שבת שלום!

איזה כיף לקבל את הדף השבועי שלך. הפיוט!!! ולצלול לתוך התמונות המחממות את לבי.

אני מתחברת לקטע הזה באמצעותה של אסוציאציה לנקודת המבט של השופט במגש כדור רגל. או שופט במריבות. הדהודם של החיים.

אלה המבקרים ושופטים את יצירות האמנות והספרות. שמחת המשמעות מתחברת לי תמיד עם אותם פיסות פאזל אבודים שמצאו לפתע זה את זה. נזכרת במבטו של אודיסיאוס. באמצעותו של הבמאי

תיאו אנגלופולוס בסרט  "המבט של אודיסאוס". בלשונה של מאיה בז'רנו:..."אם אוכל לתארך או בתאריך להציבך / האם אגע במאגר המשמעות במאגר האהבה"... בשירה: "אנסה לגעת בטבור בטני".

או בלשונו של שמעון כשר:..."כל השתדלות להשיג את עצמי עלתה בתהו / עצמי לרוב אינו מצוי בבית. ומה בכך?/.." או:..."מה שהיה כבר איננו. מה שיהיה/עדיין איננו. הולכים אפוא / מאין אל אין"...שמעון כשר. אני בוחרת להדהד בתוכי את תמונות

הזריעה. והלבלוב. העולה מכם!

חיבוק מרחוק. תודה! לינה

 השיר של סירקה טורקה נוגע. גם בתוך הציוויליזציה אפשר להרגיש כך.

שבת שלום, דרור יקר לי.

הראש פונה לעוזר רבין. אולי לפונקציה רומנטית-נאיבית לרוח השלווה שמחברת בין הנמענת לבין רוח השיר:

..."עוד אזכור את שביו / במנזר המילים המסגר./איך ידיו סערו, / איך הטיח מצחו אל השיש הקר //

כי ברח מאבק-הדרכים, /

כי נרתע מלראות / איך ככה בנפשו חיוכך,..."

המסוגר במנזר המילים יכול להיות שהוא השיר בדמותו של המשורר.או השר עצמו.

כך או כך - פשטותה של האמירה השירית היחשפותה - מושיעה ביכולתה להיכתב. אל הקורא הפתוח.

"הנה בנשימת אפך קמים/ גנים של עדן,"..כותב עוזר רבין.

(שהיה במרחב ידידיה של אמי ז"ל. זוכרת אותי מילדותי המוקדמת מאוד)..

חיבוק מהעמק הקר. לינה.

שלום וברכה, דרור יקר.

המוסיקה בעיניי היא דרך חיים. היא בחירה במקצב. בדינמיות. בתנועה. בחיבור לרהטי הדם.

בהקשבה לצווחת הציפורים למוסיקת הטבע. הקולות שנשמעים ברחבי העולם שמהדהדים יחד עם המולת קולות הלב. המתפעם

נזכרתי בשיר שאני אוהבת: של מירי גלעד: ציפור אוספת כוח:

"מה שאדם רואה דרך חלון ביתו - /עד כמה יש בזה להלך בנפשו./ למעלה משלושים שנה אני רואה עלים / ותנועת ענפים / אלה הפונים מעלה ואלה הנפרשים לצדדים, / אפילו מעט מטה. / לעתים בקולות החוץ, לעתים מתוך מוסיקת הבית / לציפורים יש כח. / הן עולות וגוברות מתוך הוויתן"...

אני בוחרת להתחבר בנשמתי - עתה לקולות שליווני במסעי.

קולות המוסיקה הפרואני. האנדית. המקומית. הארגנטינית. הברזילאית. קולות המולת הלב שהתפעם והתרגש.

החיבור אל נפשות אהוביי. קולותיה של הרוח הסוערת. החול המתנפץ מתחת לעקבות נעליי.

תודה לך. אדם יקר. התגעגעתי... לינה.

דרור שלום, ותודה לך על השירים היפים והבאורים המעמיקים.

אוה קילפי היא אחת המשוררות שבזכותה התחלתי לאהוב שירה. כל כך הרבה שירים שלה הם כל כך מדוייקים, כל כך מרגשים, כל כך נכונים ואף מלאי הומור. פשוט נפלאה. 

אני יכולה גם לשתף שבתהליך הטיפולי שאני עוברת, שלחתי אותו למטפלת שלי, לאחר ששבתי מאחת הפגישות היותר מרגשות שהיו לי איתה. וזה היה כל כך נכון לרגע ההוא, שכלל גם את ה'הפרעה' לכל מה שאני  מכירה, ויודעת על עצמי, וגם כמובן את ה'טלטלה' שאדם עובר בטיפול, ומצד שני את פרישת הידיים, זו שאומרת את ה'ברוך הבא' לדבר הזה. ואגב, גם היא מאד התרגשה מהשיר.

ישנו שיר נוסף מקסים (יש הרבה) בעמוד 74, "זה זמן רב שאני זהירה, שואלת: הזהו הגבר שאלוהים שלח..."