http://ilanasenesh.com/

כל כך יפה כתבת דרור, כל כך יפה השיר.

'ארץחושך' כאן ועכשיו.

בין אור לאור, אולי כלל לא היה אור, וכלל לא יהיה עוד. 

נפגמה שוב אשליית המקום הבטוח שלא ממש היתה פה. 

נבעה מחדש הסדק שבדבק דם עמלנו לטייח 

בכפר הקטן שלך, שאף אחד לא עושה בו, כמעט שום דבר. עושים בורקס בולגרי מדהים ומלא אהבה. אני עדה!!.

אהבתי את היי-קו ואוסיף לו בחמלה עו  "קו".  ואת מה שבין SMS, לטוויטר ולייק - סובב עדן המאה ה-21, מעט מילים, הרבה משמעות ואיש איש כטוב בינתו יקח את זה לכיוון שיחפוץ.

הכל מהיר והסתו כאן - כמה יופו קסום ונסתר. אוהבת את התקופה  הזו, מלאת המסתורין והיופו המכניסה את כולנו (החי והצומח), להתבוננות, לתנומה (לתמונה...) להתרגעות ולצבירת כוחות.  אצלנו בצפון - קר, ערפל , הרבה גשם - יום חורפי מלא התכנסות פנימית.

התמונות שצרפת מקסימות ומעוררת בי געגוע. ואתם  "סתו - ניקים" אמיתיים מבולגריה: מוריה, אנדה, יונתן, מאיה אפרת ואתה דרור,  יודעים להנות מהדברים הקטנים וממתנות הטבע - כייף לראות אתכם בהנאותיכם.

לייק לייק לכולכם - מתגעגעת.

דרור יקר ! שבת שלום!

איזו התרגשות..קו . ועוד קו. שקט ועוד שקט. בכי ועוד בכי. חליפות - בכי של שמחה והתרגשות. בכי של פגיעה ובדידות

בכל בנפשותינו. אני מחברת קו לקו. מילה למילה. נרגשת לשתף אתכם בתגובתו של הבן שלי, טל (37) אחרי שראה את הסרט: "הקיבוץ הקדוש",

על בני כיתתו וקיבוצו, שחזרו בתשובה. בחר להתחבר למקומות היפים והמאירים שליוו כקווי אור את ילדותו ובגרותו.

וכך יכול היה להרגיש את נפשי שבכתה מרה בעת צפיית הסרט. שחיברה בין קו לקו. תמונת זיכרון אחת לשנייה. אור לאור. איזה אור חודר

מבעד למילים ומאפשר לנפשי להירגע. לחפון את הטוב שהיה וניתן כקווי אהבה בזמן גידול שלושת ילדיי בלינה המשותפת. בקיבוץ.

                     דברי טל ארנון/ולינה ארנון בעקבות הצפייה בסרט: "הקיבוץ החדש".

השכמה רחוקה. לילה לבן. אני מוסיפה על הבוקר, במקום את דבריי, את דברי הבֵּן שלי, טל. שראה את הסרט "הקיבוץ הקדוש", על בני כיתתו וקיבוצו. כיוון שדבריו מהדהדים בי. מעוררים בי רגשות של שמחה ואהבה אליו. לינה.

טל כותב:..."בתור מי שגדל בכיתה של יאיר והלל (ארנון קול) – חייב להודות שאני אוהב ומעריך מאוד את מה שנתנו לנו כילדים – קבלנו לרוב, רק קַצֶפֶת – שֶבַּקַּצֶפֶת – את הקייטנות, את האולימפיאדות, פינת החי, את הדשא האינסופי. פשוט, כשאתה גָּדֵל בתוך גן העדן הזה, באמת העולם בחוץ הוא סוג של נפילה. נפילה ערכית שכל מעייניה מופנים אל הנפרדות ושנאת החינם: 'תגיע גבוה יותר', 'תהיה חזק יותר', 'עשיר יותר'.

דווקא קווי הדמיון של "ואהבת לרעך", הקהילתיות, הערכיות – משותפים לקיבוצים ולחרדים. ניצחון הרוח על החומר. ניצחון החולשה. חולשה של הדור השלישי. זו חלוציות חדשה ומעניינת. חלוציות שמודה בגבולות האדם, שמבטלת את הזמני והחולף אל מול האלוהות.

וזה מה שהחבר'ה, לדעתי המשיכו לחפש, ואולי מצאו...

אז תודה על התיעוד! תודה לחלוצי בית בית-זרע, ביניהם סבי וסבתי, שולמית וישראל ארנון ז"ל. תודה ליונתן בן-נחום על חלקו בטיולי השבת הפרה-היסטוריים שלי עם יאיר.

תודה לעמק הבננה-נה ולכל השואלים שוב את שאלות הרוח בעולם הזה – פרוזדור צר, כל כך הרבה חומר.

ותודה לחברים הטובים שבטובים, כי הם שורש מעיין נסתר. מי ייתן ונמשיך לכמוה אל מים זכים (שעוד ישטפו בירדן), מים שיאירו את השמיים בהשתקפותם, של האקליפטוס (מהחורשה הזכורה לטוב) ותפילת השמש במים. ושהמים יעלו אודם אל הרקיע הנפלא – שבו רחמים רבים וסליחות על הטעויות האנושיות של סבא ואבא = קיבוץ. וקול התפילה עוד יעלה ועוד ייענה לקריאה הישנה, דרך קירות המציאות להראות לנו את הדרך – כי הן אתה שם למעלה אותו השומר הצעיר-זקן, ולא עוד נקרא: "שומר לילה – בוא לגן ירדן"!

תשובתי לטל:

בֵּן יָקָר שֶלִי. לבכות מהתרגשות מדבריך ומכתיבתך! איזה דיוק של אמירה. של הרגשה. כיוון, שאני כאימא שלך, שלכם, הרגשתי בסוף הסרט כאב גדול מאוד. ומצאתי את עצמי מבקרת את עצמי על מה שהחמצתי מכם. והנה - אתה בדבריך - מנחם אותי. מרגיע אותי. ומוכיח לי, שבכל זאת, לא 'כצעקתה'. אני זוכרת שהגידול שלכם היה בתוך חממה ענקית. של ירק. פריחות. פטריות. טיולים. מחנות על-יד הירדן. חגים. שקט. מינימום חומריות. מקסימום - אהבה.

'הדרך' של כל אחד ואחד מאתנו סלולה בנשמתו. אנחנו שייכים לדור של סימון מטרות. אתם לדור של מחפשי דרכים. ומי כמוך יודע, שלעיתים הדרך מוליכה אל מהמורות, אבל בסופה נמצא השקט. לעיתים הדרך מתפתלת. מתעקלת. אבל גם ממנה ובה יש למידה וצמיחה.

אוהבת אותך/אתכם מאוד-מאוד. נראה לי, כי נתתי/נתנו לכם לא מעט צידה לדרך! באהבה ענקית. אימא שלך. שלכם: שי וחן היקרים לי כנשמתי. חלבי ודמי. תודה על דבריך. אחרי הבכי והדמעות אני יכולה להירגע. גידלתי בנים לתפארת. רגישים. חברותיים. מסורים. שבוחרים לחיות באהבה. בירק פנימי וחיצוני. בבוסתן פורח. מגדלים ותגדלו בנים ובנות למופת. שידעו לזהות – חיות וציפורים. משבי רוחות. מצבי רוחות של אדם וחיה.

חיבוק ענקי לך. לכם.

באהבת אין-קץ! אימא. תודה! ולך דור יקר - שוב תודה. קווי האור והדמעות מתחלפים. מחליפים מקומות. שבת שלום. מרגש מאוד. השיר. תגובתך. הצילומים. חיבוק ממני.

דרור, שבוע טוב. יום הולדת שמח לאפרת!

..האסוציאציה לבית מוליכה אותי לרחובות תל-אביב של ילדותי.

נזכרתי בשירה של סיון בסקין, ..."איך סחבתי אתכם אל מחוץ לבית: / לרחובות תל-אביב - לפארק - לחוף, / אל עונת היחום, אל עונת הציד /

של אחרים. אל עונת החום// שלנו. כמעט אהבה בגורן, / כל הקלישאות של צלומי חוץ, /

כמו להתעורר באדנית של בגוניות, /כמו לשכב על עלה חסה רחוץ"...(קטע מהזיכרון.).

אני זוכרת את הבית של ילדותי. קטן. 4 על 4 . זה הכל. חדר מזערי בתוך דירה באד"ם הכהן 4.

אני זוכרת בובה אחת - 'בובה זיוה'. בית חינוך בצפון - א.ד. גורדון. המורים הטובים שהיו לי אז. גרטרוד קראוס מורתי לבלט.

מפתח על צוואר. בית שיצרתי בתוכי. בית סבי וסבתי, שהיה תחליף לבית. "והבית על הגב", בו כל מכיריי אמרו עליי. שיש לי. תיק גדול, על כתף,

שעימו עברתי ממקום למקום. מוזיאונים. קונצרטים. חוויות משפחה מורחבת. זריחות שקיעות בגן העצמאות. תנועה. מרחבים. ובית פנימי, שיצרתי בתוכי.

הנעמתי לעצמי נעימות. שרתי בקול רם שירים ומוזיקה קלסית קלה. אותי מחפשת בתים.. תמונות משגעות צירפת. עושה חשק לקום ולנוע לצאת לדרכים.

בברכה חמה. חיבוק. איזה כיף ביתיים פנימיים וחיצוניים בנית לך. מרגש אותי מאוד!

באופן כמעט מיסטי, כמה המילים היום מתאימות להסתכלות על המוות כהמשך של רצף החיים- 

כמה קשה ליישום, אך כמה מצמיח לגלות את הכוחות בתוך זה. מרגישה שאתם מלווים אותי בכתיבת העבודה...

אפילו בלי להתכוון

שבוע טוב ומפתיע  לכולנו