497. כריס ברדשו: שליחותו של המשורר

בעריכת דרור גרין

 

גיליון 497, שנה עשירית, דצמבר 2016

לא מזמן נסעתי לחופשה של שבוע בעיר הספרים הקטנה היי-און-וויי שבוויילס, במערב אנגליה, שיש בה יותר משלושים חנויות לספרים משומשים ועתיקים, והיא נחשבת לבירה העולמית של חנויות הספרים המשומשים. זו עיר קטנה בת כאלף שנים, שיש בה אלף ושמונה-מאות תושבים, היא שוכנת על שפת הנהר וויי בנוף הגבעות הירוקות של ויילס, ומתקיימים בה פסטיבלים ספרותיים ומוסיקליים. 

הגעתי לשם לראשונה בשנת 1995 והתאהבתי במקום. בעקבות הביקור עלה במחשבותי הסיפור על מר מידלטאון, כורך ספרים מהיי-און-וויי שמאוד רוצה להיות סופר. עכשיו חשבתי לשבת ולכתוב את הנובלה על 'סיפורי מידלטאון'. 

כשיצאתי לראשונה מן החדר שבו התגוררתי הופתעתי לגלות, מעבר לפינה, סדנה של כורך. הסיפור הדמיוני שכתבתי הופיע מול עיני: 

בפנים פגשתי את הכורך, כריס ברדשו, וסיפרתי לו על הכורך שלי, מר מידלטאון. עיניו אורו, והוא מיהר להראות לי ספר שכתב כורך ידוע, ששמו מידלטון. בכך לא הסתיימה המקריות. כריס עצמו נולד וגדל בעיר מידלטון, שעל קיומה שמעתי עכשיו לראשונה. 

  

כל חיי אני חי בין ספרים. בצעירותי התפרנסתי מעיצוב ספרים והתמחיתי בהפקה ובהוצאה לאור, ומאז כתבתי וערכתי עשרות ספרים. אני אוהב לבלות בבתי-דפוס ובכריכיות, ונעים היה לי בסדנה הקטנה של כריס, בה הוא משפץ את כריכתם של ספרים עתיקים וגם מייצר בעצמו מחברות יפות בכריכה קשה. 

על המדפים בכניסה לכריכיה מצאתי עוד מכנה משותף בינינו. כריס עורך כתב-עת לשירה (QUIRK), והוא עצמו סופר ומשורר, שחיבר רומן גדול וחמישה ספרי שירה, אותם הוציא לאור בעצמו וכרך במו ידיו.

על השולחן שבכניסה מצאתי, ליד סכין החיתוך שלו, גם דפי שיר שנותרו לאחר כריכת ספרי השירים, אותם הדביק על רקע שחור ומכר כשירים בודדים, כפי שאני שולח שיר בודד מדי שבוע מזה שנים רבות. השיר 'שליחותו של המשורר' לכד מיד את עיני: 

'שליחותו של המשורר' הוא השיר שפותח את ספר שיריו האחרון של כריס ברדשו, 'ללא שינוי' (SANS CHANGER, The Black Mountain Bindery, December 2014). 'ללא שינוי' הוא המוטו של משפחת אמו של המשורר, הרוזנים מדרבי, שסמל האצולה שלהם היה מורכב מציור של נשר וילד, ואשר שימש גם את חבורת הסופרים באוניברסיטת אוקספורד בתחילת המאה-העשרים. 

השיר נפתח בקריאה "חֲזֹר לַחֲרוּז, חֲזֹר לַשִּׁירָה!" החוזרת גם בסוף הבית השני, הרביעי והאחרון, כמסר המרכזי. כריס מזהה את החרוז והשירה לא רק משום שהוא עצמו, כמשורר בן-זמננו, עושה שימוש בחרוז בסונֶטות הרבות שכתב, אלא משום שהשימוש בכלי השירה המסורתיים, כמו החרוז, יוצרים תחושה של סדר ויציבות, תחושה של מקום בטוח, שהיא אולי המניע הראשוני של כל יצירת אמנות. 

"לֹא נוֹתַר לְךָ מַה לַעֲשׂוֹת מִלְּבַדָּם", ממשיך המשורר, ומקביל בדרך זו את שליחותו של המשורר לגזירת-הגורל שאי-אפשר להתנגד לה. יעודו של המשורר, לפיכך, הוא גם העול המוטל עליו. כדי להדגיש את חוסר-הבחירה מתאר המשורר את שליחותו כעונש: "בְּלִי־דַּעַת בִּצַּעְתָּ פֶּשַׁע נוֹרָא". זהו עונש קשה במיוחד, משום שהמשורר אינו יודע במה פשע, ומדוע הוטל עליו העונש הקשה. אמנם המלים UNKNOWN CRIME באנגלית פירושן 'פשע לא-מוכר', שאפשר לפרשו כ'אשמת-שוא', אבל בחרתי לתרגם אותן כפשע שבוצע "בְּלִי־דַּעַת", משום שהשיר מרמז על תחושת האשמה הלא-מובנת של המשורר. 

בארבעת הבתים הבאים מציג המשורר סיבות, לכאורה, לוותר על השירה ולחיות חיי-מעשה כשאר בני-האדם, והוא ממהר לשלול אותן. 

בבית השני מתאר כריס את הצורך האנושי שלו להקשיב למצפונו, ולנקוט בפעולה: "כְּתָמִיד, אֶל מַצְפּוּנְךָ, לָשׁוּב אַתָּה נִקְרָא". אבל זו אינה דרכו של משורר, הוא אומר, משום ש"זֶה הָעוֹלָם שֶׁל חַיּוֹת־הָאָדָם". זו מסקנה פסימית למדי, על קוצר-ידו של איש המצפון ואיש הרוח וחוסר-יכולתו להשפיע על העולם הסובב אותו במעשים. לכן מוטל עליו לזעוק במלים: "חֲזֹר לַחֲרוּז, חֲזֹר לַשִּׁירָה!" 

אם בבית השני שלל המשורר את המצפון, כסיבה לוויתור על השירה, בבית השלישי הוא מציג את החיפוש אחר הנשגב, כמשהו שמעניק משמעות לחיים: "אֶת הַנִּשְׂגָּב חִפַּשְׂתָּ בְּכָל שׁוּרָה". אבל ידע וחוכמה, הוא מגלה, הם הבל-הבלים: "כָּל מַה שֶׁיָּדַעְתָּ הָיָה לְחִנָּם". האם החיפוש אחרי הנשגב הוא הפשע הלא-נודע? - "בְּלִי־דַּעַת בִּצַּעְתָּ פֶּשַׁע נוֹרָא". 

בבית הרביעי בוחן המשורר את הצורך של המשורר לצעוד בראש המחנה: "וְאֵיךְ הֵעַזְתָּ לִהְיוֹת אִישׁ בְּשׂוֹרָה?". אך בעולם של "חַיּוֹת־הָאָדָם" אין צורך באנשי "בְּשׂוֹרָה", ועל המשורר לשוב ולהסתפק בשירה כשהיא לעצמה: "חֲזֹר לַחֲרוּז, חֲזֹר לַשִּׁירָה!" 

בבית החמישי מקצין כריס את נקודת-המבט שלו על העולם הסובב אותו, ועל הרוע האנושי: "רְאֵה אֶת הַדָּם, אֶת הָרֶפֶשׁ הָרַע". האם זה המקום שבו יוכל לפעול, להשתלב, להשפיע? נראה שלא. הוא יודע שעליו לוותר: "חַשֵּׁב מֵחָדָשׁ אֶת הַדֶּרֶךְ לְשָׁם". עליו לשאת מתוך ענווה את העונש הלא מובן שהוטל עליו: "בְּלִי־דַּעַת בִּצַּעְתָּ פֶּשַׁע נוֹרָא". 

כריס ברדשו מרמז בשיריו על השירה האנגלית הקלאסית, ונדמה לי שכאשר הוא כותב בבית האחרון "וּכְשֶׁצִּלְצוּל אַחֲרוֹן בְּאָזְנֶיךָ יִקְרָא" הוא מתייחס לשירו הידוע של ג'והן דון, 'איש איננו אי', המסתיים בשאלה "לְמִי מְצַלְצֵל הַפַּעֲמוֹן". השאלה הזו, המרמזת על צלצול פעמוני הכנסיה המזמינים את הקהל ללוות את המת לקבורתו, היא גם השאלה המוסרית המרכזית, המתייחסת לאחריותו של אדם לא רק לחייו שלו אלא גם לקהילה שבה הוא חי, משום ש"כָּל אִישׁ הוּא חֵלֶק מִן הַיַּבֶּשֶׁת", כלומר "חֵלֶק מִן הַקְּהִילָה". זה הרגע שבו מכיר המשורר בעול השירה המוטל עליו: "תֵּדַע אֶת הָעֹל שֶׁעָלֶיךָ הוּשַׂם". 

בשתי השורות האחרונות של הבית האחרון מחבר כריס בין שתי השורות החוזרות, בנפרד, לאורך השיר, ומקבלות יחד משמעות חדשה, מרוכזת, והיפוך הסדר בין השורה שפתחה את השיר, שהופכת כעת לשורה המסיימת אותו, יוצר סימטריה הסוגרת את השיר באופן המרכך את המובן הטרגי של צו הגורל: "בְּלִי־דַּעַת בִּצַּעְתָּ פֶּשַׁע נוֹרָא", ומאפשרת לנו לראות בשירה גם נחמה: "אָז חֲזֹר לַחֲרוּז, חֲזֹר לַשִּׁירָה!" 

אני מקבל את עצתו של כריס, ומרחיב אותה לכלל בני-האדם. כולנו, כנראה, ביצענו "בְּלִי־דַּעַת פֶּשַׁע נוֹרָא", ונענשנו על כך בקשה שבעונשים, בעונש המוות הצפוי לנו ביום מן הימים. כולנו מחפשים משמעות ומקום בטוח, אותם לא נמצא לעולם בעולם המעשה, אבל נמצא אותם בשירה. כל אחד מאיתנו, בשעה שהוא קורא שיר, יוצר אותו מחדש ומקים אותו לתחיה. השירה מאפשרת לנו להתבונן בעולם מנקודת ראות חדשה, למצוא בו משמעות ופשר. קריאת השירה מחייבת אותנו לעשות שימוש ביכולת האמפתית שלנו, וכשאנחנו מתרגלים את האמפתיה אנחנו משכללים את המיומנות הרגשית החשובה ביותר שלנו, המאפשרת לנו לתקשר עם אחרים, לאהוב ולהשתייך לקהילה האנושית. אני רגיל להרהר כאן על שירה מדי שבוע, וההרגל הזה מאפשר לי לראות שירה בכל מה שסובב אותי. אני רואה שירה בעלים במפשירים מכפור הלילה, 

וממתינים בסבלנות לבוא השמש, 

ואני רואה שירה בפרחי הכפור על חלון המכונית, 

המפשיר לאט לאט 

כדי לגלות את הזריחה שמאחוריו. 

אני שומע שירה בסונטה של בטהובן, בנגינתו של יונתן, 

ואני מגלה שירה בניסיונות המדעיים שלו, כשהוא מקפיא ביצה לא מבושלת, 

כדי להוכיח שאפשר לבשל "חצי ביצה קשה". 

ואני רואה שירה בכלי קדום שהוא יצר מחימר, 

ואשר יצא זה עתה מן התנור בסטודיו של אפרת.  

אני רואה שירה במה שיוצא מן התנור של אפרת,  

דרור