בוקר טוב. דבוע טוב. דרור יקר.

 

חשבתי על שירו של אבנר טריינין. בהקשר למה שפירסמת.

..."דבר על המראות שאליהם תשוב כמו היו

עוד לעיניך. העט כבר זז על הניר.

 

תמיד אשוב כל עוד אוכל אל הפרדס

שלא אוכל אליו לשוב. אל הימים

בהם גבוה מענן לא גבהתי מן העשב

כמו היה זה גן העדן בו כפרתי

מעולם, אך לא הייתי מעולם

כה קרוב אליו כמו אז.

 

עולים הדפק הזעה. זאת היא התגובה

או ילד לוהט מתחת לכלה? עיניך נפוחות

רואות רק חשך בצריף הלול של מגוריך.

גרגור התעלה. ריחות רקב התפוזים.

הכספה תוססת. קולות הוריך לוחשים.

לדוקטור טיכו בירושלים. אולי יוכל עוד להציל"...

השיר ממשיך..

התמונות - מופלאות כתמיד. גם את הפרשנות - אהבתי.

שמחה לבשר לך - שאני בכל זאת יוצאת לטיול. קיבלתי זיכוי מסוים. אחר-כך אשקול התנהלות חריפה יותר.

לא מוותרת על החלום השני שלי.

שבוע טוב. ואלפי תודות על גן העדן הפרטי שאני מקבלת ממך כל יום שישי.

   

שלום דרור תחילת השיר במילה "הו"הזכירה לי תחילתם של שירים אנגליים, סונטות שייקספיריות, והנה בית קטן של שיר מאת פרנסיס תומפסון, גם הוא מתייחס לאדם מול העולם, מציאות והטבע: O WORLD invisible, we view thee, O world intangible, we touch thee, O world unknowable, we know thee, Inapprehensible, we clutch thee! תוך כדי קריאת השיר הרגשתי לעיתים כי המשוררת מתייחסת לעצמה, לאני הפנימי שלה שהיתה רוצה אולי שיתגלה לעולם, שיהיה נגיש, שיראו אותו, חכירו בו, יתקשרו איתו. איני מתיימרת לנתח שירה, היתה זו רק תחושה. תודה על השיר מילי
   

שלום דרור

תודה על השיר היפה.

הביטוי "לא בשמים" שגור בשפה היומיומית, והשימוש בו הוא לדברים ברי השגרה, כלומר דברים שניתן להשיג אם נשתדל מאוד נוכל להשיגם.

מצאתי שמקורו ביהדות מבטא את התפיסה שהתורה, על אף שניתנה משמים, אינה מעבר להשגת בני אנוש.

מילי

   

בוקר טוב. דרור יקר לי.

 

... אסוציאציה לשירה היפה של רות נצר. שנגע ללבי:

"ותחלה במחשבה" - מירה מינצר יערי

אבל יכולתי לאהוב אותך כל כך.

היה הקיץ בהרים נמשך עד קצות רקיע ושולי שמים צומחים מן הקצה הנעלם

רפודים אלו על אלו מדור אור לבן חומד ומתאוה

בעת שעושה סמכות - מן הקצה הנעלם - באור הלבן,

וקיץ בהרים קם ועומד בינותם ונמשך בזה לעמת זה.

וכך, גם יכלתי לאהוב אותך כל-כך.

 

שם - גם העצים היו עושים כוון לרוח, ושערים ומדרגות נוטעים בהר.

והרוחות - עד שפת הדרך הקריבו עם כל הטוב והיקר,

שבעים מינים לטעם ובשמים, ופסקו דמים, ולא היה המות בהרים.

רק ימות הקיץ בחליפות אור לבן חומד ומתאוה שמלות רקמה ומטמונים.

ועצים עושים כוון לרוח ושערים ומדרגות נוטעים עכשו בהר.

וכך - גם יכלתי לאהוב אותך כל-כך.

 

כגפנים מכשירות גופן דרך כרמים לעשות ענבים בחלקות שהותיר ההר מאבן.

ובעמק הרחוק - ערבות ופריחות תפוח בנטישות רכות

- בחלקות שהותיר ההר מאבן ונותר עמוס ניחוחות להנץ -

שם היה הקץ כמוס ומעלה עליו - מן הקצה - קיץ בהרים.

וכך גם יכלתי לאהב אותך כל-כך.

 

עם מעשי דשא עולים, ופשתה בסגל, ושדה עושה שעורים, ופרחי הלטם בשערים -

שבעים מינים מכל הטוב והיקר קרבים במדרגות הנטועות בהר,

באים בשערים ובנופי עצים - עושים כוון לרוח - ועד שפת השדרך נוגעים,

ועד רשם הבשר בחליפות שמים מתוחים עליו וחוט אורם כבד ולבן.

והיה הקיץ מודד הכסוי ודן ומודד -

כי רק בשעה של חסד גדול ונורא עשוי אדם לשאול נפשו למות.

ובין המעשים ועד מצוי הנפש, ועד מצוי הדם - הציב מי שהציב מועד להדון בו,

כחוט לבן וכבד בלוחות שמים קשים.

ובהר כתמיד - שפת הדרך בשורה של פלאות לכל הפאות -

צמיד ובריח וחוט מקיף וחגורה לעת בין הערבים, לעת בין השמשות,

לעת עד שיותר - באין מוצא - אך שאריות אור לבן - עדות וסימן תחת שמים קשים.

וקיץ מודד הכסוי ודן ומודד - כחומד ומתאוה - וחוט דמים יצוק ומות בהרים,

כי רק בשעה של חסד גדול ונוראעשוי אדם לשאול נפשו למות."...

(השיר ממשיך)..

תמונות מופלאות. הילדים גדלים. מתפתחים נפלא. מעורר השתאות ושמחה.

לינה.

   

אולי בגלל הבועות הזכיר לי השיר את טבעות העשן של לאה גולדברג. אולי בגלל הריחוף, הניגודים והאיזון. היכן הוא האיזון בדיוק? מה יש שם בין הנשיפה לשאיפה, בין הלקיחה לנתינה או בין הגבר לחולצה? אולי היכולת לבחור את נקודת האיזון.

נראה שליונתן מצפה עתיד מזהיר, הבמה אוהבת אותו, יש לו את זה בהחלט.

כמה טוב שהילדים מנגנים. גם עם ילדי אני מקפידה ואומרת שמוסיקה היא מקום שתמיד יהיו מוזמנים אליו, מקום משלהם לתמיד.

שבו ע טוב