שלום אבישי, 

אתה צודק. מדי שבוע אני שולח לאלף ושש מאות מנויי 'פיוט' "מבחר שירים" הטבולים "בעננת מתיקות סכרינית", כפי שתיארת בלשונך הפיוטית, המתאימה כל-כך לדף השיר השבועי. 

הבחירה שלי להקדיש במשך שנים רבות יום בשבוע לקריאת שיר, להתבוננות באמצעות השיר במציאות, ולניסיון להבין את טבע האדם (המבוסס על גישת 'האימון הרגשי' שפיתחתי), מבוססת על ה"אגו-טריפ" שלי, כדבריך. 

גם את הרדידות והבינוניות הטובלת בעננת מתיקות סכרינית, את המנייריזם ואת האמירה הלעוסה על גבול הבנאליה, לא קשה להסביר. הן מבטאות באופן פשוט ובהיר את הרדידות והבינוניות האישית שלי. אינך צריך לדאוג לי. את הרדידות והבינוניות שלי ביטאתי בעשרות הספרים שכתבתי, בתחומים המחקר שבהם התמחיתי ובעשיה השטחית שלי בתחומים שונים ורבים. אני מוכן אפילו להודות, שמצאתי בשטחיות וברדידות אושר גדול, ואני מתנצל על שהאושר שלי מעיק עליך. 

אינני מסתיר את הבינוניות שלי ואינני מתבייש ברדידות שלי, הנובעת מבחירה מודעת להתרחק מן ההתנשאות האקדמית השופטת והמבקרת. אני שמח שהרדידות שלי מוצאת לה אוזן קשבת אצל רבים הנהנים לגלות את השירה ונפלאותיה מבלי להזדקק למומחים שילעיטו אותם ב"מימוש אימאג'יסטי" מנוכר. 

בדף השבועי אני מציג מדי שבוע, באמצעות השיר, גם את דרך-החיים שבה בחרתי, המבוססת על גישת האימון הרגשי שפיתחתי. אינני מטיף ואינני משדל איש להצטרף לדרך שלי, אבל אני משתף אחרים במה שגורם לי אושר ומשפר את חיי, ולכן אני מציג גם תמונות מחיי משפחתי. 

אינני מכיר אותך, ואני משער שכמו שאר המנויים ל'פיוט' בחרת מרצונך החופשי לקרוא את השיר השבועי. אני תוהה מדוע אתה מבזבז את זמנך היקר במקום בו אורבת לך "סכנת טביעה בעננת מתיקות סכרינית", מקום בו אתה מוטרד מן האגו-טריפ האישי והמשפחתי שלי. 

אינני נעלב מן ההתנשאות והביקורתיות שלך, אבל אני תוהה מדוע מצאת לנכון להעליב גם את הקוראים האחרים של דף השיר, שבניגוד לך "מתענגות כמובן על אותו עצב מתוק"? במה אתה נעלה על ה"זקנה המתנחמת," ד"ר לינה ארנון, שבמקרה היא מומחית לספרות בעלת ניסיון עשיר וידע נרחב בשירה ובספרות? 

לא הצעת כאן אפילו רעיון או מחשבה שיעשירו את אוהבי השירה שבחרו לקרוא ולכתוב על 'פיוט', ולא הצעת דרך יעילה יותר לקריאת שירה. 

אני משער שמאחורי הצורך הנואש שלך לבוז לאחרים מסתתרת כוונה, ואני מקווה שתוכל למצוא פורקן במקום המתאים, שיביא לך נחמה מבלי לפגוע באמרים. 

חג שמח, 

דרור 

שלום אבישי.

אישית חבל שזה הדבר היחיד אותו אתה חווה. אני עברתי חוויה בשיר זה, ואיתו ריגוש של הבנה לחיי הפרטיים. אני מתייחסת למקום זה כ'פיוט' ולא כמקום 'מלומד' על שירה - האפשרות שיש לשירה תפקיד בחייו של כל אחד. אני חושבת אם השיר מפייט אלי או לא. יחד עם זאת אינני אומרת: האיכויות ירודות ואני מתעלמת. ולגבי ד"ר דרור גרין; עד כמה שאני מבינה, הוא עשה איזו בחירה בחייו שמשתקפת בתמונות, ובאמת קיימת.

בברכה וחג שמח

שולמית

לאבישי - חג אורים שמח!

הלוואי והיית יודע, כדרור - להכניס אור בלבנו תמיד. ושמחה. והתרגשות. אם אין לך משהו טוב לומר. איזה שהוא שמץ-קמצוץ. טיפה. זלף. מ-ש-ה-ו-

בחר לך מקום אחר להיתלות עליו! לי גרמת בתגובתך כאב. צער. מקומו של האגו במקום אחר!

מציעה לך להתחבר לקולות הלב. לקולות השיר. לבור לך מתוך עמקי לבבך - ציפורי נפש. חיבוק כזה או אחר. להדליק נר! חנוכה! אורות הלב. מתחלפים באורות השיר.

בחר לך אחד כזה. ייטב!

לינה יקרה, 

כפי שכתבת, "אדם יודע אדם", וזה אולי סוד קסמה של האמפתיה הטבועה בנו מלידה. 

היכולת לחוש בתחושותיו של הזולות היא האמפתיה, שלעתים מפציעה מתוך השיר, ויוצרת בתוכנו עולם חדש ומלא, מקום בטוח בסערת המציאות הגועשת. 

שבת שלום, וחג שמח, 

דרור 

אני עוד פה (-:

קוראת אותך ואת אימך.

"מאחורי השיר  - שיר אחר"  . מזכיר גם את ילדינו או אותנו להורינו.  ובכלל איך דבר אחר נולד מדבר אחר. מעניין  ויפה שאינו מדבר על זהות, אלא על אחֵרות. ואני פתאום חושבת על מה שדרור מעביר, ומבינה שהאמפטיה נותנת לנו אפשרות לדעת גם את האחרות; כי בלעדי האמפטיה היינו בורים ותתרנים. היינו יודעים רק תלם אחד, ריח אחד, טון אחד ..... והיא זו שיכולה לצבוע את עצמינו באלפי גוונים.  "ירעידו ריבוא רביבים" כמו שכותבת לאה גולדברג בשיר עמוק בטל.  עמוק בטל הוא שיר געגוע ענק; וגם פה "שזיף שערך"  מעניק לו מיקוד ומשמעות לחוט שמסתובב בין מפתחותיו מהדף המחוק, כמעט חור מנעול לדלת שאבדה.. גם אני מרגישה את :"מאחורי השיר. עומד אדם. מחשבה. יגון. צער. כמיהה. עצב. ג - ע - ג-ו - ע...שמתרגם לשיר. " - שכתבת

מה שבעצם רציתי, זה רק לומר לך חג שמח מואר וחם, ויצא שפרשתי עוד מפה על השולחן.

שבת שלום ומבורך

שולמית  

תודה, אמנון, 

ואנחנו (בינתיים אני ומוריה) נהנים לקרוא את הספר שלך, ולהיזכר בימי ירושלים (בחלק הנעים שלהם, כמובן). 

שבת שלום, 

דרור 

אני ואימי (הגב' שולמית) נהנות עד מאוד לפתור את תשבצי ההגיון שלך עד תום.

לינה יקרה, 

אני מבין שהמחשב שלך שבת בימים האחרונים, ולעתים זו יכולה להיות ברכה. בחרתי השבוע בקהלת דווקא משום שהמחשב הציף אותי בתכנים אלימים וקשים, וחיפשתי מרגוע במילותיו של שלמה החכם באדם. 

גם לי בטהובן מנעים את הבוקר, ואני פותח כל בוקר בנגינת סונטה שלו בפסנתר. ולפעמים באך או שופן. 

שיהיה שבוע טוב ונעים, 

דרור 

איזו כתיבה מיוחדת. כמה תמה ככה תוהה ככה נושמת והווה.

אילנה יקרה, 

נדמה לי שלך, ולכם, וגם לי, כבר מזמן נעלמה אשליית המקום הבטוח. 

כשבחרתי בשירו של דוד אבידן כלל לא חשבתי על ההקשר הנוכחי (ואני מודה שאני נמנע במכוון מאתרי חדשות ואקטואליה), ולכן התייחסתי רק להקשרים האוניברסליים, הפילוסופיים והפואטיים של השיר הזה, ולא למציאות הפוליטית בישראל. 

וכך, בזכותך, אני מבין שלבחירה שלי לחיות בכפר קטן ונידח בבולגריה יש השפעה ניכרת על האופן בו אני קורא שירה, ואולי נקודת המבט הרחוקה הזו היא התרומה הקטנה שלי לשירה העברית. 

ועכשיו עולה בדעתי אסוציאציה פרדוקסלית ל'ארץחושך', והיא צירוף המלים 'אור לנו' או 'חג האורים', שגם מאחוריו מלחמת התאבדות חסרת תוחלת. 

אני מאחל לך ולכם הרבה אור, ומזמין אתכם לשוב ולבקר במקום הבטוח שלנו, 

דרור