בוקר טוב. שבת שלום. דרור יקר.

שתי תחושות אסוציאטיביות הופיעו בתוכי: האחת: "בואי עם הרוח הדרומית", של נתן יונתן:

"בואי עם הרוח הדרומית / החמימה המיללת, את /פתחי את הדלת. לאט. /

דברים גנובים, כנטיפים /

שאוספים את הזמן באפלולית האדמה".. וכו'.

אפלולית האדמה - או עומק השמים וגובהם - מביאים אלינו את הזמן. האהבה. עם משב רוח מרעננת. כל פעם מחדש.

ועוד שיר של נתן יונתן, שאסוציאטיבי הופיע במוחי:

..."צריך לחזור הביתה, מאוחר /

שלא תדאג, אני אוהבת רק אותך. /

זהו מרוץ המחוגים של השעון /

מזכיר לי את האוטובוס האחרון. /

פוחד להשאר כאן לבדך? /

אתה שואל אותי מה יהיה מחר - /

ראה את שדה-הכוכבים, את הפריחה /

שמע פעימת-הלב שלי בלכתך"..וכו'. לא זוכרת במדויק את ההמשך.

שתי פעימות לב.

ואת שירתו של פנחס שדה וגם את הספר: "החיים כמשל". אני אוהבת מאוד! וראשי ודופק ליבי יכול להמשיך ולהיזכר..

תודה מעומק הלב. על ההתפעמות. כל פעם מחדש! חיבוק. מהעמק האביבי והמשונה.

   

שבוע טוב. (לא היה אינטרנט.)לא יכולתי לענות...

בשיר ללא כותרת בספרה "האיש שאהב את אשתו יותר מידי, כותבת סירקה טורקה: "מתהלכת כמו ואן גוך, אוזן בכיסי אני מקשיבה". 0תרגום רמי סערי. כך מתהלכים אנו. העוברים ושבים, החוצים את 'העמק השווה', נהר היום-יום, טרודים בניסיון לשמור ולמצוא פיסת קרקע יבשה בשיטפון המידע המתרגש ובא עלינו.

מאיים להטביע אותנו. אוזן אחת טמונה עמוק בכיסנו. והשניה - כרויה ומשננת התמסרות וניסיון הקשבה לכל לחש של פיתוי שהוא ההווה.

שיר המיידית חייבת להיות שירה גדולה. מבחנה הוא - הישרדותה. היכולת שלי לקרוא בשירה של חלפי ולמצוא בה את עצמי. באופן מיידי. וכואב. שיר מבחינתי - מחייב אותי להיות רגישה. מתמסרת. שותקת או צועקת. ובלבד שאתכנס אל תוכי. אבלע ואדמע את השיר. לשנייה אחת של יופי. ושל כאב.

כשספפו כותבת: ..."והרעד אוחז בחזקה את כולי/ירוקה מן העשב אני ולמות/מבקשת". תרגום יהודה ליבס. הגוף שלי מבין. זוכר. ובא לעמק השווה. שבו הכמיהה והגעגוע - משיקה לכאב וליופי. לאהבה. אלפי תודות! חיבוק מרחוק. יום הזיכרון בפתח. יום העצמאות. עצבות ושמחה משולבים יחדיו. כדבריו של רבי נחמן, "עצבות ושמחה - שלובים זה בזה. אחוזים בעקביהם".

   

בוקר טוב. סוף שבוע נעים לכם!

שתי אסוציאציות התרוצצו בראשי לקריאת השירים שצרפת: האחד: "מפלצת האילה" -של יונה וולך.

...,וכל העופות היו בגני / וכל החיות היו בגני /

וכולן שרו את מר אהבתי /

והפליאה מכולן לשיר האילה /

ושיר האילה היה שיר אהבתי"...וכו'.

והשנייה: ... להתחיל להתאהב בך כלומר /

לנוע בתוך היופי לכוון שלך /

כלומר להיות פונה אליך לגמרי /

להשתהות עליך בצורה חריגה /

ההקסמות /

כלומר הכשרון שלי להטמטם וגם /

להחשף כל כך לכאב בשעה /

שהלב עט לו בחדוה על המצוקות /

וכו'.. בשניהם אני מוצאת את הדיכוטומיה שתיארת כאן. בשירים שצירפת. תענוג.

שבת שלום. והתמונות - מחממות. כשמתבוננים במוריה רואים איך הזמן עובר. התבגר הילד הקסום הזה! חיבוק.

   

http://ilanasenesh.com/

   

לדרור היקר, ולכל המשפחה החמימה והחכמה - חג שמח!

שתי אסוציאציות הוליכו אותי לכתיבת תשובה אליך... משונה מאוד.. (אולי אתה תסביר לי מה קורה במוח של אדם)..

האחת - לוויליאם בטלר ייטס:

"אקום לי ואלך, אלך לאיניספרי, /

ושם אבנה בקתה מחומר וזרדים,/

תשע שורות שעועית, כוורת הומיה,

במעבה היער לבדי.//

ושם אדע שלווה,שלווה יורדת אט,

נוטפת מצעיפי בוקר למקום צרצר שר:/

שם זהר כחצות ויקוד סגול ביום,/

והערב מלא כנפים של צפור"... (יותר אני לא זוכרת בעל-פה)..

והשנייה:

..."מחבואים "- של דליה רביקוביץ:

"יש דבר ששכחתי /

ויש דבר שאני עוד זוכרת /

ילדותי פרחה עברה לה /

ואני נשארת./

וגם יונק הדבש פורח /

מענף לענף /

מקיסם אל קורה /

ואני מסתכלת./

דבר מה נמצא מאחורי הכתל /

והדלת:

זכרון עוקר הרים /

וטוחנם זה בזה. /

אהבתי פעם פסל/

איטלקי.

(והשורה שאני הכי-אוהבת היא -

"כשאני מאוהבת אני דחוסה כענן /

עמוס גשמים, /

כשאני מאהבת /

אני כל דבר /

שיכול לעלות בדעת איש".. וכו..

חג שמח! התרגשתי מהתמונות. מהריקוד שהוספת. ולבי החסיר פעימה. וכל מה שרציתי זה שוב להיות באהבה.