שלום דרור יקר. שלום קוראים נאמנים!

אני חיבקתי עולם. פרשתי את שתי ידיי על פסגת המאצו'-פיצו' - וקראתי את שמו של אהוב לבי. שמם של ילדיי. נכדיי. חברותיי. תגענה תמונות ואשלח. לא הייתה לי מצלמה. וחברי הקבוצה צילמו אותי-אותנו לאורך הטיול  המיוחד. המהמם. מאתגר. קשה מאוד

שחוויתי. גמענו קלימוטרים של הרי האנדים. קרחונים ענקיים מתנפצים. נהרות גועשים. שיט באמזונס. ברזיל. ארגנטינה. צ'ילי וברזיל. חיבקתי את עצמי. חליתי מאוד. בקדחת גבהים.

חיבקתי את הצבעים. הקולות. הצילים. המוזיקה. את עצמי. כל החושים התחדדו. מסע הישרדות אמיתי חוויתי. בגילי המתקדם!

ראיתי כמה אנחנו קטנים לעומת העולם הענקי סביבנו. קלטתי צניעות וענווה מהם. לעומת ביקורת. קשיחות לב. רוע.

הפרואנים טובי לב. נינוחים. מאירי פנים. מדריך אחד שבחרתי לי, ליווה אותי, בעיקשותי הרבה - למרומי המאצו'-פיצ'ו - תירגשמתי את כל מה שלמדתי בגיאוגרפיה. בטופוגרפיה. בשירה. במוזיקה. במושגים אנושיים. לחוויה מרגשת.

כוחותיי אזלו. ורופאים מקומיים הובילו אותי להחלמתי. באהבה ובנחישות. כל המילים הגדולות. הפלצניות - לא מתארות את גוש האהבה שאני חשה עתה. שמחה לחזור. שמחה לראות את מילותיך המחממות את ליבי.

לא קיבלתי את הדפים הקודמים. אולי תיאות, אנא - לשלחם אליי?

מי ייתן ונהיה צנועים. נוכל לבחור. מילים ישנגנו לנו את חיינו. ותמונות שיאירו את ליבנו. תמיד!

באהבה גדולה. לינה

אני חושב שמוטב להשאיר את שני השירים למילותיהם - למעט תיקון השגיאה הדקדוקית  - הם עובדים גם ללא ציון ההקשרים לסוגיהם

כמו כל בוקר -  ביום שישי, מקבלת את דף הפיוט הקסום שלך – דרור יקר, ולבי נרגש ומלא הכרת תודה! מתחברת לדף הפעם  - או כמו תמיד מהזווית האישית שלי. יום שישי זה - אחרון לפני ההמראה למימוש חלומותיי. החלום הראשון, שהעזתי לפרגן לעצמי. אני רועדת אבל לא מפחד. מהתרגשות. מוכנה ומזומנה לקחת סיכונים. שוחרת הרפתקאות. דרוכה לנסוק ולצפות במכמני העולם המופלא שסביבנו. 'להצית את הנהרות' באמצעות העיניים הקטנות שלי. למלא את ריאותיי 'באוויר הרים צלול כיין'...המצלמה תהיה מבחינתי - העין הרואה. מקווה שאצליח לקבל עזרה בהורדת צילומים לפייסבוק שלי! שבת שלום!

זוכרת ריקודים לאור נרות לקולה של מוזיקה לטינית סוחפת. שומעת באוזניי את יו-יו-מה- מנגן בצ'לו המופלא שלו - באך. בוחרת במטא-מורפוזות על ריבוי הפנים שבהן...יהודה עמיחי התבונן בנופים שלנו וכתב: (כותבת מהזיכרון. אם טעיתי. אלוהים יסלח לי.) ..."אף מגדל דבורים / לא ישים פה את כוורותיו / אבל בני אדם עושים לפעמים / דבש מן השממה / והוא מתוק מכל"... כך אני מתחברת אל דף הפיוט שלך. אל הנופים שלנו אחבר את נופי דרום אמריקה! לחיים!הצילומים מחממי לב, כתמיד. ומאותתים לי – שחינוך ביתי – אם הוא נעשה בתבונה ובאהבה – יכול לחולל נפלאות. חיבוק ממני! לינה.

שלום

'בבית הקפה' - אותי זה הצחיק!

אותי זה השאיר מחוייכת.

ויכול להיות שבחיים לא אבין בדיוק למה.

איזה יופי של מילים לשים בפי מלאך המוות הזרוק הזה., שיכול להיות שאיבד את שיני החלב סוף סוף, באיזה קרב לילי .... והסתירם.

וכשנגמר לי ההומור חשבתי שיש אנשים שנזרקו מהחיים, למרות שהם רוקדים כל הלילות,  ומלאך המות נגע בהם, והם עוד לא יודעים זאת בחייהם. ובעצם : לא 'יש אנשים' - זו האפשרות של כולנו. 

העיקר! שהיום הקצר ביותר לשנה זו מאחורנו.  והמאיה גם.

שולמית

הרגשה קסומה לפתוח בקר קר עם פיוט מפעים שכזה. תודה לך, דרור! וכמה נפלאים הם מסריו של היקום: כמה נכון, מבחינתי, לקרוא מילותיך ואת השירים שצירפת, דווקא בימים בהם החרדות והפחד מכים בלבבי. לוקחת עמיי את התקווה ואת יופיים של האדם והטבע - הניבטים מה"פיוט" השבועי שיצרת. תודה!