. הזאבים יבואו עם המשורר חשבון.

האירוניה הגדולה בשיר עולה מכך, שהמשורר עצמו הוא זה השולח את האיילה בגלל שלו עצמו אין כוח להילחם (המלחמה לא בשבילי עוד) ולאחר מכן הוא מבכה את גורלה הרע והמר של האיילה הזאת (פצועת דם בשחר שוטטת).

גם את המילה שוטטת אני אוהב כאן במיוחד, כי השיטוט ,הוא השיטה של האמן. של המשורר, של ההוגה. האיילה, הלב, פצועים ושותתי דם, אבל הם ממשיכים בשלהם.הם עומדים בגאווה ובכבוד מול גורלם.

אני ראיתי לא מעט חריזה בשיר הזה, היא בעיקר פנימית ואמיר גלבוע נמנע בכוונה מחריזה רגילה בסופי שורות ושובר את השורות באופן שיוצר חריזה פנמית וחריזה חיצונית בו זמנית.הדבר מתאים מאוד לאמביוולנטיות המובעת בשיר ומשקף את מצב התבהלה והפחד, שהוא מצב לא הרמוני בכלל.(הם- מפניהם, לראותך-איך-נשמתך). השימוש בכלי אליטרציה מכוון את תשומת הלב בכל מקום למילה "לב" או "ליבי" (הזאבים,ביער,בעיר, בי, בשבילי ועוד).

הנצחי הוא מה שהוא מחוץ לזמן או מה שנמשך לנצח. חיי אדם קצובים בזמן ואחריתם ידועה והם זרועים לאורכם ורוחבם במוקשי הסבל,שהוא האמת הראשונה הנאצלת של הבודהא.יש רגעים בחיים, שאדם חווה משהו שהוא אינו מבין, שהוא אינו יכול להסביר במילים, משהו שהוא מחוץ לאגו המתקיים בזמן, משהו שמבטל אולי את האגו ופורש בפני האדם את הנצחיות הקיימת מחוץ לזמן כחוויה לא מתומללת. אולי השירה יכולה לעשות משהו בשיחזור החוויה הזאת, אולי להתקרב לשם. זאת היא המוזיקה שלא הובנה.האהבה החודרת כל, שנמצאת מעבר להבלי העולם הזה ואשר מוקשי העולם הזה, החרדה הקיומית, הסבל, אינם יכולים לה. הדמות הנשית בשיר הזה, חשה בכך והבינה את גודל השעה. זאת למעשה התעלות. כאשר אדם חווה התעלות כזאת, הוא בהחלט מסוגל "לוותר" על שנותיו היעודות, כלומר על כל מה שנמצא בתוך הזמן על מנת לצאת שוב ולו לרגע מחוץ לזמן. לי זה נראה כמו התמזגות של היין והיאנג, של הזכרי והנקבי אבל לא ברמה של הבלי העולם הזה וגם לא ברמה הידועה של האהבה הרומנטית, שהיא אהבה חולפת ולא מעט פעמים מהווה מוקש לאדם כמו כל דבר אחר בחיים הללו. הדמות הזכרית בשיר הזה, היא כמובן יותר מורכבת. היא לא יכולה להיגמל מהסבל,הלב הגוסס בין השיניים, שזאת מטאפורה קשה מאוד.הוא למעשה מתאר אדם האוכל את ליבו, כלומר, מעלה שוב ושוב באוב, את הרגשות הקשים ביותר, המרים ביותר, ולועס אותם, בניסיון כלשהו לעכל אותם ולהיפטר מהם לאחר מכן. זה אדם שאכן רואה את שדה המוקשים של החיים, את חוסר הצדק, את העוול, את ההרס והחורבן ולמרות הלב הגוסס והרגשות הקשים הוא מבין שהתאחדות הזכרי והנקבי, בשדה הקטל הזה, בסמסארה הזאת, היא למעשה,במידה רבה, כל מה שיש לאדם כנחמה בעולם הזה, אפילו אם היא זמנית, בתוך הזמן. לשכב בין המוקשים, "בשניים".

קצת הזכיר לי שיר של פנחס שדה, שבו הוא מתאר כיצד הוא שוכב עם אישה כלשהי ובסופו של דבר תוהה אולי זה ,אולי, באמת כל מה שיש בעולם הזה. גם פנחס שדה,בשיר שלו, נדמה לי אוחז בדעת הדמות הזכרית בשיר של סוצקובר. נשים תמיד תופסות את האהבה בצורה שונה מגברים ולמשוררים גברים יש את הנטייה הזאת להאליל את האלמנט הנקבי(הנשיות הנצחית)בשירהם.

"כל החולף עובר

אך כמשל הוא:

כל הלוקה בחסר

פה ישוכלל הוא

כל הגלום בלא דמות

פה מעוצב

נצח הנשיות

מושכנו אליו"

היי דרור

אהבתי מאוד את קריאתך בחלק הזה של ההתחלה שלנו.

וגם, לומר לך ולכם שלום. 

שולה