ההודעות הבאות 36 35 34 33 32 31 הודעות קודמות

ראוי לנצל את החיים עד תום! / לינה ארנון.24/05/2013 09:26

שבת שלום, דרור יקר!

שירה היא עבורי - סם חיים. גם מוזיקה. כמו האהבה. המוות יגיע בלאו הכי.

האסוציאציה נפלה לידי - במחשבה על השיר שהבאת. דויד גרוסמן 'השתמש 'בשיר של אווה קילפי

"ללא כותרת:... אל תחשבי שהחיים קצרים. /חשבי איזה ניסיון מיוחד. / שהרי האורך אינו הענין כאן כלל ועיקר, / אלא שהתאפשר בכלל לחוות את זה. / מה שהתרחש במהלכם הוא בעצם/ שולי.

זה שהתאפשר לחוות את ההתחלה ואת הסוף / בלי להבין מה קורה / וזה שהתאפשר להתקיים בין לבין / ולעשות משהו בלי להבין שום דבר גם ביחס אליו".. וכו'. (מתוך "הפרפר חוצה את הכביש", כרמל, 2007, מפינית: רמי סעדי).

אז אני בוחרת לוותר על התיסכולים. לקרוא. לחוות אושר. לטייל. לאהוב. לשמוע מוזיקה. לבחור בטוב. 'לעשות מצווה אחת ביום', כפי שהבטחתי לסבי האהוב. לרעוד ברגעי אהבה.

המוות יגיע מאליו. ולכן - הבחירה באהבה. ביצירה היא זו שעושה לי את הרגעים המופלאים בחיי! תודה לך.
- סם החיים / ד"ר דרור גרין 24/05/2013 09:41
  
  לינה יקרה,
  
  השירה היא אכן סם החיים, כמו המוסיקה, כמו האהבה, וכמו כל מה שיוצר בנו תחושה של מקום בטוח.
  
  אכן, "המוות יגיע בלאו הכי", כפי שכתבת, ועל כך בדיוק נעמי כתבה.
  
  בפרוזה היא אמרה: "אין לי כוח למשחקי-המוות שלכם. דווקא הידיעה שאני מוכנה לקראת המוות נותנת לי את הכוח לחיות."
  
  נעמי כתבה את זה כשהיתה צעירה מאוד, לפני כעשרים שנה, וזה מאוד מרגש.
  
  שתהיה שבת טובה ונעימה,
  
  דרור
  - על החיים ועל המוות / צביקה תורן24/05/2013 17:32
    
    ארווינג יאלום אמר שהמוות כמוהו כשמש- כולנו יודעים על קיומה אהל אנחנו נמנעים להישיר אליה מבט.
    
    אליזבט קובלר רוס אמרה שאם נקבל באמת את עובדת המוות בקצה הדרך, ננהל את חיינו בצורה שונה.
    
    סליחה שאני מצטט דברי חכמה שאינם באיכות המיוחדת של שירה...
    
    דרור, התרשמתי מאד מכתביה של נעמי, כפי שבחרת להביא ממנה.
    
    האמנם הספר שלה הוא מ-1955 או שזו טעות והתכוונת 1995? והפרוזה לה- מהי?
    
    תודה ושבת שלום ממרחק מה...
    
    צביקה
    - תיקון טעות / ד"ר דרור גרין24/05/2013 18:20
      
      צביקה יקר,
      
      תודה שהארת את עיני. אכן, הספר יצא לאור בשנת 1995.
      
      אני מוכן להוסיף משהו בנוגע למוות. אנו חרדים מאוד למותם של אחרים (בילדותנו אנו חוששים שהורינו ימותו), אבל המוות הוודאי שלנו חסר משמעות עבורנו, משום שלעולם לא נחווה אותו. לכן, בתקופת חיינו המוגבלת (בעיניהם של אחרים) אנחנו תמיד בני-אלמוות. וזה מתקשר לאופן בו פירשה נעמי את המוות, שאחרים רואים בו את סופנו, אך המתים לא יפגשו בו בעצמם.
      
      שבת שלום,
      
      דרור
      - הפתעות איסופיות בחיים תחומים - ובחירה / שולמית26/05/2013 05:51
        
        שבוע טוב
        
        חלק מהטקסט שקראתי לאמי ע"י קברה (7.4.13):
        
        ..."לא קל לבוא לפה ולהיוולד, לא קל ללכת מפה הלאה ולמות, ובין לבין מחכות כל הפתעות החיים האפשריות .... ....ואז פתאום, לפני כשנה תודעתך מיקדה בבת אחת את ההבנה לכוח שהנחה אותך אינסטקטיבית כל חייך - העוצמה שבוויתור. אמרת, 'כל מי שמוותר - זוכה', הנפת יד קפוצה של כוח והוספת, 'ואני זכיתי להמון'."
        
        וזה גם המשפט שחרטנו על אבן הראש במצבה - לבקשתה.       כמובן שכל אחד יכול לקחת אותו למקומו הוא. חלק מהאנשים קיבל צמרמורת (במיוחד בזמננו), אבל אני חושבת שהבנתי את העוצמה והבחירה.
        
        שולמית
        
        
        
        הבהרה שנשכחה / שולמית26/05/2013 06:03
        
        תוספת בקטנה:
        
        מה שהתכוונתי לבטא: שלא רק את המוות אנו לא מנכיחים בחיינו היומיים, גם את היותינו עוּבּרים ותינוקות יונקים בני יום, איננו מחזיקים בתודעה היומיומית שלנו.
        
        לא רק המוות 'טוב' לחיים, גם זכרון הלידה.
        
        
        
        זכרון הלידה / ד"ר דרור גרין 30/05/2013 12:50
        
        שולה יקרה,
        
        אחד הסימפטומים של הלם-הקרב שלי הוא איבוד הזיכרון. אין לי כלל זכרונות ילדות, והמושג "זיכרון לידה" נשמע לי לגמרי חסר פשר.
        
        אשמח לשמוע למה את מתכוונת.
        
        תודה,
        
        דרור
        
        
        
        'זיכרון הלידה' / שולמית02/06/2013 20:12
        
        שלום
        
        זה משהו עם קוד פרטי (הכוונה, שלא תמיד מרגישים שאפשר לתארו לאחר) שעובר עלי, ואנסה להסביר.
        
        באותו לילה שנפטרה אמי, חשבתי הרבה על מות ואיך היא הרגישה, ומה עבר עליה בימים האחרונים. נזכרתי שכחודש וחצי לפני זה, כשאושפזה, ואף ענן בשמים (גם לא בשמֵי הרפואה) לא היה שחור דיו כדי לאותת לנו שזה סוֹפה, היא התיישבה על מיטת בית החולים לבושה בכותונת של אסף הרופא, היא הסתכלה לעיני ופלטה: "אני רוצה להיות תינוקת" כאילו היא חשה משהו. אח"כ חשבתי הרבה על נוכחות המוות במחשבותינו, לטוב ולרע יחד עם המשפט "אני רוצה להיות תינוקת". ופתאום נפל לי האסימון שהלידה עצמה, הגיחה הזו לעולם כשאנו הילוּדים, חסרה לי במחשבות, בנוכחות. עצמתי עיניים והבנתי שבאמת הייתי תינוקת קטנה וחסרת אונים, יונקת עושה את צרכיה ונִדְאגֶת ע"י אחרים. הזיכרון הזה נראה לי כל כך חשוב! כי אם יש סוף אז יש התחלה שלא נוכחת ביום יום שלי. וחשבתי שהיא לא יכולה להיות בזכרון הזמין שלי, כי אין זכרונות מהגיל הזה, אבל בכל זאת הייתי שם! הסתפקתי באפשרות שהזיכרון נצרב כנראה בגופינו, גם אם לא בתודעה. כמו: ריחות מסויימים, קולות מיוחדים, תנועות מפחידות או נעימות, צלליות מקובלות או דוחות .... - שם הזכרון, והוא לעולם לא יכול להמחק! ואז, בתקופה האחרונה אני עושה לעצמי תרגילים יומיים של לחוש את היותי תינוקת קטנה שנולדה. זה מוזר, אבל נותן לי להרגיש שיש התחלה וסוף, שזה בסדר, כי אני בין לבין - ושם טוב לי. לזה התכוונתי 'זכרון הלידה' - שזכרון הלידה (הבלתי אפשרי) יהיה נוכח יחד עם המוות שיבוא.
        
        כמו"דע מאין באת ולאן אתה הולך" - רק הרבה יותר חוויתי, בדרכי שלי, ועם הרבה דגש לחיים עצמם.
        
        אני מאוד מקווה שהייתי מובנת.
        
        שולמית
        
        
        
        השלמת הנרטיב / ד"ר דרור גרין 07/06/2013 12:24
        
        שולה יקרה,
        
        תודה שחלקת אתי במחשבותיך.
        
        כעת אני מבין את כוונתך, ואני מוצא בזה תבונה גדולה.
        
        הזיכרון שלנו הוא תמיד נרטיב שמתאים לחוויה המיידית שלנו, גם אם לכאורה אינו 'אמיתי', ומה שאת עודה מאפשר לך ליצור נרטיב המתאים למציאות הנוכחית שלך. זה נפלא.
        
        אכן, זו המשמעות של 'דע מאין באת ולאן אתה הולך', ולזה הייתי מוסיף גם 'והיכן אתה נמצא'.
        
        שבת שלום,
        
        דרור
        
        
        
        אתה אדיר! - תודה / שולמית08/06/2013 21:55
        
        הי דרור
        
        נגעת במשהו משמועותי, אני יודעת את זה 'מהפופיק'! אני גם חושבת שפתרת לי עוד בלבול שנוגע לדרך הכתיבה שלי.
        
        אני הולכת לחזור לספר שלך + מחברת.
        
        תודה
        
        שולה
        
        
        
        בין מוות לחיים / ד"ר דרור גרין 30/05/2013 12:49
        
        שולה יקרה,
        
        תדה על הטקסט המרגש, ועל המשפט היפה "כל מי שמוותר - זוכה".
        
        ומה שמעודד במיוחד הוא ההכרה בכך ש"בין לבין מחכות כל הפתעות החיים האפשריות".
        
        להתראות,
        
        דרור
מרד / 24/05/2013 03:03

לדרור

התאריכים יוצרים פה 'ישיר' משל עצמם. יש תזוזה ביום - נדמה לי.

אולי נמאס להם להיות ברורים מאליהם

:-)

שולמית
- אסוציאציה / ד"ר דרור גרין 24/05/2013 08:51
  
  בוקר טוב, שולה,
  
  הכותרת שלך הזכירה לי שורות של דוד אבידן:
  
  ואז החמרים / מהם קורץ / הכריזו מרד / והכל פרץ.
  
  אינני יודע. במחשב שלי התאריכים נראים נכונים. אני משער שכל מחשב מכוון לשעון שלו.
  
  האם זה חשוב?
  
  תודה, ושבת שלום,
  
  דרור
אנחנו שואלים שירים! / לינה ארנון.19/05/2013 16:06

שלום וברכה, דרור יקר. (לא קיבלתי את הדף. התפלאתי. נכנסתי דרך האינטרנט).

... כמה יפה. מה שבחרת...

אנחנו שואלים שירים מגלימות המים שאנחנו פוגשים בדרכנו.

מתוך סלעי גיר ובזלת - שפזורים מעברינו.

מהחום והקור. מהדם. מהכאב. מהמצוקה. מהחסר.

קושרים מילים במערכות חבלים - הופכות להיות עדות לקיומנו. לתחושותינו. קרבה רבה - נוצרת בינן לביננו. ולקוראינו.

מצטרפות למשך עלילות ושנים. נגזרות מתוך ימים של כאב. חסר. ואהבה גדולה.

הצ'לו - מאפשר לי להדהד בתוכי רגשות. וצבעים וגוונים.

תמונות נכדי ונכדותיי - חום. ואש. שבעזרתם אני יוצרת. כותבת. חושבת. מתחברת מחדש לתמונות של דרם אמריקה. ולמוזיקה שליוותה אותי.

והקיום - הופך - גם הוא - למשחק ילדים. צורות מגולמות ומגולפות בנוף!

תודה. אדם יקר!
- הדהודים / ד"ר דרור גרין 22/05/2013 06:42
  
  לינה יקרה,
  
  השיר נשלח השבוע, כרגיל, גם אליך (אולי במקרה הוא עבר לדואר הזבל).
  
  מעניין שמשהו בשיר הזכיר לך את צלילי הצ'לו. בדיוק עכשיו מצאתי מי שיתקן את הצ'לו שלי, שנשבר במהלך המעבר לבולגריה, ושבתי לנגן.
  
  שבוע טוב ונעים,
  
  דרור
התחדשות / שולמית17/05/2013 15:43

    כנראה, זה גם המתכון לאפשרות להתחדשות או להתחלות  או להתגלות אחרת בחיינו.

"של נעליך מעל רגליך ... " גם פרידה מהפריט האולטמטיבי המגן על רגלינו, וגם חישה חדשה של האדמה עליה אנו הולכים יום יום.        והרי הוא לא נדרש ללכת יחף כל ימי חייו. זה היה רק לרגע המפגש המיוחד, וההפנמה. מעניין שנדרש רק לשול את נעליו.  ואכן, ע"פ ההתגלות הפרטית הזו, הוא נדרש לוותר על חייו שהכיר. ואולי, הבטחון שחי בו הגיע למצב של מְלאוּת ומיצוי, ולכן של כיזוב.            מתוך סקר פרטי שלי, אני יודעת שכמעט כל האנשים מרגישים הכי בסיסי, פרימיטיבי, נכון וטוב במגע כפותיהם 'באדמה' (רצפה, מדרכה, .... כדור הארץ?). אין לי מושג איך מרגישעים הגרים בסככות אשר על המים בעולם, וזה מעניין לדעת.

אני כרגע נמצאת בפרידה מאמי שנפטרה. זה קשה המצב התודעתי שאמי אינה שלי. אבל אולי זו הדרך. העיניים שלה מלוות אותי, המחשבה והדאגה האם היא פחדה כשידעה מה גורלה; האם שמה לב שאינה לבד? שאנחנו איתה? האם החיבוקים והנשיקות הקלו בכלל? האם בדידותה במותה היא שלה בלבד? דבר אחד אני בטוחה שהיא ידעה, שיש לה מקום רחב אצלי ואצל ילדתי, לפחות.     אולי כאן ההתחברות שלי לישראל אלירז ב 'מאחורי השיר עומד שיר' 287.

שנתחדש.

אם איני טועה 'תתחדשו' זו ברכה בעברית בלבד. וזו גם מצווה, 'ישן מפני חדש תוציאו'. אני בהלם איך הגינה שלכם שינתה פניה לחלוטין, והתמלאה בשתילים וערוגות כאילו זה תמיד כך. אני ראיתי אותה לקראת החורף, והיא הייתה שונה לגמרי, החתולים שלכם יכולים להעיד לצידי!

תודה, למשפחת גרין כולה ולעיניים של דרור.

שולמית
- המסע והמשא / ד"ר דרור גרין 17/05/2013 17:57
  
  שולה יקרה,
  
  תודה על ההרחבה ועל "של נעליך מעל רגליך".
  
  אכן כמה מעט אנחנו מרגישים במגע האדמה, וכמה חבל. אחד הזכרונות הטובים שלי מחזיר אותי לרגע בו עמדתי על סלע בתוך נחל שוצף באזור האגמים בצפון אנגליה, יחף, וראיתי סנאי כתום נדיר עובר מענף העץ שצמח מימין לנחל לענף משמאלו של הנחל.
  
  נהוג לראות בחיים מסע, אבל המשא שאנו נושאים עמנו לאורך הדרך מכביד עד מאוד, ומקשה עלינו לראות את הנוף היפה, ולחוות את תחושת האדמה ברגלינו. כל-כך קל לוותר ולהרפות מן האחיזה הזו במה שנדמה לנו שהוא שלנו, ולמרות זאת קשה להיגמל מן ההרגל הרכושני, ונחוץ תרגול חדש ויומיומי שיאפשר לנו להרפות. זה, בעצם, האימון הרגשי על רגל אחת.
  
  שכנינו בכפר גאים במזג-האוויר הבולגרי, שיש בו ארבע עונות שונות זו מזו, ובכל עונה הנוף משתנה, וגם החצר שלנו נראית אחרת. את היית כאן בסתיו, ועכשיו אביב, ועוד מעט, בקיץ, החצר תהיה ירוקה כולה, מנוקדת בעגבניות אדומות ובמלפפונים ירוקים, בפלפלים וחסות ותפוחי-אדמה וגזר ועוד ועוד, ומלמעלה יפלו הדובדבנים והתפוחים והאגסים והשזיפים והאפרסקים והמשמשים והענבים והאגוזים.
  
  שתהיה שבת נעימה וטובה,
  
  דרור
השירה - "לשון מראות"! / לינה ארנון10/05/2013 13:34

שלום וברכה, דרור.

אתה לא עונה לי.. ובכל זאת: שתי אסוציאציות עלו במוחי. האחת - אלתרמן: "וזה דרך השיר".

וזה דרך השיר בעודו באבו / יתרגל במו חרב וקרח. לא שלח ישלח לחפשי את לבו / עד ימלא כלבנה במחצית הירח. //בתבונה נהלוהו מפרט אל עיקר/ סובבוהו בכחש, בארך רוח, /וגדר אם יפרץ - במלמד הבקר / ארצה, ארצה אותו, לא מחול, לא סלוח".. וכו'..

והשנייה: ביאליק. לשון המראות. "שפת אלים חרישית יש, לשון חשאים, / לא-קול ולא הברה לה, אך גווני גוונים: וקסמים לה ותמונות הוד וצבא חזיונות, / בלשון זו יתודע אל לבחירי רוחו, / ובה יהרהר שר העולם את הרהוריו, ויוצר אמן יגלום בה הגיג לבבו / ומצא פתרון בה לחלום לא-הגוי:".. וכו'.

מי נזקק ללשון המראות. ואחכ' מוגשת רשימת מראות בהם היא מתגלה. וגם לטשרניחובסקי הייתה רשימה כזו. כמו :ביום זה יום יולד בו שיר", מובא נעין פריטים, ומעניין לשקול, אם יש ביניהם קווי דמיון? האם לשון המראות היא-היא המראות? או שמא היא השירה?..

השיר שהעלית לרוחי. מדבר אליי מאוד. וכן התמונות. כמובן. ממשיכות לחמם את הלב. ולמלאו! שבת שלום!
- בחזרה לפורום / ד"ר דרור גרין 10/05/2013 18:11
  
  לינה יקרה,
  
  אל תכעסי. השבוע אני מנחה סדנה מרוכזת, ובקושי מצליח לנשום.
  
  תודה על התגובות החכמות והמרגשות, ועל האסוציאציות המרחיקות לכת.
  
  תודה, וחיבוק גדול,
  
  דרור
קריאה יפה / גיורא פישר10/05/2013 07:43

קראת יפה את שירה של ללי ציפי מיכאלי.

אני נדהם מהזריזות שלך: בשבוע שעבר היינו בהשקת ספרה של ללי ציפי, וכבר הספר הגיע לידך!
- שירה במהירות האור / ד"ר דרור גרין 10/05/2013 18:14
  
  גיורא יקר,
  
  תודה על התגובה המחמיאה.
  
  לא ידעתי מתי יצא לאור ספרה של ללי.
  
  כפי שאתה יודע, אני גר בכפר קטן ונידח בבולגריה, אבל השירה רודפת אחרי וממשיכה למלא אותי באור טוב (אני שמח שרק השירה רודפת אותי, ולא פגזי התותחים).
  
  שבת שלום,
  
  דרור
כשאומרים ירושלים... / לינה ארנון05/05/2013 14:50

שבוע טוב. דרור יקר!

אסוציאציות:

.. חשבתי על שירים שיש בהם כלי נגינה. כמובן, מצאתי דברים שאני כתבתי על צ'לו. אהבה. ושיר.

ועכשיו הגיע לידיי שירה של עידית חכמוביץ' מיגור.

"כשאומרים ירושלים כל אחד הוא קצת משורר:

שעריה נפתחים לו, ודבר בו מתעורר

האבנים שלה אומרות אליו שירה ללא מילים

פעמוני הזמן עונים לו מצריחי המגדלים...

ולו היה יכול היה נוגן לה בכנור

את כל מלות החסד, והיפי, והאור"...

... כן - אני בעד שילוב בין אהבה. מוזיקה. נגינה. הקשבה. נתינה. טבע. בכל הצורות. המילים והגוונים בחכל חמשת החושים.

בוחרת לצייר במילים. למשוך קווים כמו קשת על מיתר. ליטול גוונים. הרבה באך. מוצרט שוברט. למהול בקצת מאהלר. בטהובן. ולא לוותר על מוזיקה לבלט.

להקשיב. לדמם מנועים. ולאהוב! תמונותיכם משגעות. מחממות את לבי. מרגשות עד דמעות. להתבונן בכם - ולאהוב!
יום שמש קל ושובב! / לינה ארנון27/04/2013 18:51

דרור יקר! שבוע טוב!

בנימה שובבה שיר של אנדה פינקרפלד-עמיר

"יום שמש קל ושובב,

שעוני זהב בארון אניח,

לזוית חדרי אשליך כובעי:

ארוץ ברחובות לשחק,

ןשמלתי אדמה.

לכל עובר ארח אצחק

בעיני הזדוניות אברך הנהגים.

אוטומובילים כשיכורים ימוטו

לירכתי הרחוב

ויברחו

בשוק אשרק, צפצוף צורח -

אטמנה אזניכן, גבירות עדינות!

רוכל שמן ינדב לי תפוח -

אכול אוכלו המתוק".

אנד עמיר - מתריסה נגד הנימוס המקובל. אולי זה גם מוטיב רומנטי. ארצישראלי.

מסתעפים מוטיבים - צחוק פרוע. הנאה מהיש. מהאהבה. מהפריחה. מהטבע. מהיכולת לשיר ולשורר. ליהנות מהקיים. ומהקיום. ולא להתווכח עם מה שאין ביכולתנו לשנותו!

שבוע טוב! יופי של תמונות. כרגיל - מחממות את לבי. ואולי גם שירו הכמעט אחרון, של יוסי בנאי בשם האהבה. הפותח את הדיסק שיצא אחרי לכתו.. תודה!
- אביב / ד"ר דרור גרין 03/05/2013 09:45
  
  לינה יקרה,
  
  רק עכשיו ראיתי את הדברים שכתבת כן, ובינתיים כבר שלחתי שיר חדש.
  
  שתהיה שבת טובה ונעימה, שמשית ואביבית,
  
  דרור
על יואל הופמן ועל החיים שבפנים ובחוץ / צביקה תורן26/04/2013 07:24

דרור שלום.

אני קורא בעקביות את השירים שאתה בוחר

ואת רובם אני שב וקורא ושומר בתיקיה שנקראת poems.

הפעם אהבתי מאד לא רק את בחירתך בכתביו של יואל הופמן,

אלא גם מה שכתבת אתה על יצירתו.

אהבתי ושמרתי וחשבתי...

תודה.

צביקה

בעל האתר "פסיכולוגיה וצילום"
- הקורא והכותב / ד"ר דרור גרין 26/04/2013 07:42
  
  צביקה יקר,
  
  ב'פיוט' אני נמנע מביקורת על השיר או על המשורר, ובעצם אינני כותב על שירה אלא על קריאת השירה, כאשר לקורא יש תפקיד מרכזי בתהליך הקריאה.
  
  וכך גם כתבתי שאני קורא את ספריו של יואל כשירה, למרות שהם מוצגים כספרי פרוזה. אין בזה, כמובן, ביקורת על הבחירה של יואל, אלא רק על האופן שבו המלים שלו מהדהדות בי.
  
  באותו האופן הבאתי כאן לפעמים 'שירים' מתוך הפרוזה של עגנון, או של מאיר שלו או של אריסטו.
  
  גם סיפורים אני אוהב לקרוא, ויותר מפעם אחד התפעלתי באזני יואל על הסיפורים הנפלאים שכתב ב'ספר יוסף', ורמזתי שהייתי שמח לקרוא סיפורים נוספים. לצערי הוא ביטל את האפשרות הזו.
  
  שבת שלום,
  
  דרור
האהבה מגיעה עם הרוחות והריחות! / לינה ארנון19/04/2013 10:39

בוקר טוב. שבת שלום. דרור יקר.

שתי תחושות אסוציאטיביות הופיעו בתוכי: האחת: "בואי עם הרוח הדרומית", של נתן יונתן:

"בואי עם הרוח הדרומית / החמימה המיללת, את /פתחי את הדלת. לאט. /

דברים גנובים, כנטיפים /

שאוספים את הזמן באפלולית האדמה".. וכו'.

אפלולית האדמה - או עומק השמים וגובהם - מביאים אלינו את הזמן. האהבה. עם משב רוח מרעננת. כל פעם מחדש.

ועוד שיר של נתן יונתן, שאסוציאטיבי הופיע במוחי:

..."צריך לחזור הביתה, מאוחר /

שלא תדאג, אני אוהבת רק אותך. /

זהו מרוץ המחוגים של השעון /

מזכיר לי את האוטובוס האחרון. /

פוחד להשאר כאן לבדך? /

אתה שואל אותי מה יהיה מחר - /

ראה את שדה-הכוכבים, את הפריחה /

שמע פעימת-הלב שלי בלכתך"..וכו'. לא זוכרת במדויק את ההמשך.

שתי פעימות לב.

ואת שירתו של פנחס שדה וגם את הספר: "החיים כמשל". אני אוהבת מאוד! וראשי ודופק ליבי יכול להמשיך ולהיזכר..

תודה מעומק הלב. על ההתפעמות. כל פעם מחדש! חיבוק. מהעמק האביבי והמשונה.
- אביב / ד"ר דרור גרין 20/04/2013 12:05
  
  לינה יקרה,
  
  האביב כאן, וזה תמיד מרגש.
  
  תודה על האסוציאציות השיריות, ושבוע טוב,
  
  דרור