בוקר אור. שחר רחוק. לך דרור יקר לי,

אסוציאציות משונות. אני שחיפשתי את האור בפניהם של אנשים שהסכימו להאיר לקראתי עיניהם בבדידותי - מצאתי אותו בזכות המחול. והמוזיקה. והמשפחה המחבקת.התייתמתי מאבי מוקדם מאוד.

ועודני מחפשת את ידיו שמופיעות בתמונה האחת מתוך שתיים שנותרו לי ממנו. לבי הלך אל השיר "הדלי".

בחלומי טפסתי אל משור גבוה,

ובמשור באר-מים עמקה מצאתי.

גרוני יבש היה מיגיעת הדרך

ועיני בקשה להתבונן אל הנקבה הצוננה.

התהלכתי סביבותיה, הבטתי פנימה.

את דיוקני ראיתי משתקף על פני המים.

בעמק האפל היה שקוע דלי של חרס:

חבל לא היה למשך אותו אל פי הבאר.

מוזר, דאגתי פן יאבד הדלי

ובריצה פרועה פניתי לבקש עזרה.

מכפר לכפר עברתי על פני ארץ המישור.

אדם שם לא היה: כלבים עזים רטנו.

חזרתי ובבכי סבבתי סביב הבאר:

זרם דמעותי המסמאות הלך ורב -

עד כי בכיי עצמו עוררני משנה.

חדרי היה דומם, בבית הס.

בעשן ירק רטטה לה להבת נרי.

הדמעות אשר שפכתי נצנצו לאור הנר.

פעמון צלצל: ידעתי כי צלצול חצות הוא זה.

ישבתי במטה ונסיתי לערך מחשבותי:

המישור שבחלומי היה בית-העלמין בצ'אנג-אן,

אותה כברת-ארץ שאדמתה לא חרושה.

האדמה כבדה והתלים נערמים גבוה

והמתים אשר תחתם נחים בתוך שקתות.

עמקות הן השקתות, אך יש אשר המת

ימצא דרכו אל העולם אשר מעל הקבר.

והלילה, אהובתי אשר לפני ימים רבים  כבר מתה

בחלומי הופיע כדלי אשר שקע בבאר.

הנה על כן זלגו פתאום דמעות מתוך עיני,

מתוך עיני זלגו, נגרו אל צוארון בגדי"..

(מקווה שלא טעיתי. כתבתי מהזיכרון).

...אני בחרתי מתוך יתמותי ובדידותי. וגידולי את עצמי. ליצור. ללמד. לחנך. לרקוד. לשיר לצטט שירים. 'מעמקי מקדשה' של המשפחה המחבקת - אך תמיד מדדתי את גבולה של הסכנה'.

מוזרות דרכיו של המוח. כנראה.

תודה לך, דרור יקר. עוד מעט-קט אצא לדרכי למחוזותיה הענקיים של ארצות הברית. חיבוק מרחוק. רק טוב. שמחה. אהבה ויצירה לכולכם. משפחה מופלאה.

A Few Words on the Soul Wislawa Szymbroska, We have a soul at times. No one's got it non-stop, for keeps. Day after day, year after year may pass without it. Sometimes it will settle for awhile only in childhood's fears and raptures. Sometimes only in astonishment that we are old. It rarely lends a hand in uphill tasks, like moving furniture, or lifting luggage, or going miles in shoes that pinch. It usually steps out whenever meat needs chopping or forms have to be filled. For every thousand conversations it participates in one, if even that, since it prefers silence. Just when our body goes from ache to pain, it slips off-duty. It's picky: it doesn't like seeing us in crowds, our hustling for a dubious advantage and creaky machinations make it sick. Joy and sorrow aren't two different feelings for it. It attends us only when the two are joined. We can count on it when we're sure of nothing and curious about everything. Among the material objects it favors clocks with pendulums and mirrors, which keep on working even when no one is looking. It won't say where it comes from or when it's taking off again, though it's clearly expecting such questions. We need it but apparently it needs us for some reason too. translated from the Polish by Stanislaw Baranczak and Clare Cavanagh שבת שלום דרור

דרור שלום,

כמה יפה השיר, כמו תמונה נקייה, כפשוטה.

האם יכול האדם לחיות כחלק מהטבע, המתואר בשיר כישות הרמונית, מבלי שיצטרך לתת את הדעת לרוע, אכזריות, עליבות, הרס ועוד?

האם יכולים אנו להפנים את חוקי הטבע שפועל בתוך חוקיו כשאנו מפרים את חוקינו אנו ובודקים את גבולותינו ואולי כבר איבדנו את טבע האדם?

האם אין אלה רגעים של התרוממות הרוח, כשהטבע מצליח למלא אותנו בהתרגשות ובעצמה, בטרם נפקח עינינו אל מציאות קצבית, מטלטלת?

גבעות מוריקות, כפרים, ודאיות, רועה צאן, אך אין מים. כך גם אצלנו ממש מאחורי הבית. ובכפר שליד בחורה צעירה, מוכה, אמה מספרת לי איך אחזה האש בבגדיה ובעלה יושב בחדר הסמוך ואינו מושיע. רק לפני מספר חודשים סיפרה לי האם איך הבעל פצע אותה בסכין בעינה ומאז אינה רואה. וכמו שלא ניתן להלחם בטבע, לא ניתן להלחם גם בבעל המכה בתוך חברה קשה שחוקיה נוקשים וגורלה של האישה הצעירה כבר נגזר, כמו גורלו של בנה בן הארבע שעדין אינו מדבר.

שבת שלום

מילי