בכפר הקטן שלך, שאף אחד לא עושה בו, כמעט שום דבר. עושים בורקס בולגרי מדהים ומלא אהבה. אני עדה!!.
אהבתי את היי-קו ואוסיף לו בחמלה עו "קו". ואת מה שבין SMS, לטוויטר ולייק - סובב עדן המאה ה-21, מעט מילים, הרבה משמעות ואיש איש כטוב בינתו יקח את זה לכיוון שיחפוץ.
הכל מהיר והסתו כאן - כמה יופו קסום ונסתר. אוהבת את התקופה הזו, מלאת המסתורין והיופו המכניסה את כולנו (החי והצומח), להתבוננות, לתנומה (לתמונה...) להתרגעות ולצבירת כוחות. אצלנו בצפון - קר, ערפל , הרבה גשם - יום חורפי מלא התכנסות פנימית.
"השירה מיותרת לחלוטין,ולכן היא מייצגת את מותר האדם. השירה מבטאת את היכולת הרגשית שלנו לפרש את העולם בדרכנו, לחלוק בפירוש הזה עם אחרים, ובכך ליצור מעין ברית-סתרים שהיא המקום הבטוח שלנו בעולם המציאות המשתנה ומעורר חרדה.""
אהבתי מאוד
אצלנו סופ"ש סוער למדי. אני מקווה שכל החיות זוכרות מה הן עשו בחורף שעבר.
שבת שלום ומבורכת
בזכות הציטוט / ד"ר דרור גרין 10/11/2012 14:34
שולמית יקרה,
תודה על הציטוט, המבטא באופן מדויק את אהבת השירה שלי.
אצלנו לא סוער, אבל בלילה קר מאוד, ואפילו קפוא. החיות אצלנו בבית (אנחנו) זוכרות לשבת ולהתחמם סביב קמין העצים הטוב.
שיהיה שבוע טוב ונעים,
דרור
קו לקו - אור לאור - אהבה - לאהבה! / לינה ארנון09/11/2012 10:04
דרור יקר ! שבת שלום!
איזו התרגשות..קו . ועוד קו. שקט ועוד שקט. בכי ועוד בכי. חליפות - בכי של שמחה והתרגשות. בכי של פגיעה ובדידות
בכל בנפשותינו. אני מחברת קו לקו. מילה למילה. נרגשת לשתף אתכם בתגובתו של הבן שלי, טל (37) אחרי שראה את הסרט: "הקיבוץ הקדוש",
על בני כיתתו וקיבוצו, שחזרו בתשובה. בחר להתחבר למקומות היפים והמאירים שליוו כקווי אור את ילדותו ובגרותו.
וכך יכול היה להרגיש את נפשי שבכתה מרה בעת צפיית הסרט. שחיברה בין קו לקו. תמונת זיכרון אחת לשנייה. אור לאור. איזה אור חודר
מבעד למילים ומאפשר לנפשי להירגע. לחפון את הטוב שהיה וניתן כקווי אהבה בזמן גידול שלושת ילדיי בלינה המשותפת. בקיבוץ.
דברי טל ארנון/ולינה ארנון בעקבות הצפייה בסרט: "הקיבוץ החדש".
השכמה רחוקה. לילה לבן. אני מוסיפה על הבוקר, במקום את דבריי, את דברי הבֵּן שלי, טל. שראה את הסרט "הקיבוץ הקדוש", על בני כיתתו וקיבוצו. כיוון שדבריו מהדהדים בי. מעוררים בי רגשות של שמחה ואהבה אליו. לינה.
טל כותב:..."בתור מי שגדל בכיתה של יאיר והלל (ארנון קול) – חייב להודות שאני אוהב ומעריך מאוד את מה שנתנו לנו כילדים – קבלנו לרוב, רק קַצֶפֶת – שֶבַּקַּצֶפֶת – את הקייטנות, את האולימפיאדות, פינת החי, את הדשא האינסופי. פשוט, כשאתה גָּדֵל בתוך גן העדן הזה, באמת העולם בחוץ הוא סוג של נפילה. נפילה ערכית שכל מעייניה מופנים אל הנפרדות ושנאת החינם: 'תגיע גבוה יותר', 'תהיה חזק יותר', 'עשיר יותר'.
דווקא קווי הדמיון של "ואהבת לרעך", הקהילתיות, הערכיות – משותפים לקיבוצים ולחרדים. ניצחון הרוח על החומר. ניצחון החולשה. חולשה של הדור השלישי. זו חלוציות חדשה ומעניינת. חלוציות שמודה בגבולות האדם, שמבטלת את הזמני והחולף אל מול האלוהות.
וזה מה שהחבר'ה, לדעתי המשיכו לחפש, ואולי מצאו...
אז תודה על התיעוד! תודה לחלוצי בית בית-זרע, ביניהם סבי וסבתי, שולמית וישראל ארנון ז"ל. תודה ליונתן בן-נחום על חלקו בטיולי השבת הפרה-היסטוריים שלי עם יאיר.
תודה לעמק הבננה-נה ולכל השואלים שוב את שאלות הרוח בעולם הזה – פרוזדור צר, כל כך הרבה חומר.
ותודה לחברים הטובים שבטובים, כי הם שורש מעיין נסתר. מי ייתן ונמשיך לכמוה אל מים זכים (שעוד ישטפו בירדן), מים שיאירו את השמיים בהשתקפותם, של האקליפטוס (מהחורשה הזכורה לטוב) ותפילת השמש במים. ושהמים יעלו אודם אל הרקיע הנפלא – שבו רחמים רבים וסליחות על הטעויות האנושיות של סבא ואבא = קיבוץ. וקול התפילה עוד יעלה ועוד ייענה לקריאה הישנה, דרך קירות המציאות להראות לנו את הדרך – כי הן אתה שם למעלה אותו השומר הצעיר-זקן, ולא עוד נקרא: "שומר לילה – בוא לגן ירדן"!
תשובתי לטל:
בֵּן יָקָר שֶלִי. לבכות מהתרגשות מדבריך ומכתיבתך! איזה דיוק של אמירה. של הרגשה. כיוון, שאני כאימא שלך, שלכם, הרגשתי בסוף הסרט כאב גדול מאוד. ומצאתי את עצמי מבקרת את עצמי על מה שהחמצתי מכם. והנה - אתה בדבריך - מנחם אותי. מרגיע אותי. ומוכיח לי, שבכל זאת, לא 'כצעקתה'. אני זוכרת שהגידול שלכם היה בתוך חממה ענקית. של ירק. פריחות. פטריות. טיולים. מחנות על-יד הירדן. חגים. שקט. מינימום חומריות. מקסימום - אהבה.
'הדרך' של כל אחד ואחד מאתנו סלולה בנשמתו. אנחנו שייכים לדור של סימון מטרות. אתם לדור של מחפשי דרכים. ומי כמוך יודע, שלעיתים הדרך מוליכה אל מהמורות, אבל בסופה נמצא השקט. לעיתים הדרך מתפתלת. מתעקלת. אבל גם ממנה ובה יש למידה וצמיחה.
אוהבת אותך/אתכם מאוד-מאוד. נראה לי, כי נתתי/נתנו לכם לא מעט צידה לדרך! באהבה ענקית. אימא שלך. שלכם: שי וחן היקרים לי כנשמתי. חלבי ודמי. תודה על דבריך. אחרי הבכי והדמעות אני יכולה להירגע. גידלתי בנים לתפארת. רגישים. חברותיים. מסורים. שבוחרים לחיות באהבה. בירק פנימי וחיצוני. בבוסתן פורח. מגדלים ותגדלו בנים ובנות למופת. שידעו לזהות – חיות וציפורים. משבי רוחות. מצבי רוחות של אדם וחיה.
חיבוק ענקי לך. לכם.
באהבת אין-קץ! אימא. תודה! ולך דור יקר - שוב תודה. קווי האור והדמעות מתחלפים. מחליפים מקומות. שבת שלום. מרגש מאוד. השיר. תגובתך. הצילומים. חיבוק ממני.
הקיבוץ והדת / ד"ר דרור גרין 09/11/2012 13:16
לינה יקרה,
תודה ששיתפת אותנו בדיאלוג בינך לבין בניך, ובהרהור על הקשר שבין הקיבוץ לבין הדת.
האם האסוציאציה עלתה בך מהתבוננות בדרך שבה אנחנו מגדלים את ילדינו, בחינוך ביתי, בכפר בולגרי רחוק?
שבת שלום,
דרור
חינוך ביתי / לינה ארנון09/11/2012 16:42
דרור יקר,
נראה לי שבחינוך הביתי שאתם נותנים-מעניקים לידיכם בבית יש בו משום חרדת קודש מצד אחד,
ומצד שני - חופש. מרחבים. צמיחה. למידה. התבוננות. שקט. יצירתיות. ועוד ועוד.
כמו שנהגנו לחנך בקיבוץ, בימים שהקיבוץ היה קיבוץ. וילדיי זכו לחינוך שכזה.
ואני לימדתי בבית ספר יסודי, בעבר בקיבוץ. המשמעויות הדתיות באות לידי ביטוי בעיניי, במה שהזכרתי,
ב "ואהבת לרעך כמוך", ועוד ועוד. שניתן למצוא בהם מקבילות לחניוך הביתי שאתם נותנים.
אני רואה בחינוך שלכם - שמחה ויצירה. הרבה מאוד אהבה. נתינה.
דבקתי בכל אלה - בחינוך ילדיי.
החינוך הדתי - מקפח הרבה מאוד מכל אלה. אולי לכן, הופיעה האסוציאציה...אני לא יודעת להסביר איך המוח שלי עובד.. לא יכולה גם לדעת איך ליבי מגיב.
בכל אופן, גם באופן שלכם, וגם באופן בו ילדיי למדו - הם ספגו וסופגים את כל הטוב. בצד הבדידות. תנסה לראות את הסרט. ואז תבין. אולי טוב יותר למה אני מתכוונת..
שבת שלום!
"הקיבוץ הקדוש" - סרט / לינה ארנון10/11/2012 06:26
שבת שלום. דרור וכל המשפחה היקרה, בבולגריה היפה-פיה.
הסרט נמצא כרגע בסינמטק בתל-אביב. היה בערוץ 1 בשעה 9 בערב. השבוע בטלוויזיה.
להערכתי, אם יש לך VOD תוכלו לראותו באינטרנט. אם לא, הוא יעלה ליוטיוב, ולVOD
ברגע שהוא יירד מהסינמטק. נתנו לצפות בו באינטרנט במלואו - יומיים.
ואז הם שמו לב, שהוא 'באוויר' והוא הורד. כיוון, שרצו שאנשים יבואו לסינמטק.
אומר לך בפרטי, מתי זה יקרה! סרט חשוב. אותנטי. נוגע ללב. ומכיוון, שגם לי יש סיפור אישי, (סיפרתי לך בפרטי),
הרי שדבריו של טל, עוררו את כל הרשתות החברתיות. ולי - זה טיפה נתן רגיעה. חיבוק. לינה. הסרט מפגיש את ההורים - שתי אימהות. ואב. עם שלושת ילדיהם. אתה בתור פסיכו-תירפסט תמצא בכך עניין ועומק.
סרט / 09/11/2012 21:13
איך פוגשים את הסרט? הוא נמצא באינטרנט?
תודה
וידאו: הקיבוץ החדש / ד"ר דרור גרין 10/11/2012 08:28
הנה הכתבה ששודרה בערוץ 10: הקיבוץ החדש בעכו.
הי קו / דוד אדלר08/11/2012 21:49
שיר קליל וחמוד. התמונות כרגיל נהדרות ביופין ובתוכנן. רק טוב. נ.ב.: צרצר פיס הוא לעניות דעתי סיפור ולא שיר. אך המיטה - מיטת סדום בכל מקרה (ואולי לא במקרה) ומסקנתך נכונה.
צרצרים וקיצורים / ד"ר דרור גרין 09/11/2012 13:10
שלום דוד,
בעיני השיר עמוק וחכם, אבל השיר, כמו המציאות כולה, הוא תמיד מה שמשתקף בעיני המתבונן.
אולי טעיתי בנוגע לצרצר הפיס, משום שמעולם לא התעמקתי בו, אבל נדמה לי שהכוונה שלי ברורה.
המיטה היא מיטת סדום כאשר המיטה (כלומר האמצעי הטכני) חשוב יותר מן התוכן, אך לא כאשר מדובר בצורה שירית, כמו סונטה או כמו שיר הייקו.
שבת שלום,
דרור
תחושה פנימית של בית! / לינה ארנון04/11/2012 08:15
דרור, שבוע טוב. יום הולדת שמח לאפרת!
..האסוציאציה לבית מוליכה אותי לרחובות תל-אביב של ילדותי.
נזכרתי בשירה של סיון בסקין, ..."איך סחבתי אתכם אל מחוץ לבית: / לרחובות תל-אביב - לפארק - לחוף, / אל עונת היחום, אל עונת הציד /
של אחרים. אל עונת החום// שלנו. כמעט אהבה בגורן, / כל הקלישאות של צלומי חוץ, /
כמו להתעורר באדנית של בגוניות, /כמו לשכב על עלה חסה רחוץ"...(קטע מהזיכרון.).
אני זוכרת את הבית של ילדותי. קטן. 4 על 4 . זה הכל. חדר מזערי בתוך דירה באד"ם הכהן 4.
אני זוכרת בובה אחת - 'בובה זיוה'. בית חינוך בצפון - א.ד. גורדון. המורים הטובים שהיו לי אז. גרטרוד קראוס מורתי לבלט.
מפתח על צוואר. בית שיצרתי בתוכי. בית סבי וסבתי, שהיה תחליף לבית. "והבית על הגב", בו כל מכיריי אמרו עליי. שיש לי. תיק גדול, על כתף,
שעימו עברתי ממקום למקום. מוזיאונים. קונצרטים. חוויות משפחה מורחבת. זריחות שקיעות בגן העצמאות. תנועה. מרחבים. ובית פנימי, שיצרתי בתוכי.
הנעמתי לעצמי נעימות. שרתי בקול רם שירים ומוזיקה קלסית קלה. אותי מחפשת בתים.. תמונות משגעות צירפת. עושה חשק לקום ולנוע לצאת לדרכים.
האסוציאציות שלך מדייקות לתאר את מה שבעיני הוא המניע העיקרי בחיינו: החיפוש אחרי מקום בטוח.
הבית, שהוא המקום הבטוח, אינו המקום הפיסי שבו אנו חיים, אלא האופן שבו אנחנו יוצרים את תחושת הבית מדי רגע מחדש, עם האנשים שאנחנו אוהבים, ועם המבט המיוחד שלנו על מה שאנו רואים.
חיבוק גדול גם לך,
דרור
תחושה של בית / אילנה וייזר-סנש02/11/2012 23:30
נסיעה
יאיר אסולין כתב ספר חשוב על צעיר שלא מסוגל לשרת בצבא. לפחות לא כמו שהצבא נתפס בעיניו. הוא אינו מסוגל למלא את מה שמצפים ממנו הוריו, חבריו, את מה שהוא מצפה מעצמו. אבל לא זה מה שנותר אתי עם סיום הקריאה. לא השרירותיות, הנוקשות, חוסר האמפטיה של הצבא, גם לא התהייה של האב, הדאגה האינסופית של הוריו לצד חוסר ההבנה שלהם את בנם הרגיש, הלא מפוענח. וגם לא העובדה שהצעיר מבין עד כמה הוא מאכזב את החברה שמתוכה צמח, או רעיון העקידה הלכו אתי כברת דרך עם תום הקריאה. כל אלה נדונו כבר. אני רוצה להרהר בקושי הסובייקטיבי של החייל שאביו מתחנן בפניו שיסביר לו מדוע אינו יכול למלא כמו כולם את חלקו. דווקא זה הדבר שנשללת ממנו הלגיטימציה. האב מבקש מבנו שיספר לו אם מתעללים בו, אם לא נותנים לו שלוש ארוחות, משתוקק להבין מה בדיוק שובר אותו? והבן אינו מסוגל להסביר את סיבלו. זה לא משהו קונקרטי אלא רק התחושה האותנטית שהוא לא מסוגל, פשוט לא מסוגל לעשות את זה, למלא את המשימה.
בימים אלה סיימתי כתיבת מחזה שמדבר על "הדבר" הזה. הוא ייקרא ככל הנראה מונית ללונדון, והוא דן בדיוק בנושא הזה. (הסיבה לשם נתונה בסיפור המסגרת שלא כאן המקום לדון בו). המחזה בוחן למעשה את התפרקותה של משפחה, כשמה שמציף את הפרימה הסופית היא עזיבתה את הארץ, והנטישה של הבן שאמור להתגייס ליחידה מובחרת, ואט אט מתברר שהוא אינו מסוגל למלא את מאוויו של אביו.
במשך ארבע השנים האחרונות עסקתי באי היכולת הנפשית לעשות את מה שמתבקש מעצם היותך אזרח ישראלי בן שמונה עשרה. ומעבר לזה, בשאלה מה המשמעות של אי היכולת הזאת? או מהי הסיבה לחוסר ההבנה לכך שיש מי שמשימת ההגנה על ארצו, או "סתם" מפגש עם אלימות מכל סוג שהוא איננה נסבלת לנפשו. מי שעצם לבישת המדים מעוררת בו חלחלה, גועל, או כל תחושה רעה אחרת. בעודי כותבת את המלים אני חשה בגופי את החתרנות כביכול שהן מייצגות, ונלחמת על זכותן של המלים האלה להיאמר. ברור לי מעבר לכל ספק שבפחד עסקינן. כלומר, שאנחנו- המאלצים את יוני ללבוש את המדים- חרדים שמא יגדל וייתעצם "צבא" יוני ומי ייגן עלינו אז? ואכן, אורי אביו של יוני שואל אותו מה יהיה אם עוד שכמותו "יסרבו " ללכת בשביל המיועד? כל אחד בתורו, הוא טוען כלפי הילד. עכשיו תורך.
יוני שאמור להתגייס בתוך מספר שבועות יודע שלא יעמוד בלחץ של יחידה קרבית. הוא פוחד לחשוף את הסוד בפני הוריו, ורק בסופו של המחזה הוא מטיח כלפי אביו: "זה החלום שלך אבא, לא שלי...".
למרות שיוני אומר שהוא מסוגל אך איננו רוצה, ברור לעין כל שהילד לא יכול. שהיה רוצה להיות יכול, אבל הוא לא. ואיך ניתן לגיטימציה גם לחוליה "החלשה" הזאת שבתוכנו? איך נחייה עמה בשלום?
זכור לי מפגש עם חברים (לא יהודים) מקנדה. ישבנו במסעדה באיסטנבול, ושוחחנו על הגיוס הקרב של בננו. בצלילות מוזרה זכורה לי הבעת פניה של חברתי בעודה מנסה לשכנע אותי שאין טעם לשירות הזה. היטב זכורות לי עיניה המצטעפות כששאלה אותי בתום המתבקש מאחת שרחוקה מההוויה המקומית שלנו כמטחווי קשת, "תחשבי על זה מהצד שלי", היא אמרה, גרונה מוצף בכי. "זה לגמרי מטורף. למה הוא צריך ללכת לשם? הרי זה בכלל לא מתאים לו. מוטב יימצא לו מקלט בביתנו". זאת היתה הפעם הראשונה בה נתקלתי באפשרות שמתקיים כאן איזה טירוף, איזה פראדוכס. ביני לביני ניסיתי לדון בדילמה שהפכה לשבריר שנייה אפשרית, אפילו הגיונית. הרעיון שרק מי שמרגיש שהוא מסוגל ללבוש מדים ולהתעמת עם עצמו ועם הזולת מבלי שיישבר תוכו – רק אלה שיילכו לצבא. כל השאר שיגידו "לא מתאים לי". תהיתי אם יש ביומיום שלנו מקום לדיאלקטיקה שמתקיימת בין "יכול" לבין "רוצה", האם ניתן להקשיב גם לקול הספק מתריס ספק בכוי הזה? לרגע התאפשרה בתוכי המחשבה הזאת, ומייד אחר כך שבתי וטמנתי אותה עמוק בתוכי, כי הכאיבה יותר מדי. אבל אז, כעבור שנים אחדות צף שוב ועלה אצלי ההכרח לדון במחוזות מעוררי החרדה האלה. לשם הולכתי אם כן את גיבורי המחזה וביקשתי שירקמו לי סיפור שיאיר את הדרך.
מעניין שכתבת על תחושת הבית. מעניין כי הזכיר לי שמאז חווית ההגירה שלי אני לא מרגישה לעולם בבית בשום מקום. אף מקום לא מרגיש כזה שאפשר להכות בו שורש. יתרה מזאת, אין לי צורך עוד להרגיש בית באופן הזה. את המקום הבטוח לא מספקים ארבע קירות- אלא הפנים, לעתים יותר לפעמים פחות, והאנשים אליהם אני קשורה. מתקשר לי גם לפוסט שכתבתי שבוע שעבר על ההבדל בין הכפר לעיר, לא?
לרגע חשבתי שהתבלבלת ופרסמת כאן את הבלוג שלך (http://ilanasenesh.com/), ולאחר שבדקתי מצאתי שאכן זהו הפוסט האחרון שפרסמת שם.
הפורום של 'פיוט' מיועד לדיאלוג אודות השיר השבועי, ולכן אני משער שהמשתתפים לא יבינו על מה את מדברת.
אבל באופן פרדוקסלי, המעשה הזה מדגים את חוסר תחושת הבית שלך, תחושה קיצונית כל-כך, כאשר העברת את הפוסט הפרטי מן 'הבית' שלו (הבלוג שלך), והעתקת אותו אל 'הבית' שלי (הדף של 'פיוט').
ב'פיוט' אני כותב מדי שבוע על מושג 'המקום הבטוח', שהוא המניע המרכזי בחייו של כל אדם, וליצירתו פיתחתי את תורת 'האימון הרגשי'.
ודאי שארבעה קירות לכשעצמם אינם מקום בטוח (במיוחד כשעשרות אלפי טילי מכוונים אליהם כל הזמן). לא במקרה אני משלב בהרהור השבועי שלי, המצורף לשיר השבועי, גם את צילומי הבית והמשפחה שלנו בכפר הבולגרי, ויוצר כאן מדי שבוע מחדש את 'תחושת הבית' ואת תחושת 'המקום הבטוח'. תחושת הבית נובעת ממעשה פנימי של יצירת קשר: הקשר הזוגי המתחדש מדי יום, הקשר ההורי עם ילדינו וגם הקשר עם האדמה אותה אנחנו עובדים באהבה והיא מספקת לנו את כל צרכינו.
אני מבין את הקושי שלך להרגיש בבית במקום מסוים, ולהכות שורש, ובאיזשהו מקום זה מזכיר לי את הקושי של אחרים למצוא אהבה ובן-זוג, שהוא 'האחד והיחיד'. אבל כשם שאין 'חצי שני' או 'נסיך על סוס לבן', וכשם שאהבה היא עבודה זוגית הנוצרת בכל רגע מחדש, גם תחושת הבית נוצרת מתוך מחויבות והתאמה יומיומית למציאות הסובבת אותנו. זוהי עבודת האימון הרגשי, המאפשרת לנו ליצור לעצמנו מקום בטוח גם בעולם מאיים ומשתנה ללא הרף.
אני מאחל לך, ולדודי, ולשני החמודים, מקום בטוח והרבה אהבה,
דרור
/ 28/10/2012 11:16
באופן כמעט מיסטי, כמה המילים היום מתאימות להסתכלות על המוות כהמשך של רצף החיים-
כמה קשה ליישום, אך כמה מצמיח לגלות את הכוחות בתוך זה. מרגישה שאתם מלווים אותי בכתיבת העבודה...
אפילו בלי להתכוון
שבוע טוב ומפתיע לכולנו
כוחות / ד"ר דרור גרין 01/11/2012 23:14
שלום לכותבת האלמונית,
אם תכתבי בראש ההודעה את שמך, ואת כותרת ההודעה, יהיה קל יותר להתייחס ולהגיב לדברים.
שבוע טוב,
דרור
כוחות / סמדר 09/11/2012 14:49
סליחה, לא היתה לי כוונה להיאלם...
תקלה טכנית בתפעול ההודעות...
כתיבתי היתה בהתיחסות למילים שהיו פה לפני כשבוע והשיר
שהתאים באופו כמעט מיסטי להילכיי הרוח המלווים את כתיבת עבודתי
שלא מכבר אך שיתפתי אתכם בה.
מברכת בהמשך כך כך מרגיע של מילים והתרגשויות.
שבת מבורכת, סמדר
השיר והפורום / ד"ר דרור גרין 09/11/2012 14:56
תודה, סמדר,
הפורום של 'פיוט' מופיע תמיד לצד השיר, אך השיר מתחלף מדי שבוע.
לכן כדאי להסביר בהודעה לאיזה שיר מתייחסים. את מוזמנת להמשיך ולשתף אותנו בכתיבת עבודתך.
שבת שלום,
דרור
צילום בכפר / עפרה אילון26/10/2012 13:36
נהניתי מאד לראות את חלום מפגש הצילום מתגשם. מאחר שהרקע מוכר לי מביקורי אצלכם, יכולת לחוש את שמחת היצירה ואת ההשתתפות בחיי הכפר --- שהזמן נעצר בו..... תבורך!
עפרה
קשר / חוה ניסימוב23/11/2012 10:13
שלום עפרה
אני שמחה לפגוש אותך כאן. זוכרת אותך מלמודי הביבליותרפיה.
מהביבליותרפיה הגעתי לכתיבת ספרי. גם לך יש בכך חלק ותודה.
סוף שבוע גשום אך רגוע
חוה ניסימוב
החינוך המוזיקלי, הטבע, השירה, הספרות! / לינה ארנון26/10/2012 11:57
שלום וברכה, דרור יקר.
כמה מרגש ומרגש לקבל את התמונות. השיר. החיבור לנשים שהיו במחיצתך.
הבחירות שלך. כל יום שישי מחדש.
משהו על חנוך מוזיקאלי
המוזיקה בנוסף על כל הדברים האחרים. אותם הנחלתי. ירשתי והורשתי. גן יפה לתפארת.
גדלתי בקבוץ, של השוה"צ, ולא סתם קיבוץ אלא בקרמלין עצמו, במרחביה, מקום מושבם של מאיר יערי, דפוס ספרית פועלים ובית התנועה.
...רציתי לספר על החינוך המוזיקלי שקיבלנו בקבוץ, ובעיקר על מורה מופלא, שהייתה לי הזכות ללמוד אצלו.
אינני יודעת אם כך היה הדבר גם בקבוצים אחרים, אך בקיבוצי ידע כל ילד בבית הספר, חוץ מקריאה וכתיבה, חשבון ושחיה בבריכה, גם לקרוא תווים. סיפרו לי, על החינוך המוזיקאלי שהחל עוד בגן הילדים, ניגנו בכלי הקשה, והיה פטיפון עם מנואלה ומחטים מפליז, וגם שני תקליטים! כשהגננת גיטקה הייתה שואלת: "ילדים מה תרצו לשמוע 'בן המלך' או ברכה צפירה" כולם היו צועקים: "בן המלך, בן המלך!" כי ברכה צפירה סלסלה בקול מצחיק: "יש לי גן ובאר יש לי..." וזה לא מעניין ואילו "בן המלך", שלא היה אלא סימפוניית הצעצועים של היידן או ליאופולד מוצארט, היה מלווה בסיפור מותח על בן מלך שטייל ביער ונשבתה אזנו בשירת הציפורים עד שתעה, התעייף ונרדם, וכל פרשי המלך ואנשי הארמון יצאו לחפשו, תוקעים בחצוצרות, והסוף כמובן טוב. היטבתי לנגן בחלילית שעם סיום כתה ו' קיבלתי כפרס חלילית אלט, אלא שלא הספקתי ללמוד לנגן בה וכבר עברנו ל"מוסד" (כך נקרא בית הספר התיכון אצלנו), ושם קבלנו כולנו מנדולינות והצטרפנו לתזמורת המנדולינות של המוסד, וכל כך הסתבכו שורש כף ידי ומרפקי בטרמולו שהמורה החליט שאני אנגן על מנדולה, שהייתה בתזמורת כלי ליווי ולא סולנית מבריקה.
שמו של המורה היה אברהם תלמי ובקיצור בוז'יק והוא אביו של המנצח יואב תלמי שעושה קרירה בינלאומית וגם חיבר את המנון צה"ל. בוז'יק רצה להיות צייר אבל בלית ברירה, משום שהיה גם מוזיקאי, לימד מוזיקה, ומוזיקה בעיניו הייתה מוזיקה קלאסית. בגללו אני ורבים מחברי נעוּלים עד היום על מוזיקה קלאסית. למדנו אצלו, תוך האזנה, הרבה תיאוריה. מהו נושא ווריאציות, מהי סוויטה, על כלי התזמורת, על הקונצ'רטו, מבנה הסונאטה, הסימפוניה, ההשפעה של מס. 40 של מוצארט על הראשונה של בטהובן, ועוד. העובר בשבילי ה"מוסד" היה יכול לשמוע את החברה שורקים קטעים שלמים מהסוויטות של באך, הקוארטט לאבוב של מוצארט, את הסימפוניות של בטהובן, (חוץ מהשנייה והרביעית, שאי אפשר לזכור אותן). חשבנו מוזיקה, אמרנו בקלילות: "איינה קליינה נאכט מוזיק" ו "מומנט מוזיקאלי", בקיץ אירח הקבוץ את תזמורת הקבוצים לשבוע מרוכז של חזרות שהתקיימו בחדר האוכל של המוסד ואנחנו ישבנו על השולחנות מסביב מרותקים לנגנים ולמנצח וזוכים בחוויה שלא תישכח. פעם נענשנו, כמה חברה מכתות ח' וט' על כי צפינו בסרט למבוגרים בלי רשות, ונאסר עלינו להשתתף במשחק צופי של התנועה שנמשך כל הלילה, אז חצי מהזמן ישבנו סביב מדורה וצלינו תפו"א ובזמן הנותר התפלחנו לחדר המוזיקה ויואב , שהיה בין המורדים, ניגן לנו על הפסנתר, ונדמה לי שנהנינו יותר ממי שרץ על הגבעות ובקוצים.
באותן שנים פעל בעין חרוד האולפן למוזיקה שחינך דורות של מוזיקאים מכל קיבוצי הסביבה. אלו שכישרונם היה מובהק וקבלו כלי אינדיבידואלי למדו אצל טובי המורים, נגני התזמורת הפילהרמונית דאז, ואנחנו היינו יושבים ומאזינים לעוזי ויזל הנותן שיעורים בצ'לו לשמואל מגן וכן לחיים יערי ז"ל, ואת משה מורביץ מרביץ תורה בכינור לאורה שירן ומיכל בת אדם. אני לא קיבלתי כלי לנגן בו, אף כי רציתי מאוד. הקפדתי לנסוע לתל-אביב לשיעורי מחול, אצל גרטרוד קראוס, אלזה שרף, והרי שלימד אותי מחול מודרני. אך בלי מוזיקה אני לא יכולתי.
אני זוכרת שבוז'יק ושרה אשתו, היו שכנים של רותה וצבי וכל שבת בשעה 11.00 הייתי מתייצבת בחדרם לשמוע ולראות כיצד הוא ויואב בנו פותרים את החידון המוזיקאלי, יואב בעל השמיעה האבסולוטית, חמוש במחברת תווים ריקה, רושם מייד את הנושא המנוגן, מחליטים לאיזה ז'אנר משתייך הקטע לפי סגנונו והתזמור, ואז מדפדפים באיזה לקסיקון של נושאים מוזיקאליים, מוצאים את הנושא המתאים ופותרים את החידון. לא זכור לי שאי פעם שלחו את הפתרון לרדיו, סתם פתרו להנאתם.
לבוז'יק היה חשוב מאוד לשפר את הטעם המוזיקאלי שלנו ולא העריך את המוזיקה הפופולארית שהייתה מנוגנת אז ברדיו. ואני שהייתי יושבת בחדר ההורים עם האוזן ברדיו ומתאמצת לשמוע כל דבר שנשמע לי כמוזיקה, ניגשתי אליו ושאלתי, מתביישת, אם יש ברשותו התקליט ואם הוא יכול לנגן לנו את "השוק הפרסי" של קטלבי שהיה אז מושמע הרבה, וקבלתי תשובה: "את יודעת מה זו מוזיקה קלוקלת? זאת מוזיקה קלוקלת!"
הוא לימד מוזיקה בשעות הלימודים, מנדולינות בשעורים אישיים אחר הצהרים ובערבים ניצח על תזמורת המנדולינות ועל מקהלת המוסד שזכתה להצלחה בתחרויות של מקהלות, והקים מקהלה מצוינת של חברי הקבוץ מבוססת על תלמידיו לשעבר מהמוסד, וכל הזמן רצה להיות צייר.
תור הזהב הזה חלף וכשהייתי כבר אחרי הצבא באתי אליו פעם וביקשתי אם אפשר לקבל מנדולינה בהשאלה ואולי גם קצת תווים כי רציתי לנגן, אפילו לעצמי, והמנדולינות הרי היו רכוש הקבוץ ולא ניתנו לנו במתנה. "בואי" הוא אמר, לקח מפתח ופתח חדר קטן ששימש מחסן ליד חדר המוזיקה, ובו נערמו כל המנדולינות של התזמורת מן הרצפה ועד התקרה, כאבן שאין לה הופכין. "קחי איזו שאת רוצה, אף אחד לא רוצה לנגן על מנדולינה היום, כולם רוצים כלי נשיפה והקשה שרק עושים רעש ולא מוזיקה" אמר ובעיניו דמעות. ואני בחרתי אחת, איטלקית, שנחשבה לטובה ביותר, וניגנתי עליה לעצמי עד שנשברה בתאונה טיפשית, היא אצלי ואני עוד מקווה לתקן אותה.
לאחר שפרש מהוראת מוזיקה עבר בוז'יק לעבוד בבית הדפוס ואת כל זמנו הפנוי הקדיש לציור. ככל שהזדקן נעשו ציוריו מופשטים יותר אך גם צבעוניים ומלאי חיים. אפשר לומר שהוא כתב על בדיו מוזיקה בצבע. כשחגג תשעים התכנסו מכל הארץ תלמידיו לשעבר לחוג עמו ואף שיחזרו כמה משירי המקהלה. הוא הלך לעולמו לפני שנים מספר, בן תשעים וחמש, וצייר כמעט עד יומו האחרון.
גם את זה קבלו ממני בניי. נכדי ונכדתי...וגם זו שבדרך..
חיבוק. שבת שלום. גשם בחלון..
מוסיקה / ד"ר דרור גרין 26/10/2012 14:45
לינה יקרה,
לא ידעתי שדפוס ספרית פועלים שכן במרחביה. תודה.
הזכרונות המוסיקליים של, המצטרפים לזכרונות מפגשי השירה עם אמך, יוצרים כאן יומן תרבותי יחיד במינו, שכבר קשה למצוא במקומותינו.
תודה.
שבת טובה ונעימה,
דרור
חינוך מוזיקלי / רוחלה27/10/2012 10:03
ובקיבוץ משמרות לימדה מוזיקה, בתיה שטראוס
וראו אילו השלכות היו לחינוך הזה (בנוסף כמובן לכישרון המולד)
שלום חנוך, מאיר אריאל, חנן יובל,
כמו כן היתה מקהלת בנות, שמדי פעם שומעים את קולותיהן הערבים בקול המוסיקה.
לא נותר אלא להיות גאים במה שהיה, ובמה שנשאר, בתקוה שנהיה גאים במה שיהיה.
שבת שלום
ולפני פיזור אחת קטנה...
מתי הסדנה הבאה?
לצערי לא יכולתי להשתתף מכיוון שבדיוק באותו הזמן עלתה הפקה בימתית של ניצולי שואה ונוער במועצה אזורית גלבוע, "דורות בגלבוע". הפקה שסיכמה שנת עבודה קבוצתית, בהנחייתי ובהנחיית עמיתה.
שתינו דרמה-תרפיסטיות.
ועוד אחת קטנטנה בתגובה לשיר השבוע.
התבוננות פשוטה ואמיתי כזאת על העולם שמורה לילדים
ולילדים שעדיין חיים בתוך נשמותינו...
שבת שלום ו
תודה על מה שבא מכאן מדי ששי.
הסדנה הבאה / ד"ר דרור גרין 27/10/2012 10:14
רוחלה יקרה,
באמת חבל שלא יכולת להצטרף לסדנה, שנוצרה בה קבוצה מיוחדת במינה של שש נשים נהדרות.
בסוף ינואר תתקיים סדנה של אימון רגשי ושירה, בשיתוף עם אגי משעול, ואת מוזמנת להצטרף.
קשה מאוד לתאם ולארגן סדנה קבוצתית, ולכן אינני מתכנן בינתיים קבוצות נוספות, ומסתפק בסדנאות לזוגות, אותן ניתן לתאם בקלות בכל זמן.
אבל אשמח מאוד לקיים סדנאות לקבוצות שיתארגנו מעצמן, למשל קבוצת תיאטרון או קבוצה מוסיקלית (אני עצמי בוגר האקדמיה למוסיקה בירושלים, ושרתי במקהלה המקצועית עם סטנלי ספרבר).
אני שמח שזיהית בשיר התבוננות מנקודת מבט של ילד. בספר 'אימון רגשי' כתבתי בהרחבה על היכולת המולדת ללמוד, באמצעות משחק וסימולציה, שמדוכאת בגיל צעיר על-ידי החינוך הכפוי. היכולת הזאת היא הבסיס לאימון הרגשי, המבוסס על התאמה יומיומית למציאות.
תודה, ושבוע טוב,
דרור
הפיוט, השירה כמרפא לנפש / סמדר21/10/2012 09:50
פורום יקר ומרגש, רק לפני שבועות אחדים נחשפתי בזכות אימי היקרה לדף הפיוט.מאז אני מרגישה שנפתח לי חלון לנגיעות מרגשות בכל שבוע, וכמו טקס קבוע, אני מחכה לשיר ולמילים שיכניסו איתן את השבת.
יצא במקרה ואולי לא במקרה, שבאותו זמן בדיוק אני כותבת את עבודת הגמר שלי כדרמה תרפיסטית ולמרבה ההפתעה נושא עבודתי הוא כתיבת מחזה ככלי המסייע להתמודדות עם אבל ואבדן.
בעבודתי אני כותבת על כוחה המרפא של הכתיבה במציאת התקווה ומדיי שבוע אני מסתכלת בפורום וחושבת אולי אעיז לבקש עזרה מכם בסיוע במציאת מקורות שונים המדברים על השירה, הפיוט והכתיבה במובן המרפא שלהם.עד היום רק חשבתי להעזר והיום העזתי לפנות אליכם, ואליך דרור היקר. הכתיבה גם עבורי משחררת ומסירה פעמים רבות מחסומים ואני שמחה על ההזדמנות להכיר אוצר אדיר ועשיר כמו דף זה.
תודה לכם ולך, על יצירת אוצר שכזה.
מאד אשמח לקבל מכם עצה, או כל עזרה אפשרית.
בברכת שבוע טוב ומחויך, סמדר
שלום - סמדר! עצתי לך... / לינה ארנון21/10/2012 11:54
שלום, סמדר.
שמחתי לראות את בקשתך. כדרכי אני עוזרת לסטודנטים במהלך לימודיהם.
צרי איתי קשר - ואוכל לסייע לך. באופן מיידי אני מחזיקה על ברכיי את כתב העת "אלפיים", 1998. ישנה בו התייחסות לבקשותייך:
רות מליקסון ואליעזר ויצטום: על האובדן, על השכול ועל האבל בהוויה הישראלית, האמנם? - ע"מ 167.
הפלפון שלי: 054-6769110 אשמח לשוחח אתך. בברכה, ד"ר לינה ארנון. חברת בית זרע.
כתיבה כתרפיה / ד"ר עפרה אילון26/10/2012 12:49
שמחתי לראות את ההפנייה למאמר שלי: "המוות בספרות והספרות כתרפיה".
שנים רבות של טיפול באבל ואובדן הוכיחו לי את עוצמתה של הכתיבה, וגם של קריאת טקסטים מתאימים,
כדוגמת השיר השבועי שמגיש לנו דרור ברגישות רבה, לשם יצירת שיח עם עצמי ועם אהוביי - החיים והמתים.
עפרה אילון
התרגשות ושאלה / סמדר 26/10/2012 15:29
עפרה שלום. מאד התרגשתי לראות את תגובתך.את מלווה אותי הרבה בשנים אלו , במסע לימודיי וזו התרגשות גדולה לחוות לרגע ממשות...
אשמח לדעת היכן אוכל למצוא את המאמר "המוות בספרות והספרות כתרפיה" .זהו שער גדול שיוכל לסייע עבורי.
שבת ברוכה וטובה, סמדר
תשובה ללינה / סמדר 26/10/2012 14:52
לינה רוב תודות. רק עכשיו ראיתי את תגובתך.אצור איתך קשר במהרה בתחילת השבוע.
שבת שלום-סמדר
מקורות / ד"ר דרור גרין 21/10/2012 23:37
סמדר יקרה,
אני שמח שאת מוצאת עניין בדף השבועי הקטן הזה.
גם אני מאמין בכוחה המרפא של הכתיבה. אינני יודע לאילו מקורות בדיוק את זקוקה, ואת מוזמנת לכתוב אלי ישירות: drorgreen@gmail.com