דרור יקר, לרגעים הייתי שבויה בתוך העולם שפתחת עבורי.. המראות המופלאים, המרגיעים, והטקסט הכנה, העלו בעיני דמעות. מאוד התחברתי למחוייבות שיש לנו לרגע הזה, לכאן ולעכשיו, ואולי בכדי להבין זאת ולהתמסר באמת, עלינו להניח בצד ואולי אף לשכוח... ההיסטוריה שלנו, בעלת המטען העצום על נפשנו וגופינו, היא גם עוצמה גדולה אך גם כובלת אותנו בשלשלאות במידה מסויימת, ובעת שקראתי את מילותייך, חשתי שיחרור גדול שמתפשט גם אצלי .. מודה לך על השיתוף!
שבת מקסימה...
אילת
הרגע הזה / ד"ר דרור גרין 19/04/2013 08:33
אילת יקרה,
תודה על המלים הטובות.
בזכות הדברים שכתבת הבנתי משהו נוסף על ההבדל שבין מחשבה רציונלית לבין רגש. הרגש קיים אך ורק 'כאן ועכשיו', משום שהוא תמיד תגובה גופנית למשהו שקורה במציאות, ואילו המחשבה הרציונלית תמיד מתמקדת בעבר או בעתיד.
שבת שלום,
דרור
האיש שאהב את אשתו יותר מידי! / לינה ארנון14/04/2013 09:04
שבוע טוב. (לא היה אינטרנט.)לא יכולתי לענות...
בשיר ללא כותרת בספרה "האיש שאהב את אשתו יותר מידי, כותבת סירקה טורקה: "מתהלכת כמו ואן גוך, אוזן בכיסי אני מקשיבה". 0תרגום רמי סערי. כך מתהלכים אנו. העוברים ושבים, החוצים את 'העמק השווה', נהר היום-יום, טרודים בניסיון לשמור ולמצוא פיסת קרקע יבשה בשיטפון המידע המתרגש ובא עלינו.
מאיים להטביע אותנו. אוזן אחת טמונה עמוק בכיסנו. והשניה - כרויה ומשננת התמסרות וניסיון הקשבה לכל לחש של פיתוי שהוא ההווה.
שיר המיידית חייבת להיות שירה גדולה. מבחנה הוא - הישרדותה. היכולת שלי לקרוא בשירה של חלפי ולמצוא בה את עצמי. באופן מיידי. וכואב. שיר מבחינתי - מחייב אותי להיות רגישה. מתמסרת. שותקת או צועקת. ובלבד שאתכנס אל תוכי. אבלע ואדמע את השיר. לשנייה אחת של יופי. ושל כאב.
כשספפו כותבת: ..."והרעד אוחז בחזקה את כולי/ירוקה מן העשב אני ולמות/מבקשת". תרגום יהודה ליבס. הגוף שלי מבין. זוכר. ובא לעמק השווה. שבו הכמיהה והגעגוע - משיקה לכאב וליופי. לאהבה. אלפי תודות! חיבוק מרחוק. יום הזיכרון בפתח. יום העצמאות. עצבות ושמחה משולבים יחדיו. כדבריו של רבי נחמן, "עצבות ושמחה - שלובים זה בזה. אחוזים בעקביהם".
סירקה טורקה / ד"ר דרור גרין 16/04/2013 19:16
תודה, לינה,
כדאי להזכיר שהספר 'האיש שאהב את אשתו יותר מדי' מופיע כפרק במבחר השירים של סירקה טורקה שתרגם לעברית רמי סערי, בספר 'עמוק בלב היער' (בהוצאת 'כרמל').
יפה בעיני המשפט שלך "טרודים בניסיון לשמור ולמצוא פיסת קרקע יבשה בשיטפון המידע המתרגש ובא עלינו." אכן, זו המציאות שבה אנחנו חיים, ואולי אלו מפלצות המידע המיותר שבמקום לחבר בינינו רק מפרידות בינינו ומגבירות את הפער בין אדם לאדם.
תודה, וחיבוק,
דרור
תודה על חלפי המופלאה / לי עברון-ועקנין12/04/2013 13:01
תודה על השיר הנהדר של חלפי. שמתי לב לעוד דבר מעניין: כתוב שהשמים "מחברים בינינו" והעמק רק "בינינו", לא "מחבר" וגם לא "מפריד". (ואולי יש כאן הדהוד גם של "זה לא הים אשר בינינו... זה אנו שנינו אשר בינינו" של לאה גולדברג?)
ואולי ברוח דומה לפרשנותך, במקומות של השמים החיבור מתרחש כמעט מאליו, השמים "מחברים" גם בלי שאנחנו משתדלים מאוד. ואילו העמק מלא המפלצות, זה המקום שבו צריך להשתדל. בפני עצמו הוא לא מחבר (אבל גם לא בהכרח מפריד!)
שמים וארץ / ד"ר דרור גרין 16/04/2013 19:05
לי יקרה,
תודה על התוספת היפה.
כפי שאת רואה, הפירוש שלנו הוא האופן שבו המלים מהדהדות בנו, ולא משהו שטמון בשיר עצמו. מי שרואה במפלצות איום מיחס לעמק את תכונת ההפרדה, ומי שאינו חושש מפלצות, כמוך, מותיר את האפשרות לראות בהן גם גשר (זה מזכיר לי סרט של ג'יימס בונד, הוא הוא כלוא באי קטנטן מוקף תנינים ההולכים ומתקרבים אליו, ובחכמתו הוא פשוט מדלג בקפיצה מתנין לתנין אל היבשה).
שתי אסוציאציות התרוצצו בראשי לקריאת השירים שצרפת: האחד: "מפלצת האילה" -של יונה וולך.
...,וכל העופות היו בגני / וכל החיות היו בגני /
וכולן שרו את מר אהבתי /
והפליאה מכולן לשיר האילה /
ושיר האילה היה שיר אהבתי"...וכו'.
והשנייה: ... להתחיל להתאהב בך כלומר /
לנוע בתוך היופי לכוון שלך /
כלומר להיות פונה אליך לגמרי /
להשתהות עליך בצורה חריגה /
ההקסמות /
כלומר הכשרון שלי להטמטם וגם /
להחשף כל כך לכאב בשעה /
שהלב עט לו בחדוה על המצוקות /
וכו'.. בשניהם אני מוצאת את הדיכוטומיה שתיארת כאן. בשירים שצירפת. תענוג.
שבת שלום. והתמונות - מחממות. כשמתבוננים במוריה רואים איך הזמן עובר. התבגר הילד הקסום הזה! חיבוק.
מזרח ומערב / ד"ר דרור גרין 05/04/2013 11:19
לינה יקרה,
קצת קשה לי לראות את הקשר בין אווה קילפי לבין יונה ואגי. מה שמיוחד כל-כך בשירים של אווה קילפי, וגם בשיריה של המשוררת הפינית השניה שפרסמתי לאחרונה, סירקה טורקה, הוא ביטוי הרגשות המרוחק, העדין, והקשר הבלתי-אמצעי לטבע, ליער, המאפיין דווקא את תרבויות ארצות הצפון, השונות כל-כך מן התרבות הים-תיכונית המזרחית שלנו, שבה הכל מעורבב וסוער כל-כך, כמו הלב השועט בחדווה על המצוקות, כפי שכתבה אגי, או מפלצת האיילה של יונה שנפלה מן הגג ושברה את הראש.
עכשיו אני במזרח (מזרח אירופה), ולבי בצפון מערב, עם המשוררות הפיניות הנפלאות.
אכן, מוריה בני הבכור כבר בן שתים-עשרה, ואני מתבונן בו בפליאה כשהוא שקוע במשחק שחמט של שלוש שעות, במשך שבוע שלם, פעם או פעמיים ביום.
שבת שלום, וחיבוק גדול,
דרור
דיכוטומיה! / לינה ארנון08/04/2013 10:59
שלום וברכה!
דבריך לא נתנו לי מנוח. ולכן, החלטתי להגיב שוב.
ההקשר שאני מצאתי בשתי האסוציאציות שהעליתי הוא דיכוטומי, כמובן. ו
ולך מחברת את 'מפלצת" יחד עם האיילה - וכמובן כוונתה מורכבת. וגם אגי. עובדת האסוציאציות - קיימת.לשתי המשוררות שהעליתי הטבע משמש מפלט ומקלט. ובריחה. וחיבוק. הקור והחום גם הם תחושות שעולות בי למקרא השורות שהעלית. ושהעליתי - אני.
תבורך! חיבוק. לינה.
יוסי בנאי - שיר אהבה! / לינה ארנון30/03/2013 06:47
דרור יקר, שבת שלום!
... לקח זמן למוח שלי לעבד את חווית השיר ששלחת. עכשיו הבנתי שהאסוציאציה הראשונית היא הנכונה. והיא פונה לשיר אהבה של יוסי בנאי.
שבועיים לפני מותו. ..."את התקווה מאחוריי / כל הדלתות הנעולות / את פעימות הלב אחריי / הצעדים והקולות / את ריח בושם הפרחים /
המקשטים את חדריי / את נחל בתוכי / ציפור גן עדן של חיי, חיי//
אם תראו את שאהבה נפשי/
אתם שמסתובבים בעיר /תגידו לה/תגידו לה/
שהיא זו הסיבה היחידה לשיר"...השיר ממשיך..
ועוד אסוציאציה:...מאיר ויזלטיר: ..."לפעמים אני שרוי במחיצת שירי,/
אחדים מהם. הם עוברים על פני בלילה. /
לזכותם עלי לומר שאני אז שלו, /
טוב י על הלב, אני מאחל להם אהבה".. (לא זוכרת יותר - בעל פה)..
האסוציאציות שלי - פנו לספר שירים שקיבלתי מתנה, מאחת מתלמידותיי. הספר נקרא: "לאשה" - כתבה אותו שונטרו טניקאוה.
מלווה בתחריטים עדינים. יפיפיים. של יוקו סאנו:
..."שוב יומיום - את אוכלת מרק ארז, / את חולצת שד לבנך, / ומתניעה את הקטנוע. /
את בוכה לבד.
כל דבר מאלה עשית כבר, עוד בטרם הכרנו,
כל דבר ודבר"...ועוד אחד: "פגישה" - ההתחלה היא ספר מצויר, תמונה מטשטשת,/
ואז, יום אחד, שתי עיניים גדולות ו'שלום' קריר. אחר-כך אותיות נינוחות, כתובות בעט /
מעט מעט, פגשתי אותך: /
בטרם נגעתי בידך, נגעתי בנשמתך"..
שבת שלום. תמונות - מרגשות! חיבוק מהעמק השרבי שלנו.
מתנות מיפן / ד"ר דרור גרין 15/03/2013 09:51
לינה יקרה,
תודה על התוספת היפנית, ועל השיר של שונטורו טניקאוה. הנה עוד שיר שלה:
בּוֹאִי נֵלֵך לְמָקוֹם כָּלְשֶהוּ, אוֹמֵר אֳנִי.
לְאָן נֵלֵךְ,אומֶרֶת אַתְּ.
גַּם פֺּה נָעִים אוֹמֵר אֳנִי.
אֲפִילוּ פֺּה נָעִים, אוֹמֶרֶת אַתְּ.
עודֶנוּ אומרִים כָּך ואומרים, פָּנָה הַיּוֹם.
פֺּה נַעֲשָה לְמָקוֹם כָּלְשֶהוּ.
שבת שלום, וחיבוק גדול,
דרור
"כיסאו של השופט הרואה"! / לינה ארנון08/03/2013 06:19
שבת שלום!
איזה כיף לקבל את הדף השבועי שלך. הפיוט!!! ולצלול לתוך התמונות המחממות את לבי.
אני מתחברת לקטע הזה באמצעותה של אסוציאציה לנקודת המבט של השופט במגש כדור רגל. או שופט במריבות. הדהודם של החיים.
אלה המבקרים ושופטים את יצירות האמנות והספרות. שמחת המשמעות מתחברת לי תמיד עם אותם פיסות פאזל אבודים שמצאו לפתע זה את זה. נזכרת במבטו של אודיסיאוס. באמצעותו של הבמאי
תיאו אנגלופולוס בסרט "המבט של אודיסאוס". בלשונה של מאיה בז'רנו:..."אם אוכל לתארך או בתאריך להציבך / האם אגע במאגר המשמעות במאגר האהבה"... בשירה: "אנסה לגעת בטבור בטני".
או בלשונו של שמעון כשר:..."כל השתדלות להשיג את עצמי עלתה בתהו / עצמי לרוב אינו מצוי בבית. ומה בכך?/.." או:..."מה שהיה כבר איננו. מה שיהיה/עדיין איננו. הולכים אפוא / מאין אל אין"...שמעון כשר. אני בוחרת להדהד בתוכי את תמונות
הזריעה. והלבלוב. העולה מכם!
חיבוק מרחוק. תודה! לינה
נקודת מבט והוקרת תודה / ד"ר דרור גרין 08/03/2013 09:31
לינה יקרה,
מעניין שאת רואה את עצמך כמבקר ושופט יצירות אמנות וספרות, כמו השופט במגרש כדורגל.
ב'פיוט' אני משתדל לעשות בדיוק את ההפך. אינני מבקר ואינני שופט, והבחירה שלי בשיר לגמרי סובייקטיבית. אינני בוחר בשיר משום שהוא 'טוב' או 'נכון' או 'מדויק', אלא משום שהוא נוגע בלבי, ומאפשר לי להתבונן בעולם מנקודת מבט חדש. השיר השבועי שלי אינו מוצג מנקודת ראות שיפוטית אלא כהוקרת תודה למי שפתח את עיני ותרם משהו לחיי.
וכמובן, תודה לכל היופי שבעולם הפורח מסביב כל הזמן.
שתהיה שבת טובה ונהדרת,
דרור
לא הבנתי אותי..אבל לא נורא.. / לינה ארנון.08/03/2013 19:38
שלום דרור. בשום פנים ואופן לא התכוונתי לעצמי. ולא אליך.
בוקר. שבת. "קול המוסיקה" ברקע. 'שחרזדה.'(בלט שרקדתי אצל גרטרוד קראוס, בהיותי בת 11)..
...התכוונתי - השיר שהבאת הוביל אותי להסתכל על הבריאה שנעשית לא על-ידינו - של האדמה השמיים. הרקיעים וכו'. ממבט על. היא קיימת. אנחנו בוראים את ההתבוננות שלנו כל פעם מחדש.
מתוכנו. מטבור בטננו. בלשונה של מאיה בז'רנו. המשחק - של החיים, במקרה שחשבתי לרגע - של 'שופט' במשחק - הוא יושב על הטריבונה. חושב מה הוא יעשה כדי שהמשחק ישוחק כהלכה.
כל אחד יקבל את תפקידו. מיקומו. מקומו. התוצאה הסופית תהיה גלומה בהתנהלות. בשיתוף הפעולה. היכולת ליהנות מיופיה של הבריאה כפי שמשתקף בתמונותיכם המחממות לב, הוא להתחבר כל הזמן - למהות הפנימית שלכם. של האדמה. של עונות השנה. המשפחה האהובה.
או/ו/ לעצמכם. בכל רגע נתון. בשקט. בהתכווננות. מתוך מאגר האהבה. וההוויה המרחבית והנופית. לפעמים ה'זום אוט' - כמו שאומרת ביירון קייטי, היכולת לצפות כאילה ממרחק - מאפשרת התאחדות עם המשפטים של לאו-צה. או של מאיה בז'רנו. או של שמעון כשר. כך או כך 'עליסה נמצאת בארץ הצלילים'. 'טינקר בל' - מעליה. או מעליי. וסיני - נכדתי הקסומה - בין זרועותיי.