שלום וברכה, דרור יקר.
כמה מרגש ומרגש לקבל את התמונות. השיר. החיבור לנשים שהיו במחיצתך.
הבחירות שלך. כל יום שישי מחדש.
משהו על חנוך מוזיקאלי
המוזיקה בנוסף על כל הדברים האחרים. אותם הנחלתי. ירשתי והורשתי. גן יפה לתפארת.
גדלתי בקבוץ, של השוה"צ, ולא סתם קיבוץ אלא בקרמלין עצמו, במרחביה, מקום מושבם של מאיר יערי, דפוס ספרית פועלים ובית התנועה.
...רציתי לספר על החינוך המוזיקלי שקיבלנו בקבוץ, ובעיקר על מורה מופלא, שהייתה לי הזכות ללמוד אצלו.
אינני יודעת אם כך היה הדבר גם בקבוצים אחרים, אך בקיבוצי ידע כל ילד בבית הספר, חוץ מקריאה וכתיבה, חשבון ושחיה בבריכה, גם לקרוא תווים. סיפרו לי, על החינוך המוזיקאלי שהחל עוד בגן הילדים, ניגנו בכלי הקשה, והיה פטיפון עם מנואלה ומחטים מפליז, וגם שני תקליטים! כשהגננת גיטקה הייתה שואלת: "ילדים מה תרצו לשמוע 'בן המלך' או ברכה צפירה" כולם היו צועקים: "בן המלך, בן המלך!" כי ברכה צפירה סלסלה בקול מצחיק: "יש לי גן ובאר יש לי..." וזה לא מעניין ואילו "בן המלך", שלא היה אלא סימפוניית הצעצועים של היידן או ליאופולד מוצארט, היה מלווה בסיפור מותח על בן מלך שטייל ביער ונשבתה אזנו בשירת הציפורים עד שתעה, התעייף ונרדם, וכל פרשי המלך ואנשי הארמון יצאו לחפשו, תוקעים בחצוצרות, והסוף כמובן טוב. היטבתי לנגן בחלילית שעם סיום כתה ו' קיבלתי כפרס חלילית אלט, אלא שלא הספקתי ללמוד לנגן בה וכבר עברנו ל"מוסד" (כך נקרא בית הספר התיכון אצלנו), ושם קבלנו כולנו מנדולינות והצטרפנו לתזמורת המנדולינות של המוסד, וכל כך הסתבכו שורש כף ידי ומרפקי בטרמולו שהמורה החליט שאני אנגן על מנדולה, שהייתה בתזמורת כלי ליווי ולא סולנית מבריקה.
שמו של המורה היה אברהם תלמי ובקיצור בוז'יק והוא אביו של המנצח יואב תלמי שעושה קרירה בינלאומית וגם חיבר את המנון צה"ל. בוז'יק רצה להיות צייר אבל בלית ברירה, משום שהיה גם מוזיקאי, לימד מוזיקה, ומוזיקה בעיניו הייתה מוזיקה קלאסית. בגללו אני ורבים מחברי נעוּלים עד היום על מוזיקה קלאסית. למדנו אצלו, תוך האזנה, הרבה תיאוריה. מהו נושא ווריאציות, מהי סוויטה, על כלי התזמורת, על הקונצ'רטו, מבנה הסונאטה, הסימפוניה, ההשפעה של מס. 40 של מוצארט על הראשונה של בטהובן, ועוד. העובר בשבילי ה"מוסד" היה יכול לשמוע את החברה שורקים קטעים שלמים מהסוויטות של באך, הקוארטט לאבוב של מוצארט, את הסימפוניות של בטהובן, (חוץ מהשנייה והרביעית, שאי אפשר לזכור אותן). חשבנו מוזיקה, אמרנו בקלילות: "איינה קליינה נאכט מוזיק" ו "מומנט מוזיקאלי", בקיץ אירח הקבוץ את תזמורת הקבוצים לשבוע מרוכז של חזרות שהתקיימו בחדר האוכל של המוסד ואנחנו ישבנו על השולחנות מסביב מרותקים לנגנים ולמנצח וזוכים בחוויה שלא תישכח. פעם נענשנו, כמה חברה מכתות ח' וט' על כי צפינו בסרט למבוגרים בלי רשות, ונאסר עלינו להשתתף במשחק צופי של התנועה שנמשך כל הלילה, אז חצי מהזמן ישבנו סביב מדורה וצלינו תפו"א ובזמן הנותר התפלחנו לחדר המוזיקה ויואב , שהיה בין המורדים, ניגן לנו על הפסנתר, ונדמה לי שנהנינו יותר ממי שרץ על הגבעות ובקוצים.
באותן שנים פעל בעין חרוד האולפן למוזיקה שחינך דורות של מוזיקאים מכל קיבוצי הסביבה. אלו שכישרונם היה מובהק וקבלו כלי אינדיבידואלי למדו אצל טובי המורים, נגני התזמורת הפילהרמונית דאז, ואנחנו היינו יושבים ומאזינים לעוזי ויזל הנותן שיעורים בצ'לו לשמואל מגן וכן לחיים יערי ז"ל, ואת משה מורביץ מרביץ תורה בכינור לאורה שירן ומיכל בת אדם. אני לא קיבלתי כלי לנגן בו, אף כי רציתי מאוד. הקפדתי לנסוע לתל-אביב לשיעורי מחול, אצל גרטרוד קראוס, אלזה שרף, והרי שלימד אותי מחול מודרני. אך בלי מוזיקה אני לא יכולתי.
אני זוכרת שבוז'יק ושרה אשתו, היו שכנים של רותה וצבי וכל שבת בשעה 11.00 הייתי מתייצבת בחדרם לשמוע ולראות כיצד הוא ויואב בנו פותרים את החידון המוזיקאלי, יואב בעל השמיעה האבסולוטית, חמוש במחברת תווים ריקה, רושם מייד את הנושא המנוגן, מחליטים לאיזה ז'אנר משתייך הקטע לפי סגנונו והתזמור, ואז מדפדפים באיזה לקסיקון של נושאים מוזיקאליים, מוצאים את הנושא המתאים ופותרים את החידון. לא זכור לי שאי פעם שלחו את הפתרון לרדיו, סתם פתרו להנאתם.
לבוז'יק היה חשוב מאוד לשפר את הטעם המוזיקאלי שלנו ולא העריך את המוזיקה הפופולארית שהייתה מנוגנת אז ברדיו. ואני שהייתי יושבת בחדר ההורים עם האוזן ברדיו ומתאמצת לשמוע כל דבר שנשמע לי כמוזיקה, ניגשתי אליו ושאלתי, מתביישת, אם יש ברשותו התקליט ואם הוא יכול לנגן לנו את "השוק הפרסי" של קטלבי שהיה אז מושמע הרבה, וקבלתי תשובה: "את יודעת מה זו מוזיקה קלוקלת? זאת מוזיקה קלוקלת!"
הוא לימד מוזיקה בשעות הלימודים, מנדולינות בשעורים אישיים אחר הצהרים ובערבים ניצח על תזמורת המנדולינות ועל מקהלת המוסד שזכתה להצלחה בתחרויות של מקהלות, והקים מקהלה מצוינת של חברי הקבוץ מבוססת על תלמידיו לשעבר מהמוסד, וכל הזמן רצה להיות צייר.
תור הזהב הזה חלף וכשהייתי כבר אחרי הצבא באתי אליו פעם וביקשתי אם אפשר לקבל מנדולינה בהשאלה ואולי גם קצת תווים כי רציתי לנגן, אפילו לעצמי, והמנדולינות הרי היו רכוש הקבוץ ולא ניתנו לנו במתנה. "בואי" הוא אמר, לקח מפתח ופתח חדר קטן ששימש מחסן ליד חדר המוזיקה, ובו נערמו כל המנדולינות של התזמורת מן הרצפה ועד התקרה, כאבן שאין לה הופכין. "קחי איזו שאת רוצה, אף אחד לא רוצה לנגן על מנדולינה היום, כולם רוצים כלי נשיפה והקשה שרק עושים רעש ולא מוזיקה" אמר ובעיניו דמעות. ואני בחרתי אחת, איטלקית, שנחשבה לטובה ביותר, וניגנתי עליה לעצמי עד שנשברה בתאונה טיפשית, היא אצלי ואני עוד מקווה לתקן אותה.
לאחר שפרש מהוראת מוזיקה עבר בוז'יק לעבוד בבית הדפוס ואת כל זמנו הפנוי הקדיש לציור. ככל שהזדקן נעשו ציוריו מופשטים יותר אך גם צבעוניים ומלאי חיים. אפשר לומר שהוא כתב על בדיו מוזיקה בצבע. כשחגג תשעים התכנסו מכל הארץ תלמידיו לשעבר לחוג עמו ואף שיחזרו כמה משירי המקהלה. הוא הלך לעולמו לפני שנים מספר, בן תשעים וחמש, וצייר כמעט עד יומו האחרון.
גם את זה קבלו ממני בניי. נכדי ונכדתי...וגם זו שבדרך..
חיבוק. שבת שלום. גשם בחלון..
