שבת שלום דרור,

אכן קיימת בסוף החמלה והפיוס. כמו בכל הניגודים החיים זה בצד זה, בעולם הדואלי שלנו , אם ישנה שמחה יש גם עצב, חושך ואור, שחור ולבן כמו בשיר "באמצע" של אלי הירש. הניגודים מכילים זה את זה וגם משלימים זה את זה.  מתוך העולם של "נקמה ונחמה"מגיע סוג של פיוס ורוגע. מתוך עולמו של הכותב עולה אשה אשר איננה בת חווה. לא בהכרח לילית. עולה בעיני רוחו דמות מלאכית כולה תם וטוהר, כולה קדושה, כולה רוח ערטילאית של יופי נשגב חוכמה עליונה, זכות בלתי נתפשת. ....... והמשורר יודע שהיופי הנשגב הזה, טמון עמוק בליבו פנימה. הוא רק צריך למצוא את הדרך אליו. היא לא מחוצה לו. היא בתוכו. הוא נושם אותה . זוהי איזו שהיא אנרגיה חבוייה שעליו לגלותה. היא באה לידי ביטוי בשיר המיוחד הזה. השירה שלו הינה פרי אותה רוח פלאית הנושבת מתוכו, רוח אמנות האהבה  המצוייה בתוך לבו.

   

תודה דרור על התרגום וההסבר, אך אני פירשתי את השורה האחרונה בשירה של דיקינסון "Was large enough for Me" שהיא מתכוונת שמושא אהבתה מילא וסיפק אותה.

   

שלום דרור,

אשמח להתפייס איתך לאחר זמן רב שלא היינו, אתה ואני, בשום קשר שהוא. נכון, יש לך יומולדת בחודש יולי, וגם לי. בסדר, לא טענתי שאתה בן 90, אבל אני - דווקא כן... התסכים לכלול אותי בין מנויי "פיוט"? 

כל טוב.

כרמלה

   

הערה קטנה.
אתה מדבר על "תענוגות חושים" שמרמז על "תענוגות בשרים". אזכיר כי מדובר בשפה אחרת ואי אפשר להסיק את מה שאתה מסיק, על הקירבה בין שני המושגים.

מאמר מעניין כשלעצמו, בפרט לאחר שיחתנו הארוכה......

   

טוב, זה נראה כמו ברווז אז זה ברווז. כאן מתואר חלום. כיוון שאני עצמי כותב לא מעט חלומות ביומנים שלי, אני יודע לזהות חלומות. רק שאני כותב באופן פרוזאי לחלוטין ואילו כאן, למרות הפרוזה, יש ,ללא צל של ספק, שיר. רוחה של השירה שורה כאן בכל שורה. הכיצד? ובכן, שיר אמור לחבר את כל הקצוות הלא מחוברים בדיוק רב ולנתק אותם בו זמנית ולאחר שעשה זאת הוא אמור לאפשר לקורא להגיע למסקנות על חייו שלו, לעקוב שוב אחר הסליל של אריאדנה, שהוא דק מן הדק, כמו יעקב האוחז בעקבו של עשיו. לצאת מהמבוך של השיר כמנצח. לקחת את כל הקופה, לזכות בבכורה. כאן כל הקצוות מחוברים ובעת ובעונה אחת כל העלילות נפרמות, כדי שלא תהיה עלילה אחת יציבה שניתן לייחס אותה לאיזושהי זהות יחידה או נקודה בזמן. כל אדם אחר המספר את חלומו, מספר רק חלום אחד ,של אדם אחד. המשורר המספר את חלומו, מספר את חלום האנושות. כי משורר אמיתי, בעת כתיבת השיר, הוא ישות ערה לכל המתרחש. הוא ער לשקר העז, גם של עצמו. מרבית האנשים ישנים ובחלומם הם בעולמם הפרטי מאוד (כדבר פילוסוף משורר אחר מלפני אלפי שנים). האמנות עוסקת בחלום הזה ספציפי בכל המדיות האפשריות. מי שראה את סרטו של ברגמן למשל, תותי בר, יודע ומכיר את סצינת הפתיחה המפורסמת של הסרט, שבה הגיבור הופך להיות עד למותו שלו ובעקבות העדות הזאת הוא יוצא למסע, לאודיסיאה של היפתחות,התפתחות והתרככות. בדיוק ההיפך מקישיון המוות. המוות הוא לא סוף פסוק, סוף דבר, אבל הוא נמצא ברקע של כל הדברים ולכן כל הטקסים הסובבים אותו בקרב בני האדם. ברומן של יעקב שבתאי, זיכרון דברים, המוות פותח את הספר כנקודת התייחסות, מותו של האב ולאחר מכן התאבדותו של הבן (כלומר הבחירה שלו במוות באופן מודע ומתוך רצון, דבר שתמיד מעורר זעזוע בלב הבריות). האב מת בראשון לאפריל ואילו גולדמן, הבן, מת בראשון לינואר, אבל המספר, על דרך האירוניה, רוצה לשכנע אותנו שאין כאן כל אירוניה ולא משמעויות ספרותיות :) לאחר מכן, צזאר וישראל נכנסים לאיזושהי סצינה קפקאית, שבה הם מחפשים את מקום ההלוויה של אבא של גולדמן ומתרוצצים במשך יום שלם מבית קברות אחד לאחר, ביום שרבי ורותח ולאורך כל הזמן הזה צזאר (בעיקר) עסוק במחשבות מיניות ובצער ועצבים על העולם ,על עצמו ועל הנשים בחייו(ושלא בחייו עוד). גולדמן הבן סלד מלוויות וטקסים, כלומר סלד מאלמנטים מסוימים של התרבות, שכל מטרתם היא לאפשר לבני האדם להדחיק את עובדת מותם המתקרבת באמצעות התמקדות במותם של אחרים, בניחום "האחרים"(למעשה בני אדם מנחמים בכך את עצמם).לכן התרבות היא לפעמים עצימת עיניים ולא פתיחת עיניים. יש משהו אבסורדי בניסיון לקחת את השירה ולהפוך אותה לעוד משהו תרבותי, ממוסד. אין שום דבר ממוסד בשירה, אין שום פרס שהיא צריכה עבור עצמה, שום הכרה, אבל המשוררים, אכן, עסוקים כל חייהם בביצת התרבות הזאת ומתבוססים עד הצוואר לעיתים במאבקים בינם לבין עצמם, על הזכות לזכות למקום כלשהו באותה "תרבות". במציאות שאינה חלום זה עוד מצליח, כלומר, האשליה לפעמים נראית כמציאות והגיבור זוכה לאיזושהי נחת רוח זמנית בהחלט ותחושה של ניחומים חסרי כל בסיס, אבל החלום הופך את כל זה לחוכא ולאיטלולא. בחלום אין מקום לשקר. לכן כולם בשיר הזה ישובים בבית התרבות, בערב לזכרו של "מהשמו". האירוניה כאן מטפסת לגבהים.אין נחמה למהשמו בערב לזכרו ואין נחמה גם לבאים וגם לחברי הועד.הכל בדרך להתפרקות טואלית. המוות הוא הדבר היחידי שנוכח במלוא הדרו בחדר הזה, התרבות לא תעזור להם ולא תסייע לאף אחד מהם לברוח מעצמו.(לי זה גם מזכיר את הניסיון העקר של חבורת נובורישים מנוונת בסרט משמעות החיים של מונטי פייטון, לברוח מפני המוות, שהוא כמובן, בעל גלימה עם מגל).ההיתלות בתרבות כמוצא אחרון וכקרנות המזבח, היא ניסיון של האדם לשמר את הישגיו של היחיד מפני המוות בכל מחיר. זהו הרצון של האגו החולה לשמר את "הישגיו"..אבל זה לא יצלח, זה מגוחך וזה מעורר בסופו של דבר אומלות רבה וחוסר יכולת הסתפקות בדברים הפשוטים של החיים,שהם לא חלק מהתרבות כלל וכלל. לולא התרבות,אמנם, לא הייתה אמנות, כי הבסיס של האמנות היא הפנאי והפנאי של האדם מפני הילחם ,ברח או קפא, החל אך ורק מרגע שהחלה התרבות. אבל גם התרבות, השומרת בתוכה את הכל ומעבירה מדור לדור, היא לעיתים עניין אפל ומפוקפק מאוד. כשם שאנשים משמרים בתוך עצמם לעיתים אמונות חזקות ולא מועילות לחיים, גם התרבות משמרת בתוך עצמה אלמנטים רבים, שבהקצנתם מביאים את האדם והיחיד כמו גם החברה והתרבות לניוון והרס. המוות בהקשר הזה בסך הכל מאפשר התחלה חדשה ובריאה יותר. אין בו שום דבר שלילי, הוא היה בטרם כל(לפני היום הזמן)והוא יהיה בסוף הכל(לאחר הזמן). זה הכל. ובאשר לשורה האחרונה של השיר הזה, הרי , כבר אמר משורר ידוע אחר(מהשמו, אני יודע:) "אין צורך למהר, אין חשש שיקדימך אחר" :) כאן, בתגובה הזאת, הדגמתי, כמיטב יכולתי, כיצד עושים שימוש מושכל בתרבות כדי לכתוב על שירה, שבשום פנים ואופן אין לה יד ורגל בשום תרבות. היא פרא אדם, שידה בכל ויד הכל לא בה. :)