שלום וברכה, דרור יקר.

רואה את שירו של אלירז וחושבת:...אני יורדת אל קו המים וכמו סוס שמטה את ראשו ללגום מי הירדן,

וכמו שמש היורדת באופק המערב אחרי שזרחה כל היום,

יורדת אל שנתי שכשתגיע תמקם את חיי סביבי.

וחיי יסובו. וכל מי שעזבו אותי ואלה שאני עזבתי - אני זו שנשארת במקומי. ובין געגועים לעבר

ובין געגועים לעתיד, מתבוננת אל קו המים. גומעת ושותה. כשאבן שוכבת על אבן.

חשבתי על נגן הצ'לו - שבין היד הימנית ליד השמאלית מפריד הכלי.

שגומע מרחק געגדועים. וצלילים.

ולי נותר לנדוד במחשבותיי שוב למרומי המאצו'-פחצ'ו. ולהאזין לנגינתם של הפרואנים בחליליהם.

שבת שלום. חיבוק ממרחק - קרוב. וממוזיקה, הפותחת שערי שמים!

   

בוקר אור! דרור יקר! שבת שלום!

..."אם יהיו כל השמים יריעות"...(סוכה כח, וב"ספר האגדה" לביאליק רבניצקי,  רבי יוחנן בן זכאי)..

משה בן שאול כותב:

..."במערכות השמים אני מבכר את מדור הלהטוטים./

בין יריעות אהל מתוחות-ענן גם מלאכים נכשלים. וכמה רך/

ורגישות חמקו אתם מתחתן, דקים כשביטים,/

לתנות נגה ואהבה, לחבק להם יחדו, וכמה לב נכמה/

אל היציע התחתון.

מכאן, מבעד אצבעות פשוקות שלא להשרף אני מביט לראותם/

חוטים הם /

של שמש מעשה עורג./

אצבעותיי לא יגעו ברוח אצבעותיו של זה /

רק אסתכל בו אחת - כעורג"...

הדובר בשיר רואה בערגה, שהלאכים חמקו אל אוהל הענן, הוא נשאר בחוץ.

אני מבכרת להתבונן אל השמים ולראות את הקונדור הפורש כנפיו מעליי. חלמתי שאני נישאת על אברותיו הפרושות מעל מאצו'-פיצו'. חלום חוזר.. אולי אסוציאציה-לילית שמחזירה אותי למרומי האיגואסו. קוסקו. בעיניים פקוחות. נרגשות

מבעד אצבעות פרושות-פשוקות.. עוצמת אור וגעגועים. שוב - לעוף כציפור!

שבת שלום! אביב בפתח!

   

   

שלום

'הפרפר חוצה את הכביש' - ואיזה מפגש זה?

 

הסתכלתי על השם די זמן. ראיתי הרבה מראות. חשבתי הרבה מחשבות. כולל את הבחירה ב'ה' הידיעה.

תודה

איזה כיף שיש פעם ראשונה להיכרות.

שולמית

   

שלום דרור יקר. שלום קוראים נאמנים!

אני חיבקתי עולם. פרשתי את שתי ידיי על פסגת המאצו'-פיצו' - וקראתי את שמו של אהוב לבי. שמם של ילדיי. נכדיי. חברותיי. תגענה תמונות ואשלח. לא הייתה לי מצלמה. וחברי הקבוצה צילמו אותי-אותנו לאורך הטיול  המיוחד. המהמם. מאתגר. קשה מאוד

שחוויתי. גמענו קלימוטרים של הרי האנדים. קרחונים ענקיים מתנפצים. נהרות גועשים. שיט באמזונס. ברזיל. ארגנטינה. צ'ילי וברזיל. חיבקתי את עצמי. חליתי מאוד. בקדחת גבהים.

חיבקתי את הצבעים. הקולות. הצילים. המוזיקה. את עצמי. כל החושים התחדדו. מסע הישרדות אמיתי חוויתי. בגילי המתקדם!

ראיתי כמה אנחנו קטנים לעומת העולם הענקי סביבנו. קלטתי צניעות וענווה מהם. לעומת ביקורת. קשיחות לב. רוע.

הפרואנים טובי לב. נינוחים. מאירי פנים. מדריך אחד שבחרתי לי, ליווה אותי, בעיקשותי הרבה - למרומי המאצו'-פיצ'ו - תירגשמתי את כל מה שלמדתי בגיאוגרפיה. בטופוגרפיה. בשירה. במוזיקה. במושגים אנושיים. לחוויה מרגשת.

כוחותיי אזלו. ורופאים מקומיים הובילו אותי להחלמתי. באהבה ובנחישות. כל המילים הגדולות. הפלצניות - לא מתארות את גוש האהבה שאני חשה עתה. שמחה לחזור. שמחה לראות את מילותיך המחממות את ליבי.

לא קיבלתי את הדפים הקודמים. אולי תיאות, אנא - לשלחם אליי?

מי ייתן ונהיה צנועים. נוכל לבחור. מילים ישנגנו לנו את חיינו. ותמונות שיאירו את ליבנו. תמיד!

באהבה גדולה. לינה