375. זלדה: מתוק להתפלל

בעריכת דרור גרין

 

אוגוסט 375

לפני שלושים-ושתים שנים התחלתי לשלוח למנויים שיר שבועי בדואר. אלו היו שירים חדשים של משוררים ידועים ולא-ידועים, ומדי שבוע קיבלתי שירים חדשים, הדפסתי אותם על דפים בצבע קרם צהבהב בגודל גלויה, ושלחתי אותם בדואר למאות מנויים. השיר השלישי ששלחתי היה שיר מיוחד במינו מאת זלדה, 'לא ארחף בחלל', אליו אני שב מדי פעם. 

באותם ימים גרתי בשדרות בן-מימון בירושלים, מרחק צעדים אחדים מביתה של זלדה ברחוב הקליר בשכונת שערי-חסד. כשנפגשנו ישבנו ליד השולחן הגדול בחדר-האורחים שלה ושוחחנו על שירה ועל שירים, ועל אנשים שהיכרנו, והיא לקחה אותי לחדרה כדי להראות לי את ציורי האקוורל שלה, שהיו חשובים לה לא פחות מן השירים, ואולי אפילו מעט יותר. אחר-כך שבנו אל השולחן, ולהפתעתי היא הכתיבה לי בעל-פה את השיר שבחרה ל'פיוט'. כדרכה, השיר נוצר במחשבותיה, ועדיין לא העלתה אותו על הכתב. 

זלדה מישקובסקי (1914-1984) היתה אשה חרדית, חב"דניקית (בת דודו של הרב מלובביץ', איתו נהגה להתכתב), וסביבה התקבצו צעירים שחזרו בתשובה. לאחד מהם, רובי קסל, אותו היכרתי משנות לימודי באקדמיה למוסיקה, השאירה את כל כתבי-היד שלה וביקשה שלא יפורסמו במשך עשרים שנה לאחר מותה. בינתיים חלפו שלושים שנה, ורובי קסל, בשיתוף עם ד"ר רבקה גולדברג והמשורר יונדב קפלון הוציאו לאור את הספר 'ציפור אחוזת קסם', ובו אוצרות רבים מכתביה וציוריה של זלדה. 

זלדה היתה אשה דתית, ולכן הופתעתי כשסיפרה לי שהיא אנרכיסטית, ושהיא אוהבת לבהות ולהתבטל. היא לא התכוונה בכך למרד בממסד הדתי או בהקפדה על המצוות, אלא לדרך החשיבה המיוחדת שלה, ולעיסוק שלה ביצירה, בציור ובכתיבה. למרות שלכאורה רבים משיריה מבטאים את האמונה הדתית, למעשה הם מבטאים תהליכים רגשיים, והתבוננות עצמאית שאינה כפופה לאישורם של אחרים. כך בשיר 'לא ארחף בחלל' היא מתארת את הבחירה המוסרית, האישית והמשתנה כל הזמן, ובשיר 'בעיניו היו שרות' היא מתארת את הפער בין השמרנות החברתית לבין שמחת החיים של אהובה. בשיר 'ערב יום הכיפורים' מתארת זלדה את הפער בין האהבה הזוגית, לבין ההשתייכות הקהילתית, ובשיר 'שלומי' היא מתארת את החוט  הדק המחבר בינה לבין אהובה, החזק יותר מן המעגלים החיצוניים, החברתיים והדתיים. 

את השיר 'מתוק להתפלל' מצאתי בין כתביה הראשונים של זלדה', וגיליתי בו תום נעורים. גם השיר הזה עושה שימוש בדימויים מן הפולחן הדתי, "לְהִתְפַּלֵּל" ו"לְהִשְׁתַּחֲווֹת אַפַּיִם", אבל תוכנו של השיר, כמו תוכנם של שירים רבים אחרים שכתבה זלדה, מתמקד ביחסים אנושיים, ובמאפיין החשוב ביותר היוצר את הרשת החברתית האנושית, האמפתיה. 

"מָתוֹק לְהִתְפַּלֵּל עַל זֶה שֶׁעָבַר בָּרְחוֹב וּבְעֵינוֹ עַצְבוּת", כותבת זלדה. התפילה היא רק המוסכמה החברתית, אבל זלדה עושה בה שימוש מיוחד, כשהיא משתמשת בה לא כקשר בינה לבין האלוהים, אלא כאמצעי להביע את האמפתיה שלה למישהו אחר. אמפתיה היא היכולת שלנו לחוש בגופנו את כאבו של הזולת, וזלדה חשב באמצעות התפילה את ה"עַצְבוּת" של מישהו אחר, שבמקרה "עָבַר בָּרְחוֹב". את העצבות הזו של "אַלְמוֹנִי" היא מצליחה לחוש בגופה, ולפענח אותה כ"יַתְמוּת". 

בזכות היכולת האמפתית שלה, יכולה זלדה "לִשְׁכֹּחַ אֶת עָנְיִי". רבים, וביניהם משוררים, מחליפים בין אמפתיה להזדהות, ומצליחים להבחין בכאבו של הזולת רק כאשר הוא מזכיר להם את כאבם שלהם. אבל זלדה יודעת שפירושה של האמפתיה היא "לִשְׁכֹּחַ" לרגע את עצמה, את אמונותיה ואת זכרונותיה וכאביה, ולהתבונן בעולם מבעד לעיניו של הזולת ולחוש בגופה את כאבו של הזולת. "לִשְׁכֹּחַ" פירושו לשים את עצמנו בסוגריים, מבלי להתעלם מעצמנו, כדי לחוות במלואן את תחושותיו של הזולת. 

לעתים האמפתיה מתגלה בתחושת החסד, וזלדה מבטאת זאת במלים "מָתוֹק לָלֶכֶת לֶהָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת אַפַּיִם". לכאורה, מחליפה זלדה את מקום התפילה הציבורית בתפילה פרטית, בחיק הטבע, אבל גם התפילה הזו אינה מיועדת עבורה. היא יוצאת "לְבַקֵּשׁ אַהֲבָה", שהיא אולי הבקשה הגדולה ביותר שהיא יכולה לבקש, עבור "אַחַת שֶׁהִיא לֹא אֲנִי". ושוב היא יודעת לשים את עצמה בסוגריים, ולאפשר לאמפתיה לחבר אותה לתחושותיה של מישהי אחרת: "לִשְׁכֹּחַ אֶת עַצְמִי". 

מה שמייחד את ביטוי האמפתיה השלם והטהור של זלדה אינו היכולת שלה לשכוח את עצמה, אלא ההנאה הגדולה שהיא שואבת מכך, המתבטאת במלה "מָתוֹק". זהו ביטוי חושני המציין את תחושת הגוף ולא התלהבות מופשטת ו'רוחנית'. כשם שהאמפתיה היא תחושת גוף, המחברת אותנו אל הזולת, גם הסיפוק הנובע מן האמפתיה הוא תחושה גופנית טהורה, למשל תחושה של מתיקות. 

ביטוי ההנאה הזה של זלדה מנוגד לתפיסת העולם האנוכית ולאמונה "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו", ומתאימה להפליא למחקרים העדכניים של חקר ההתנהגות, המוכיחים שכאשר אנחנו מעניקים משהו למישהו אחר אנחנו הרבה יותר מאושרים מאשר במצב שבו אנחנו מקבלים או לוקחים או רוכשים משהו לעצמנו. 

בשיר הנעורים הפשוט והקצר הזה מבטאת זלדה תפיסת עולם הסותרת את התפיסה המקובלת, האנוכית, התחרותית וההישגית המקובלת בימינו, ומציעה לנו את תפיסת העולם החיובית המבוססת על אמפתיה, שיתוף ונתינה, שאפשר לכנות אותם גם בשם חסד וחמלה. 

למרות פערי האמונה שבין זלדה לביני, רעיון החמלה והאמפתיה מחבר בינינו, והוא בסיס גישת 'האימון הרגשי' שפיתחתי, ושעל פיה אנחנו חיים כאן, בכפר הבולגרי הקטן והנידח. בשבוע האחרון היינו עסוקים בהנחיית סדנה מרוכזת של אימון רגשי, אצלנו בכפר, ורעיונות האמפתיה, ההקשבה והשמחה בשפע שהטבע משפיע עלינו עדיין אופפים אותנו. 

 השנה הקיץ גשום במיוחד, וגן-הירק שלנו שופע כמו יער קסום: 

הכל פורח ומבשיל, גם אנדה, 

וגם העגבניות החדשות. 

השנה צמחו לנו כמויות גדולות של שעועית, 

שתספיק לנו גם לימי החורף.  

כמו כל נשות הכפר, גם אפרת ממלאת צנצנות, 

סוגרת אותן במכשיר מיוחד,  

ומרתיחה אותן על האש במעגל האבנים שבגינה,

כדי ליצור ואקום ולשמר אותן. 

עכשיו הקישואים גדלים, 

התבלינים נקטפים, 

הגזר מאדים, 

והמלפפונים מוכנים לארוחה. 

זה מתוק להכין סלט מן הירקות שזה עתה נקטפו,  

סיימנו להנחות סדנה מרוכזת של אימון רגשי, אצלנו בבית, ואנחנו יוצאים לנוח מעט בפסטיבל הג'ז בעיר הסקי הבולגרית בנסקו,  

בלילות הקשבנו ללהקות הג'ז שהגיעו מכל העולם,  

וכך ראינו צירוף בלתי-אפשרי של נגן ג'ז יפני המנגן בוגי-ווגי עם נגן גרמני בפסטיבל בולגרי:

https://www.youtube.com/watch?v=L2BccCQMmo0&feature  

בבנסקו שבתי להתבונן, נפעם, במכונת הכביסה הגדולה בעולם, שבה מכבסים שטיחים במתקן עץ גדול שאליו זורמים מי הנהר המסובבים בשצף את הכביסה. 

מתוק להתבונן בזריחה הצבעונית,   

ומתוק הירח המלא, שהשבוע היה קרוב וגדול מתמיד. 

שבת שלום,

דרור 

"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת" (דנה ואביה).

 

"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012).

---