שיר הלל לטבע / אסנת זיו13/06/2014 23:54
איזון / מילי07/06/2014 15:56אולי בגלל הבועות הזכיר לי השיר את טבעות העשן של לאה גולדברג. אולי בגלל הריחוף, הניגודים והאיזון. היכן הוא האיזון בדיוק? מה יש שם בין הנשיפה לשאיפה, בין הלקיחה לנתינה או בין הגבר לחולצה? אולי היכולת לבחור את נקודת האיזון.
נראה שליונתן מצפה עתיד מזהיר, הבמה אוהבת אותו, יש לו את זה בהחלט.
כמה טוב שהילדים מנגנים. גם עם ילדי אני מקפידה ואומרת שמוסיקה היא מקום שתמיד יהיו מוזמנים אליו, מקום משלהם לתמיד.
שבו ע טוב
גמישות / ד"ר דרור גרין 07/06/2014 16:18מילי יקרה,
המוח שלנו גמיש, והוא מאפשר לנו לשנות את האופן שבו אנחנו מתנהלים במציאות.
בשיר המשורר מתבונן בשתי האפשרויות של אותה הפעולה, בנשיפה מול השאיפה, בנתינה מול ההפסד. לא ניתן, כמובן, לאזן את עצמנו בכל רגע במציאות, אבל ניתן להתכוונן בכל יום מחדש למציאות שבה אנחנו חיים, להתבונן באפשרויות המנוגדות ולבחור בשינוי קטן, שיחזיר אותנו לאיזה מרכז מדומה.
הרמב"ם קרא לזה 'דרך האמצע', ואחרים קראו לזה 'שביל הזהב'. הרמב"ם הציע את 'דרך הרפואה', כלומר לכוון תמיד לכיוון ההפוך לנטיה הטבעית שלנו, ובכך ליצור את האיזון. אם אנחנו קמצנים, למשל, הוא מציע לנו לנהוג בפיזור.
גם המוסיקה יוצרת, בכל יצירה מחדש, איזון בין רגעים של מתח לרגעים של הרפיה. זה סוד היצירה, וזה אולי גם סוד החיים.
שבוע טוב,
דרור
אשמח לעזרתך / יאיר11/07/2014 00:22שלום ד"ר דרור.
ראיתי את השיר שהבאת 'גודל אהבה' של לי עברון שנגע במייתריי הכי דקים
אני מוזיקאי ואשמח מאוד אם תעזור לי באיך אני יוצר איתה קשר אודות השיר הנ"ל.
תודה רבה!
יאיר
לי עברון / ד"ר דרור גרין 11/07/2014 06:34שלום יאיר,
כתוב לי אימייל ואקשר ביניכם: drorgreen@gmail.com.
שבת שלום,
דרור
הדלי - יואן צ'ן / לינה ארנון02/06/2014 05:01בוקר אור. שחר רחוק. לך דרור יקר לי,
אסוציאציות משונות. אני שחיפשתי את האור בפניהם של אנשים שהסכימו להאיר לקראתי עיניהם בבדידותי - מצאתי אותו בזכות המחול. והמוזיקה. והמשפחה המחבקת.התייתמתי מאבי מוקדם מאוד.
ועודני מחפשת את ידיו שמופיעות בתמונה האחת מתוך שתיים שנותרו לי ממנו. לבי הלך אל השיר "הדלי".
בחלומי טפסתי אל משור גבוה,
ובמשור באר-מים עמקה מצאתי.
גרוני יבש היה מיגיעת הדרך
ועיני בקשה להתבונן אל הנקבה הצוננה.
התהלכתי סביבותיה, הבטתי פנימה.
את דיוקני ראיתי משתקף על פני המים.
בעמק האפל היה שקוע דלי של חרס:
חבל לא היה למשך אותו אל פי הבאר.
מוזר, דאגתי פן יאבד הדלי
ובריצה פרועה פניתי לבקש עזרה.
מכפר לכפר עברתי על פני ארץ המישור.
אדם שם לא היה: כלבים עזים רטנו.
חזרתי ובבכי סבבתי סביב הבאר:
זרם דמעותי המסמאות הלך ורב -
עד כי בכיי עצמו עוררני משנה.
חדרי היה דומם, בבית הס.
בעשן ירק רטטה לה להבת נרי.
הדמעות אשר שפכתי נצנצו לאור הנר.
פעמון צלצל: ידעתי כי צלצול חצות הוא זה.
ישבתי במטה ונסיתי לערך מחשבותי:
המישור שבחלומי היה בית-העלמין בצ'אנג-אן,
אותה כברת-ארץ שאדמתה לא חרושה.
האדמה כבדה והתלים נערמים גבוה
והמתים אשר תחתם נחים בתוך שקתות.
עמקות הן השקתות, אך יש אשר המת
ימצא דרכו אל העולם אשר מעל הקבר.
והלילה, אהובתי אשר לפני ימים רבים כבר מתה
בחלומי הופיע כדלי אשר שקע בבאר.
הנה על כן זלגו פתאום דמעות מתוך עיני,
מתוך עיני זלגו, נגרו אל צוארון בגדי"..
(מקווה שלא טעיתי. כתבתי מהזיכרון).
...אני בחרתי מתוך יתמותי ובדידותי. וגידולי את עצמי. ליצור. ללמד. לחנך. לרקוד. לשיר לצטט שירים. 'מעמקי מקדשה' של המשפחה המחבקת - אך תמיד מדדתי את גבולה של הסכנה'.
מוזרות דרכיו של המוח. כנראה.
תודה לך, דרור יקר. עוד מעט-קט אצא לדרכי למחוזותיה הענקיים של ארצות הברית. חיבוק מרחוק. רק טוב. שמחה. אהבה ויצירה לכולכם. משפחה מופלאה.
נסיעה טובה / ד"ר דרור גרין 02/06/2014 11:21לינה יקרה,
את באמת זוכרת כל-כך הרבה בעל-פה? זה מעורר בי קנאה גדולה. אוצר גדול את נושאת אתך.
שתהיה לך נסיעה טובה ונעימה לארצות-הברית, ושובי בשלום,
דרור
זכירה בעל-פה / לינה ארנון02/06/2014 13:12דרור יקר,
הזכירה בעל-פה היא פרי עמלם של המורים בבית חינוך בצפון: א.ד.גורדון. בצפון תל-אביב. רח' לסל 3.
ואמי שביקשה אותי תמיד - כל שיר שלמדתי או ששרתי ללמוד אותו בעל-פה. בדקה אם אני זוכרת.
חלק מהדברים מתחילים להימחק. חלק לא.
לא אמרת מילה על הבחירה שלי?..תודה על האיחולים. בטוחני שאיהנה. חיבוק אמיץ. שמור על גחלת האש הבוערת בלבך. בלבות שניכם.
לינה.
בשבחי המורים / ד"ר דרור גרין 07/06/2014 14:52לינה יקרה,
אני מתקנא בך על שזכית במורים טובים כל-כך, ועל השירים שצברת במוחך.
הזיכרון שלי פגום למדי, ואולי לכן הקירות המקיפים אותי עמוסים ספרים, וכמו ב'גוגל' אני יכול למצוא תמיד על המדפים את השיר הנכון.
נסיעה טובה, ושבוע טוב,
דרור
חצר / שולמית01/06/2014 04:25שלום
ואני חשבתי על שם קובץ השירים.
חצר הבית, חצרות חסידים/מלכות, חצר קדמית/אחורית/פנימית, ליצן חצר, חצר המשכן, חצר משחקים ...
אישהו חלל מחוץ לבית, של הבית, אבל גם "מחוץ" לרחוב.
הזמן הוא הבית? כי זה מה שנשאר? כי בו אפשר להאחז?
שוב, שבוע טוב
בית וחצר / מילי01/06/2014 18:44
חלונות בזמן / שולמית02/06/2014 03:36שלום מילי
אז, מה המשמעות שאת היית נותנת ל'חצר הזמן'? -
אני אהבתי את המחשבה שהזמן הוא ביתו של אדם שאין לו שום מקום בטוח אחר. והזמן, כולל התהליך שאנו עוברים בו, תמיד קיים - ובכל מקום; אך אנו לא יכולים לדעת מראש לאן יכול להתפתח מצב נפיץ כמו: "מצוף של זהב, מעימקי המקדש". וכשאדם כזה רוצה ליצור דיאלוג, הוא יוצא דרך פתחי הזמן, ומראה לנו נקודה ברצף הזמן - שם נמצא השיר.
ד"א לא כל מה שפתוח הוא לא בטוח. החצר נועדה לחצוץ בין הציבורי לפרטי (לבטחון האינטימיות), ןלהרחיב את תחושת הבית הפרטי ללא קירות סגורים. פתוח, לא שווה לפרוץ.
שולה
הזמן כבית / ד"ר דרור גרין 02/06/2014 11:17שולה יקרה,
מוצאת חן בעיני המחשבה שהזמן הוא ביתו של האדם. זה חיבור המאפשר להבין את השבריריות שלתחושת המקום הבטוח, ואת הצורך לשוב ולחדש אותה בכל רגע מחדש.
ואולי הזמן הוא הבית שאנחנו נושאים איתנו על גבנו, תמיד, בכל מקום שיהיה.
וזו, כמובן, קריאה לטפח את בית-הזמן, כל הזמן.
שבוע טוב,
דרור
זמן ומקום בטוח / ד"ר דרור גרין 02/06/2014 11:15מילי יקרה,
במציאות אין 'מקום בטוח', ואולי דווקא לכן המיומנויות הרגשיות של יצירת מקום פיסי בטוח וניהול זמן מרכזיות ביותר בחיינו.
אכן הבית נתפס באופן טבעי כמקום בטוח, אך ככל מקום בטוח הוא תמיד מקום בטוח כוזב, אם איננו חוזרים ומתאימים אותו למציאות בכל יום מחדש.
הזמן הוא הנכס היחיד שיש לנו בחיינו, ומלבד זמן ההווה אין לנו באמת כלום. דווקא לכן ניהול הזמן הוא אחד הכלים החשובים המאפשרים לנו ליצור בחיינו תחושה לש מקום בטוח.
שבוע טוב,
דרור
השיר והכותרת / ד"ר דרור גרין 02/06/2014 11:10שולה יקרה,
בכתב-העת שבו הופיעו חלק משירי המחזור הזה הכותרת היא 'חצר הזמן', אבל בכל מקום אחר מכונים השירים בשם 'שירי ירושלים' של צלאן. אולי הכותרת הזו ניתנה על-ידי אילנה שמואלי, שתרגמה אותם לעברית וגם חיברה את הספר עליו.
הזמן, כפי שאת יודעת, הוא הזמן של חיינו, ואולי המקום הבטוח ביותר (ובו בזמן גם הכי לא בטוח) שאנו יכולים למצוא בחיינו.
שבוע טוב,
דרור
כמה טוב / שולמית07/06/2014 04:05כמה טוב שמישהו חשב על הצרוף המיוחד הזה: חצר הזמן.
ראה לאן זה הוביל אותנו ......
עכשיו שבת חדשה
כל שבת בועית סבון
הזמן שנמצא / מילי29/05/2014 22:33
הנה היא נפתחת / ד"ר דרור גרין 30/05/2014 07:38תודה, מילי,
על הדלת הנפתחת של פרוסט.
המשפט היפה שציטטת מתאים גם לדפשיר הזה, שאני שולח כאן כבר שבע שנים, מדי שבוע, ואשר לפני שלושים שנה שלחתי בדואר, במשך שבע שנים.
גם השיר השבועי, הנשלח לאלפיים מנויים אלמונים, הוא הצעה לפתוח חלון.
כל שיר שאנחנו קוראים פותח בנו חלונות חדשים אל העולם, שמבעדם אנחנו יכולים לראות גם את עצמנו באור שונה, וגם את המציאות הסובבת אותנו.
לא השיר הוא הפותח בפנינו את החלון, אלא הקריאה שלנו בו, הנכונות שבנו להיפתח אל דבריו של אדם אחר, ולשכוח לרגע את כל מה שידענו.
שבת שלום,
דרור
WINDOS / שולמית01/06/2014 02:30זו בדיוק הייתה ההתפעמות שלי, מזמן מזמן, כשנודע לי שם מערכת ההפעלה של המחשב שלי.
חלונות.
חלון בתוך חלון.
אין לי מושג האם גם לכך התכוונו ממצאי המושג. אבל לי אמרו שאני עפה גבוה מדי.....
ונכון מאוד! השימוש שלנו (הקריאה) היא היוצרת את המשמעות עבורינו.
שבוע טוב
פלסטלינה / מילי22/05/2014 18:40הגוש החום והרך בין ידי נענה לחום גופי לאצבעותי אני מגלגלת אותו נועצת בו אצבע ושוב מגלגלת מעגלת לגוש החום והרך הזה שבין ידי אפשר לקרוא כדור מכויר או סתם פלסטלינה חומר ביד היוצר ואני בחרתי לו שם אחר לגוש החום והרך הזה שבין ידי בחרתי לקרוא נפש כחומר ביד היוצר, בידי אני לשה אותו במקצבים משתנים רכים, חומים, גמישים ומעבירה אליו את כל הרפש זה שזורם אצלי בנפש
העבודה בחומר / ד"ר דרור גרין 22/05/2014 19:01אמנם לא ציינת את שמך, אבל אני מנחש.
אכן, העבודה בחומר, כמו בפלסטלינה, מאפשרת גם עבודה רגשית (אני, כידוע, נמנע מן המיסטיקה של ה'נפש').
זו הסיבה שאפרת ואני משלבים את העבודה בחומר בסדנאות האימון הרגשי שלנו לזוגות, אצלנו בכפר הבולגרי.
שבת שלום,
דרור
/ מילי 22/05/2014 19:25לא היה בכוונתי לכתוב בעילום שם גם לא מלי במקום מילי. פיזור הדעת. יפה שאתה מנחש ומניחה שאף לא טעית. גם אני עובדת בחומר, חימר. עבודה נעימה גם סיבוב האבניים. שבת שלום דרור
כמה מלים על הנפש / מילי22/05/2014 18:17A Few Words on the Soul Wislawa Szymbroska, We have a soul at times. No one's got it non-stop, for keeps. Day after day, year after year may pass without it. Sometimes it will settle for awhile only in childhood's fears and raptures. Sometimes only in astonishment that we are old. It rarely lends a hand in uphill tasks, like moving furniture, or lifting luggage, or going miles in shoes that pinch. It usually steps out whenever meat needs chopping or forms have to be filled. For every thousand conversations it participates in one, if even that, since it prefers silence. Just when our body goes from ache to pain, it slips off-duty. It's picky: it doesn't like seeing us in crowds, our hustling for a dubious advantage and creaky machinations make it sick. Joy and sorrow aren't two different feelings for it. It attends us only when the two are joined. We can count on it when we're sure of nothing and curious about everything. Among the material objects it favors clocks with pendulums and mirrors, which keep on working even when no one is looking. It won't say where it comes from or when it's taking off again, though it's clearly expecting such questions. We need it but apparently it needs us for some reason too. translated from the Polish by Stanislaw Baranczak and Clare Cavanagh שבת שלום דרור
על שירה ועל נפש / ד"ר דרור גרין 22/05/2014 18:55תודה, מילי,
כשמדובר במיסטיקה של ה'נפש', משוררים אינם יודעים יותר משאר בני-תמותה, והם עושים שימוש במטאפורה החבוטה של 'נפש' ושל 'נשמה'.
אני שמח שתמיר גרינברג, בהיתול, מאפשר לנו להטיל ספק בהערצת ה'נפש' ומאפשר לנו לשוב ולהקשיב לגופנו, גם כשאנחנו קוראים שירה.
התרגום של שימבורסקה לאנגלית מעניין, אך בפורומים באינטרנט רק מעטים טורחים לקרוא טקסטים ארוכים שאינם מסודרים בפיסקאות, ורק מעטים טורחים לקרוא טקסטים באנגלית שחורגים מן השפה הפשוטה והמדוברת.
שתהיה שבת טובה ונעימה,
דרור
נפשי - תפילה בעד בתי, 1921. / לינה ארנון19/05/2014 05:50שבוע טוב, דרור יקר.
מצרפת אסוציאציה רחוקה...אהבתי מאוד את השיר שצירפת. שבוע מבורך. לך-לכולכם.
"...נַפְשִׁי - מִפְּנֵי שֶׁהַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר אָהַבְתִּי
וְסוּג-הַתִּפְאֶרֶת אֲשֶׁר אִשַּׁרְתִּי
הַצְלָחָתָן מִצְעָר - יָבְשָׁה לָאַחֲרוֹנָה,
אַךְ זֹאת הִיא יוֹדָעַת, כִּי מִכָּל פִּגְעֵי-הַגּוֹרָל
אוּלַי הֵחָנֵק-בְּשִׂטְמָה הוּא פֶגַע רֹאשִׁי,
אִם הַנְּשָׁמָה מִשִּׂטְמָה נְקִיָּה,
יַתְקִיף וְיַחְבֹּל הָרוּחַ כַּאֲשֶׁר חָפֵץ -
לֹא יוּכַל נַתֵּק אֶת בַּת-הַפֶּשֶׁת מִן הֶעָלֶה.
וּבַשְּׂטָמוֹת אֵין לָרֹעַ כְּמַשְׂטֵמָה שִׂכְלִית,
עַלּ-כֵּן לוּ תַאֲמִין כִּי קְלָלָה תַחְבֹּק דֵּעוֹת.
הַאִם לֹא רָאִיתִי הַנֶּחְמָדָה-בַּנָשִׁים
אֲשֶׁר מִפִּי קֶרֶן-הַשֶּׁפַע יֻלָּדָה,
וְהִיא, מֵחֲמַת מֹחַ רְדוּף-דֵּעוֹת,
הֵמִירָה אֶת הַקֶּרֶן הַהִיא, וְכָל הַטּוֹב
אֲשֶׁר נְשָׁמוֹת שְׁקֵטוֹת תֵּדַעְנָה,
בְּמַפּוּחַ בָּלֶה מָלֵא רוּחַ-זְעָמִים?
תַּשְׂכִיל-נָא כִּי הַנְּשָׁמָה,בִּהְיוֹת כָּל שִׂטְמָה
מְגֹרֶשֶׁת מֶנָּה, שָׁבָה עֲדֵי תֻמָּתָהּ הָשָּׁרָשִׁית
וְסוֹף-דָּבָר לוֹמֶדֶת כִּי תַעֲנוּגָהּ בָּהּ,
מִתּוֹכָהּ מַרְגּוֹעַ לָהּ וּמִמֶּנָּה מְחִתָּתָהּ,
וְנִיחוֹחַ-רְצוֹנָהּ שֶׁלָּהּ רְצוֹן-שָׁמַים הוּא,
וּמָעוֹז עִמָּהּ: גַּם כִּי יִזְעֲפוּ כָּל פָּנִים
וְכָל הָרוּחוֹת מַעֲבָרִים יְיַלֵּלוּ,
וְכָל הַמַּפּוּחִים יִתְפּוֹצֵצוּ, הִיא עוֹד בְּאֹשֶׁר תָּלִין..."
וִיליַאם בּוֹטְלֶר יֵיטְס, תְּפִלָּה בְּעַד בִּתִּי, (1921). בברכה, לינה.
הנפש והעולם / ד"ר דרור גרין 19/05/2014 07:23לינה יקרה,
כדאי להזכיר שזהו חלק משירו של ויליאם באטלר ייטס, שתורגם על-ידי אברהם רגלסון לפני שנים רבות, ולכן שפתו עשירה ונושנה.
אני באמת תוהה מדוע נזכרת דווקא בו, כאסוציאציה לשירה של יאנג סאן יון ("אֲנִי הִנְנִי בִּגְלַל שֶׁהָהָר שָׁם") שהמסר שלו הפוך.
ייטס מייצג את השירה הרומנטית, ההומנית, השמה במרכזה את האדם, ומתמקדת ביישות המיסטית המכונה 'נפש' או 'נשמה', בשעה שיאנג סאן יון מציעה לנו להיות צנועים יותר, להתבונן בעולם סביבנו, ולזכור שגם אנחנו חלק מן המציאות ושגם אנחנו, על 'הישגינו' ו'פרי רוחנו' נהפוך במהירות לעפר ואפר.
עם זאת, אולי המחאה שלו נגד "מַשְׂטֵמָה שִׂכְלִית" היא שיצרה את האסוציאציה שלך.
הנה שיר קצר מאת ייטס, בתרגומו של שמעון זנדבנק, שמחזיר קצת צניעות לטבע האנושי:
הבחירה
עַל רוּחַ הָאָדָם נִגְזַר לִבְחֹר
בֵּין יְצִירָה וּבֵין חַיִּים בְּלִי דֹּפִי,
וְאִם בִּיצִירָה יִבְחַר, לִבְעֹט
בִּנְאוֹת שָׁמַיִם, חוֹרֵק שִׁנָּיו בָּאֹפֶל.
וּבְסוֹף כָּל הַסִּפּוּר, מַה נִּשְׁתַּנָּה?
זֵעַת-אַפָּיו תַּשְׁאִיר חוֹתָם מִמֵּילָא:
אוֹתוֹ אָבְדַן-עֵצוֹת - הַכִּיס הָרֵיק,
אוֹתוֹ רַהַב בַּיּוֹם, נֹחַם בַּלַּיְלָה.
שבוע טוב,
דרור
טבע האדם / מילי15/05/2014 23:14דרור שלום,
כמה יפה השיר, כמו תמונה נקייה, כפשוטה.
האם יכול האדם לחיות כחלק מהטבע, המתואר בשיר כישות הרמונית, מבלי שיצטרך לתת את הדעת לרוע, אכזריות, עליבות, הרס ועוד?
האם יכולים אנו להפנים את חוקי הטבע שפועל בתוך חוקיו כשאנו מפרים את חוקינו אנו ובודקים את גבולותינו ואולי כבר איבדנו את טבע האדם?
האם אין אלה רגעים של התרוממות הרוח, כשהטבע מצליח למלא אותנו בהתרגשות ובעצמה, בטרם נפקח עינינו אל מציאות קצבית, מטלטלת?
גבעות מוריקות, כפרים, ודאיות, רועה צאן, אך אין מים. כך גם אצלנו ממש מאחורי הבית. ובכפר שליד בחורה צעירה, מוכה, אמה מספרת לי איך אחזה האש בבגדיה ובעלה יושב בחדר הסמוך ואינו מושיע. רק לפני מספר חודשים סיפרה לי האם איך הבעל פצע אותה בסכין בעינה ומאז אינה רואה. וכמו שלא ניתן להלחם בטבע, לא ניתן להלחם גם בבעל המכה בתוך חברה קשה שחוקיה נוקשים וגורלה של האישה הצעירה כבר נגזר, כמו גורלו של בנה בן הארבע שעדין אינו מדבר.
שבת שלום
מילי
האדם והטבע / ד"ר דרור גרין 16/05/2014 08:53מילי יקרה,
היתרון שבהתבוננות בטבע הוא האפשרות להרפות מן השיפוט והביקורת, וגם מן הציפיות המוסריות, שהרי הטבע קיים כפי שהוא, ואין בו טוב ורע.
לא קשר לראות שאת מפרשת את טבע האדם כביטוי לרוע ולאכזריות, ואת רואה בכך 'גזירת טבע' שאין אפשרות לחמוק ממנה.
אני מבין זאת קצת אחרת. גישת 'האימון הרגשי' שפיתחתי מבוססת על תפיסה שונה של טבע האדם. אכן, התפיסה של 'טבע האדם רע מנעוריו', כלומר של האדם כיצור אנוכי, שלטת בתרבות המערבית בה אנו חיים. אך הנטיה האנוכית היא רק ביטוי לאינסטינקט הבסיסי, הפרימיטיבי, שלנו. אנחנו נולדים גם עם היכולת האמפתית, המאפשרת לנו לחוש זה בכאבו של זה, ולשתף זה את זה. רק בזכות היכולת האמפתית נוצרה הציוויליזציה האנושית.
היכולת האמפתית אינה מולדת, כמו האנוכיות, ועלינו לטפח אותה. לא קשה לעשות זאת, וככל שאנחנו מחזקים את היכולת האמפתית אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש בטוחים ומאושרים יותר, וגם הופכים את העולם למקום טוב יותר.
שבת שלום,
דרור
הפנמ / 16/05/2014 10:02
אדיר ונהדר / מילי16/05/2014 10:07
ליטוף - אגי משעול / לינה ארנון10/05/2014 05:30בוקר טוב. שבת שלום. דרור יקר.
נפגעתי מאוד מדבריו של קודמי...עבורך. למענך. איזו תגובה 'לא יפה' בלשון המעטה...
אני בוחרת, דווקא בגלל החסר לדמותו של אב ולדמותה של אם מורכבת שהיו לי לצרף את שירה של אגי משעול.
אולי - ממרומי גילנו, אנחנו יכולים לראות. לבחון ולקבל חסרים קצת אחרת...והמבין יסביר:
..."לטוף - כלנו כאן - /אלה מאתנו החמים ומתרוצצים על פני האדמה / ואלה הקרים הטמונים כבר בבטנה - / צידי אשר ועריקי סבל / שמלאכים, מנדיבות או שעשוע, העניקו לנו רגע של בדולח, / לטוף אור שמהסח דעת יכלנו לחוש בו - / מתחבקים עכשו זה עם זה כנאחזים / המצרפים אהבה לאהבה // ואנחנו מתבוננים זה בזה / בפלאי הפנים שאין להם אח, / ונוגעים זה בזה / בפלאי האצבעות וחכמתן הנבדלת מחכמתנו, / בחיוכנו הרחב ושנינו הרבועות / והלא-מחרחרות ריב / שאנו מגלים זה לזה, / במגענו המתרגש, החם והחושש / (כי הזולת תמיד הוא רשם עז מנשא, / חידה שפתרונה מרומז רק במבטו / הנשקף כראי)"...
עבורי דף הפיוט שלך, מידי שבוע נותן לי ומעניק לי נוחם. מרחב. שקט. נבונות. רגישות. עומק. ועוד כהנה. על כך, תמיד - תודה עמוקה. רק ידידות. לחיצת יד אמיצה. לינה.
חסר / ד"ר דרור גרין 10/05/2014 09:48לינה יקרה,
תודה על השיר של אגי.
את מרבה לכתוב על העושר התרבותי שהעניקה לך אמך, וזו הפעם הראשונה שאת כותבת על "החסר בדמותו של אב".
וזה מעורר בי מחשבות על הטראומה המשותפת לך, ולי, ולג'ון לנון, שלא היה אב בחייהם, ואני משער שיש עוד רבים מאתנו, ובמקביל על השפעתן של אמהות כמו אמך, וכמו אמו של לנון, וגם כמו אמי, שנוכחותן נטבעה בנו. האם הפער הזה מעיד על חלוקת התפקידים המסורתית שהיתה עד לאחרונה בין אמהות לאבות, כלומר בין אמהות נוכחות לאבות נעדרים? ומה קורה היום (לי נדמה שהיום שני ההורים בדרך-כלל נעדרים).
תודה על המלים הטובות.
שתהיה שבת טובה ונעימה,
דרור