בכפר הקטן שלך, שאף אחד לא עושה בו, כמעט שום דבר. עושים בורקס בולגרי מדהים ומלא אהבה. אני עדה!!.

אהבתי את היי-קו ואוסיף לו בחמלה עו  "קו".  ואת מה שבין SMS, לטוויטר ולייק - סובב עדן המאה ה-21, מעט מילים, הרבה משמעות ואיש איש כטוב בינתו יקח את זה לכיוון שיחפוץ.

הכל מהיר והסתו כאן - כמה יופו קסום ונסתר. אוהבת את התקופה  הזו, מלאת המסתורין והיופו המכניסה את כולנו (החי והצומח), להתבוננות, לתנומה (לתמונה...) להתרגעות ולצבירת כוחות.  אצלנו בצפון - קר, ערפל , הרבה גשם - יום חורפי מלא התכנסות פנימית.

התמונות שצרפת מקסימות ומעוררת בי געגוע. ואתם  "סתו - ניקים" אמיתיים מבולגריה: מוריה, אנדה, יונתן, מאיה אפרת ואתה דרור,  יודעים להנות מהדברים הקטנים וממתנות הטבע - כייף לראות אתכם בהנאותיכם.

לייק לייק לכולכם - מתגעגעת.

דרור יקר ! שבת שלום!

איזו התרגשות..קו . ועוד קו. שקט ועוד שקט. בכי ועוד בכי. חליפות - בכי של שמחה והתרגשות. בכי של פגיעה ובדידות

בכל בנפשותינו. אני מחברת קו לקו. מילה למילה. נרגשת לשתף אתכם בתגובתו של הבן שלי, טל (37) אחרי שראה את הסרט: "הקיבוץ הקדוש",

על בני כיתתו וקיבוצו, שחזרו בתשובה. בחר להתחבר למקומות היפים והמאירים שליוו כקווי אור את ילדותו ובגרותו.

וכך יכול היה להרגיש את נפשי שבכתה מרה בעת צפיית הסרט. שחיברה בין קו לקו. תמונת זיכרון אחת לשנייה. אור לאור. איזה אור חודר

מבעד למילים ומאפשר לנפשי להירגע. לחפון את הטוב שהיה וניתן כקווי אהבה בזמן גידול שלושת ילדיי בלינה המשותפת. בקיבוץ.

                     דברי טל ארנון/ולינה ארנון בעקבות הצפייה בסרט: "הקיבוץ החדש".

השכמה רחוקה. לילה לבן. אני מוסיפה על הבוקר, במקום את דבריי, את דברי הבֵּן שלי, טל. שראה את הסרט "הקיבוץ הקדוש", על בני כיתתו וקיבוצו. כיוון שדבריו מהדהדים בי. מעוררים בי רגשות של שמחה ואהבה אליו. לינה.

טל כותב:..."בתור מי שגדל בכיתה של יאיר והלל (ארנון קול) – חייב להודות שאני אוהב ומעריך מאוד את מה שנתנו לנו כילדים – קבלנו לרוב, רק קַצֶפֶת – שֶבַּקַּצֶפֶת – את הקייטנות, את האולימפיאדות, פינת החי, את הדשא האינסופי. פשוט, כשאתה גָּדֵל בתוך גן העדן הזה, באמת העולם בחוץ הוא סוג של נפילה. נפילה ערכית שכל מעייניה מופנים אל הנפרדות ושנאת החינם: 'תגיע גבוה יותר', 'תהיה חזק יותר', 'עשיר יותר'.

דווקא קווי הדמיון של "ואהבת לרעך", הקהילתיות, הערכיות – משותפים לקיבוצים ולחרדים. ניצחון הרוח על החומר. ניצחון החולשה. חולשה של הדור השלישי. זו חלוציות חדשה ומעניינת. חלוציות שמודה בגבולות האדם, שמבטלת את הזמני והחולף אל מול האלוהות.

וזה מה שהחבר'ה, לדעתי המשיכו לחפש, ואולי מצאו...

אז תודה על התיעוד! תודה לחלוצי בית בית-זרע, ביניהם סבי וסבתי, שולמית וישראל ארנון ז"ל. תודה ליונתן בן-נחום על חלקו בטיולי השבת הפרה-היסטוריים שלי עם יאיר.

תודה לעמק הבננה-נה ולכל השואלים שוב את שאלות הרוח בעולם הזה – פרוזדור צר, כל כך הרבה חומר.

ותודה לחברים הטובים שבטובים, כי הם שורש מעיין נסתר. מי ייתן ונמשיך לכמוה אל מים זכים (שעוד ישטפו בירדן), מים שיאירו את השמיים בהשתקפותם, של האקליפטוס (מהחורשה הזכורה לטוב) ותפילת השמש במים. ושהמים יעלו אודם אל הרקיע הנפלא – שבו רחמים רבים וסליחות על הטעויות האנושיות של סבא ואבא = קיבוץ. וקול התפילה עוד יעלה ועוד ייענה לקריאה הישנה, דרך קירות המציאות להראות לנו את הדרך – כי הן אתה שם למעלה אותו השומר הצעיר-זקן, ולא עוד נקרא: "שומר לילה – בוא לגן ירדן"!

תשובתי לטל:

בֵּן יָקָר שֶלִי. לבכות מהתרגשות מדבריך ומכתיבתך! איזה דיוק של אמירה. של הרגשה. כיוון, שאני כאימא שלך, שלכם, הרגשתי בסוף הסרט כאב גדול מאוד. ומצאתי את עצמי מבקרת את עצמי על מה שהחמצתי מכם. והנה - אתה בדבריך - מנחם אותי. מרגיע אותי. ומוכיח לי, שבכל זאת, לא 'כצעקתה'. אני זוכרת שהגידול שלכם היה בתוך חממה ענקית. של ירק. פריחות. פטריות. טיולים. מחנות על-יד הירדן. חגים. שקט. מינימום חומריות. מקסימום - אהבה.

'הדרך' של כל אחד ואחד מאתנו סלולה בנשמתו. אנחנו שייכים לדור של סימון מטרות. אתם לדור של מחפשי דרכים. ומי כמוך יודע, שלעיתים הדרך מוליכה אל מהמורות, אבל בסופה נמצא השקט. לעיתים הדרך מתפתלת. מתעקלת. אבל גם ממנה ובה יש למידה וצמיחה.

אוהבת אותך/אתכם מאוד-מאוד. נראה לי, כי נתתי/נתנו לכם לא מעט צידה לדרך! באהבה ענקית. אימא שלך. שלכם: שי וחן היקרים לי כנשמתי. חלבי ודמי. תודה על דבריך. אחרי הבכי והדמעות אני יכולה להירגע. גידלתי בנים לתפארת. רגישים. חברותיים. מסורים. שבוחרים לחיות באהבה. בירק פנימי וחיצוני. בבוסתן פורח. מגדלים ותגדלו בנים ובנות למופת. שידעו לזהות – חיות וציפורים. משבי רוחות. מצבי רוחות של אדם וחיה.

חיבוק ענקי לך. לכם.

באהבת אין-קץ! אימא. תודה! ולך דור יקר - שוב תודה. קווי האור והדמעות מתחלפים. מחליפים מקומות. שבת שלום. מרגש מאוד. השיר. תגובתך. הצילומים. חיבוק ממני.

דרור, שבוע טוב. יום הולדת שמח לאפרת!

..האסוציאציה לבית מוליכה אותי לרחובות תל-אביב של ילדותי.

נזכרתי בשירה של סיון בסקין, ..."איך סחבתי אתכם אל מחוץ לבית: / לרחובות תל-אביב - לפארק - לחוף, / אל עונת היחום, אל עונת הציד /

של אחרים. אל עונת החום// שלנו. כמעט אהבה בגורן, / כל הקלישאות של צלומי חוץ, /

כמו להתעורר באדנית של בגוניות, /כמו לשכב על עלה חסה רחוץ"...(קטע מהזיכרון.).

אני זוכרת את הבית של ילדותי. קטן. 4 על 4 . זה הכל. חדר מזערי בתוך דירה באד"ם הכהן 4.

אני זוכרת בובה אחת - 'בובה זיוה'. בית חינוך בצפון - א.ד. גורדון. המורים הטובים שהיו לי אז. גרטרוד קראוס מורתי לבלט.

מפתח על צוואר. בית שיצרתי בתוכי. בית סבי וסבתי, שהיה תחליף לבית. "והבית על הגב", בו כל מכיריי אמרו עליי. שיש לי. תיק גדול, על כתף,

שעימו עברתי ממקום למקום. מוזיאונים. קונצרטים. חוויות משפחה מורחבת. זריחות שקיעות בגן העצמאות. תנועה. מרחבים. ובית פנימי, שיצרתי בתוכי.

הנעמתי לעצמי נעימות. שרתי בקול רם שירים ומוזיקה קלסית קלה. אותי מחפשת בתים.. תמונות משגעות צירפת. עושה חשק לקום ולנוע לצאת לדרכים.

בברכה חמה. חיבוק. איזה כיף ביתיים פנימיים וחיצוניים בנית לך. מרגש אותי מאוד!

באופן כמעט מיסטי, כמה המילים היום מתאימות להסתכלות על המוות כהמשך של רצף החיים- 

כמה קשה ליישום, אך כמה מצמיח לגלות את הכוחות בתוך זה. מרגישה שאתם מלווים אותי בכתיבת העבודה...

אפילו בלי להתכוון

שבוע טוב ומפתיע  לכולנו

שלום וברכה, דרור יקר.

כמה מרגש ומרגש לקבל את התמונות. השיר. החיבור לנשים שהיו במחיצתך.

הבחירות שלך. כל יום שישי מחדש.

משהו על חנוך מוזיקאלי

המוזיקה בנוסף על כל הדברים האחרים. אותם הנחלתי. ירשתי והורשתי. גן יפה לתפארת.

 גדלתי בקבוץ, של השוה"צ, ולא סתם קיבוץ אלא בקרמלין עצמו, במרחביה, מקום מושבם של מאיר יערי, דפוס ספרית פועלים ובית התנועה.

 ...רציתי לספר על החינוך המוזיקלי שקיבלנו בקבוץ, ובעיקר על מורה מופלא, שהייתה לי הזכות ללמוד אצלו. 

אינני יודעת אם כך היה הדבר גם בקבוצים אחרים, אך בקיבוצי ידע כל ילד בבית הספר, חוץ מקריאה וכתיבה, חשבון ושחיה בבריכה, גם לקרוא תווים. סיפרו לי, על החינוך המוזיקאלי שהחל עוד בגן הילדים, ניגנו בכלי הקשה, והיה  פטיפון עם מנואלה ומחטים מפליז, וגם שני תקליטים! כשהגננת גיטקה הייתה שואלת: "ילדים מה תרצו לשמוע 'בן המלך' או ברכה צפירה" כולם היו צועקים: "בן המלך, בן המלך!" כי ברכה צפירה סלסלה בקול מצחיק: "יש לי גן ובאר יש לי..." וזה לא מעניין ואילו "בן המלך", שלא היה אלא סימפוניית הצעצועים של היידן או ליאופולד מוצארט, היה מלווה בסיפור מותח על בן מלך שטייל ביער ונשבתה אזנו בשירת הציפורים עד שתעה, התעייף ונרדם, וכל פרשי המלך ואנשי הארמון יצאו לחפשו, תוקעים בחצוצרות, והסוף כמובן טוב. היטבתי לנגן בחלילית שעם סיום כתה ו' קיבלתי כפרס חלילית אלט, אלא שלא הספקתי ללמוד לנגן בה וכבר עברנו ל"מוסד" (כך נקרא בית הספר התיכון אצלנו), ושם קבלנו כולנו מנדולינות והצטרפנו לתזמורת המנדולינות של המוסד, וכל כך הסתבכו שורש כף ידי ומרפקי בטרמולו שהמורה החליט שאני אנגן על מנדולה, שהייתה בתזמורת כלי ליווי ולא סולנית מבריקה.

שמו של המורה היה אברהם תלמי ובקיצור בוז'יק והוא אביו של המנצח יואב תלמי שעושה קרירה בינלאומית וגם חיבר את המנון צה"ל. בוז'יק רצה להיות צייר אבל בלית ברירה, משום שהיה גם מוזיקאי, לימד מוזיקה, ומוזיקה בעיניו הייתה מוזיקה קלאסית. בגללו אני ורבים מחברי נעוּלים עד היום על מוזיקה קלאסית. למדנו אצלו, תוך האזנה, הרבה תיאוריה.  מהו נושא ווריאציות, מהי סוויטה, על כלי התזמורת, על הקונצ'רטו, מבנה הסונאטה, הסימפוניה, ההשפעה של מס. 40 של מוצארט על הראשונה של בטהובן, ועוד. העובר בשבילי ה"מוסד" היה יכול לשמוע את החברה שורקים קטעים שלמים מהסוויטות של באך, הקוארטט לאבוב של מוצארט, את הסימפוניות של בטהובן, (חוץ מהשנייה והרביעית, שאי אפשר לזכור אותן). חשבנו מוזיקה, אמרנו בקלילות: "איינה קליינה נאכט מוזיק" ו "מומנט מוזיקאלי", בקיץ אירח הקבוץ את תזמורת הקבוצים לשבוע מרוכז של חזרות שהתקיימו בחדר האוכל של המוסד ואנחנו ישבנו על השולחנות מסביב מרותקים לנגנים ולמנצח וזוכים בחוויה שלא תישכח. פעם נענשנו, כמה חברה מכתות ח' וט' על כי צפינו בסרט למבוגרים בלי רשות, ונאסר עלינו להשתתף במשחק צופי של התנועה שנמשך כל הלילה, אז חצי מהזמן ישבנו סביב מדורה וצלינו תפו"א ובזמן הנותר התפלחנו לחדר המוזיקה ויואב , שהיה בין המורדים, ניגן לנו על הפסנתר, ונדמה לי שנהנינו יותר ממי שרץ על הגבעות ובקוצים. 

באותן שנים פעל בעין חרוד האולפן למוזיקה שחינך דורות של מוזיקאים מכל קיבוצי הסביבה. אלו שכישרונם היה מובהק וקבלו כלי אינדיבידואלי למדו אצל טובי המורים, נגני התזמורת הפילהרמונית  דאז, ואנחנו היינו יושבים ומאזינים לעוזי ויזל הנותן שיעורים בצ'לו לשמואל מגן וכן לחיים יערי ז"ל, ואת משה מורביץ מרביץ תורה בכינור לאורה שירן ומיכל בת אדם. אני לא קיבלתי כלי לנגן בו, אף כי רציתי מאוד. הקפדתי לנסוע לתל-אביב לשיעורי מחול, אצל גרטרוד קראוס, אלזה שרף, והרי שלימד אותי מחול מודרני. אך בלי מוזיקה אני לא יכולתי.

אני זוכרת שבוז'יק ושרה אשתו, היו שכנים של רותה וצבי וכל שבת בשעה 11.00 הייתי מתייצבת בחדרם לשמוע ולראות כיצד הוא ויואב בנו פותרים את החידון המוזיקאלי, יואב בעל השמיעה האבסולוטית, חמוש במחברת תווים ריקה, רושם מייד את הנושא המנוגן, מחליטים לאיזה ז'אנר משתייך הקטע לפי סגנונו והתזמור, ואז מדפדפים באיזה לקסיקון של נושאים מוזיקאליים, מוצאים את הנושא המתאים ופותרים את החידון. לא זכור לי שאי פעם שלחו את הפתרון לרדיו, סתם פתרו להנאתם.

לבוז'יק היה חשוב מאוד לשפר את הטעם המוזיקאלי שלנו ולא העריך את המוזיקה הפופולארית שהייתה מנוגנת אז ברדיו. ואני שהייתי יושבת בחדר ההורים עם האוזן ברדיו ומתאמצת לשמוע כל דבר שנשמע לי כמוזיקה, ניגשתי אליו ושאלתי, מתביישת, אם יש ברשותו התקליט ואם הוא יכול לנגן לנו את "השוק הפרסי" של קטלבי שהיה אז מושמע הרבה, וקבלתי תשובה: "את יודעת מה זו מוזיקה קלוקלת? זאת מוזיקה קלוקלת!"

הוא לימד מוזיקה בשעות הלימודים, מנדולינות בשעורים אישיים אחר הצהרים ובערבים ניצח על תזמורת המנדולינות ועל מקהלת המוסד שזכתה להצלחה בתחרויות של מקהלות, והקים מקהלה מצוינת של חברי הקבוץ מבוססת על תלמידיו לשעבר מהמוסד, וכל הזמן רצה להיות צייר.

תור הזהב הזה חלף וכשהייתי כבר אחרי הצבא באתי אליו פעם וביקשתי אם אפשר לקבל מנדולינה בהשאלה ואולי גם קצת תווים כי רציתי לנגן, אפילו לעצמי, והמנדולינות הרי היו רכוש הקבוץ ולא ניתנו לנו במתנה. "בואי" הוא אמר, לקח מפתח ופתח חדר קטן  ששימש מחסן ליד חדר המוזיקה, ובו נערמו כל המנדולינות של התזמורת מן הרצפה ועד התקרה, כאבן שאין לה הופכין. "קחי איזו שאת רוצה, אף אחד לא רוצה לנגן על מנדולינה היום, כולם רוצים כלי נשיפה והקשה שרק עושים רעש ולא מוזיקה" אמר ובעיניו דמעות. ואני בחרתי אחת, איטלקית, שנחשבה לטובה ביותר, וניגנתי עליה לעצמי עד שנשברה בתאונה טיפשית, היא אצלי ואני עוד מקווה לתקן אותה.

לאחר שפרש מהוראת מוזיקה עבר בוז'יק לעבוד בבית הדפוס ואת כל זמנו הפנוי הקדיש לציור. ככל שהזדקן נעשו ציוריו מופשטים יותר אך גם צבעוניים ומלאי חיים. אפשר לומר שהוא כתב על בדיו מוזיקה בצבע. כשחגג תשעים התכנסו מכל הארץ תלמידיו לשעבר לחוג עמו ואף שיחזרו כמה משירי המקהלה. הוא הלך לעולמו לפני שנים מספר, בן תשעים וחמש, וצייר כמעט עד יומו האחרון. 

גם את זה קבלו ממני בניי. נכדי ונכדתי...וגם זו שבדרך..

חיבוק. שבת שלום. גשם בחלון..