כפי שכתבתי בהמשך לשיר, כשהספר המקורי יצא לאור, לפני יותר מעשרים שנה, הסתתרתי מאחורי שמות בדויים של משוררים סיניים, והצגתי את עצמי כמתרגם השירים הסיניים מאנגלית.
מי שהעתיק את השיר לאנתולוגיה 'נשיפתו של ארוס' האמין שמדובר במשוררים סינים רחוקים, ולכן לא ביקש רשות להדפיס את השירים והפר את זכויות היוצרים.
אכן יפה כאן הסתיו, ויפה כאן האהבה.
ואני מאחל גם לכם סתיו קסום והרבה אהבה,
דרור
שבת שלום! / טובה קלדס19/10/2012 09:34
דרור היקר, הצטרפתי ל"מועדון קוראיך" לא מזמן. (בעקבות שיתוף בפייסבוק של אחת מידידותיי...) מבקשת להודות לך על העונג שהנך מעניק לי בסופי השבוע האחרונים בזכות השיתוף בהגיגיך, בשירה הקסומה ובתצלומים המפעימים ! יישר כוחך! ברכת שבת שלום לך ולבני משפחתך! ותודה מיוחדת על "שירך הסיני" שהשבוע חשפת אותו בפנינו. בהוקרה, טובה קלדס
עד העונג הבא / ד"ר דרור גרין 21/10/2012 23:28
טובה יקרה,
תודה על המלים הטובות.
שבוע טוב,
דרור
שיר אהבה סיני / יעל19/10/2012 08:01
לדרור היקר,
יש זמנים בהם אני לא פותחת אימיילים שנושאים איתם שירים או סיפורים וכו'. אני טרודה מדי ועייפה מדי. היום הוא יום כזה, הפעם משום מה אמרתי לעצמי: איך את יכולה לסרב לשיר.
השיר מקסים וכך גם הסיפור שמאחוריו. אני חושבת על מה שדידייה אנזייה כתב, על המעטפת התרמית ו"העור המשותף" (נושא שמתחבר לתזה שאני כותבת) וחושבת על האופן שבו המעטפת החמימה הדקה שעוטפת את שני בני הזוג שבשיר מורחבת הלאה לכל מה שעוטף, חזותית ומבחינות אחרות, בחיים הנוכחיים שלך (בכל מה ששיתפת בהמשך), ומשם זה לקח אותי לזכור את האהבה שבה ניתן לחיות ולעשות וההבדל שהיא עושה... ונותר לי רק לאחל לעצמי גם אהבה זוגית כזו :)
תודה ושבת שלום
יעל
אהבה / ד"ר דרור גרין 21/10/2012 23:26
יעל יקרה,
אני שמח שהיום לא יכולת לסרב לשיר,
ואני מאחל לך, כמובן, אהבה זוגית טובה ונמשכת, מדי יום מחדש.
שבוע טוב,
דרור
"יזכור" / שולמית14/10/2012 13:50
שלום
כמה קשה הניתוק מאותו מקום תמים, עולם של אמונה ושייכות משפחתית, במיוחד שהוא מתכתב גם עם תפילת 'יזכור', או ככתוב: 'הזכרת נשמות'.
"אל מלא רחמים שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה על כנפי השכינה, במעלות קדושים וטהורים, כזוהר הרקיע מזהירים... ...בעל הרחמים יסתירה בסתר כנפיו לעולמים ... "
גם הצורך הנרכש לומר 'יזכור' לסבו, גם בקשתו מסבו לתת לו יד, וגם להרגיש אבוד כי עוד אין לו שפה אחרת.
וגם ... הזיכרון שלו בקולקטיב. גם אני חיפשתי אחריו בספרים ישנים שאני מסרבת להיפרד מהם (לא הכל בגוגל) - ואין תזכורת. אני מקווה שאין לי הספר הנכון. אבל אם הוא הופיע ב'פרודות' , אז מישהו זוכר אותו, אתה ועכשיו גם אנחנו.
ותודה על הלינקים לשיר של לאה גולדברג.
ואולי : ...נהפך למים, ונצטרף לים הרחמים ... כפי ששר אפללו. אם יש ים - יש סירה.
אולי
כמו בתמונה ששלחת לפני שבוע, שני ילדים לוחשי סוד על גשר - מיידית נזכרתי בפו הדוב.
שאלה: למעט התזכורת הפיזיקלית, ממה בא השם פרודות לחוברת?
קשה לדעת מדוע בחרו עורכי הקובץ לכנות אותו בשם 'פרודות', ואם באמת התכוונו למולקולות. בהקדמה לקובץ לא הסבירו את מהות השם, אבל כתבו על תחושת הנידחות שלהם, ואולי התכוונו לפרידה:
"הוגה-הרעיון על דבר המפעל 'פרודות' היה בעצם קומץ קטן ונדח של סופרים תלושי-קרקע ונטושי-מולדת, שיד הגורל זרקתם לפנת ארץ רומניה והם ממשיכים לטוות בה את חוט-יצירתם הדל מתוך יסורי חומר ורוח. במסבה מצומצמת של אחדים מהם נתקבלה החלטה להקים במטרופולין של בסרביה במה קטנה למחשבה ויצירה עברית בצורה של קובצים לדברי ספרות שונים, שהופעתם תהיה מזמן לזמן בתחומי התכיפות האפשרית. תעודת המפעל - רכוז הכחות היוצרים המפוזרים ברומניה והבאה לידי גלוי שפוני-הכשרונות החבויים, התוססים במעמקי הקבוץשל מיליון יהודים ונחנקים מחוסר במה ספרותית."
והנה השיר שצירפת:
ילדים על גשר? למה את מתכוונת?
שבוע טוב,
דרור
/ שולמית15/10/2012 05:26
התמונה נשארה טבועה בי כך שחשבתי שזה אך לפני שבוע.
אז לא, זה נשלח לפני שבועיים עם השיר של יעקב קוטשנר.
ממש היער של פו חזרזיר ו ...
להתראות
מחורשת הבניינים התל אביבים
"אין איש מחכה לי שם"! / לינה ארנון12/10/2012 14:00
שבת שלום, דרור יקר.
אני נזכרת בשעותיה הטובות של אמי. ובכך, שהייתה 'מוליכה' אותי בשדות השירה.
אסוציאטיבית הלב בוחר את לאה גולדברג. אני נזכרת בשיר שלה:...זה מכבר אין איש מחכה לי שם. /
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה. / הדרך קצרה. החוג צמצם. / ובכן מה? /
עוד שבוע? עוד חדש? עוד שנה? /
אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם. /
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא. /
הדרך קצרה. החשבון לא השלם. / ובכן מה? / עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה?
..." אני מתפללת שהטל יירד על פניי. הערב יגיע צונן ונעים. על פרשת דרכים יעמדו ילדיי ונכדיי.
זכרוני יהיה אתי. מחר אתעורר ואפקח את עיניי - לראת את הסתיו פולש לשדות העמק.
כשאני חושבת באופן חופשי על שירתה של אגי משעול, אותה אני אוהבת מאוד. לקרוא. להקריא. ללמד,
אני יכולה באופן מקרי אפילו, כפי שעשיתי ברגע זה לפתוח את ספרה, בע"מ 86 - ולהתחיל לכתוב ולחשוב על האהבה:..."להתחיל להתאהב בך כלומר / לנוע בתוך היופי לכיוון שלך / כלומר להיות פונה אליך לגמרי / להשתהות עליך בצורה חריגה / ההתקסמות".. וכו. אני מתחברת מחוברת לכל אלה - חזק. ואני יכולה אסוציאטיבית לחשוב על השתקפות באופן אחר. או דומה. או שונה - או זהה:
לינה ארנון / 2010 שבת.
"בְּפָנַיִךְ נִשְקָפוֹת פָּנַיי"
אחד, לבוש סחבות חומות, כאילו כומר או משהו, התקרב אליי בשביל מוּצָל איקליפטוסים ואז - כשהיה לצידי, כאילו הוא עדיין בשלו, כמו לשון של אש, הִכַּנִי עם מַקְלוֹ!
מכה בבטן ובברך, ושנייה אחרי זה הפרצוף שלי מָעוּךְ על סלע (המתחיל להתגנדר לאיטו בדמי הזב). הייתי די מופתעת…והוא
כופף ידי בכוח, ירק הצידה. הוא אומר לי "שקט!" ודיבר בשקט:
"המפה אומרת שָׂמָה, ואת כָּאן - הָ; אל תהיי כזאת... את הרי יודעת היכן טעיתי! (הוא מצביע על המפה. אני מהנהנת בראשי לשלילה, בהתנצלות). דווקא, כן. כאן!
מה? מה זֶה? מה זֶה? בַּלְבָּלָה! נקעה רגלי. רוחי בָּלָה.
נזכרת בחיוך שלך - נשפך עלי דלי אור שמש! (וחרפתי אובדת). אני חוֹרֶפֶת לרוב.. חָרַפְתִּי (חרפנו, חרפת)! אל תהיי כזאת גאה - גם אתְּ חוֹרֶפֶת
אבל לי זה לא אכפת - אני רואה פָּנַיִיךְ בברור, את מספרת לי הכול, ועל כך אני מודה!
אז לא איכפת לי שֶנִתְחַבֵּא בתוך בַּדִים, גם אם ישפיעו הם עלינו.
מתחבאת ממך. ואת –גם את נחבאת ממני,
בתוך גאוותך הנפלאה!
בשמייך שט ענן, ובכנות אשמח בשמחת אהבתך אליו.
אך במצולות חלל מעל –זורח נזר כסף קצף גל (לכבודנו)
ואולי גם בשביל כל האנשים
שהם כמונו –קשורים בחוּט –
לְגַלְגֶּלֶת של כוכב, ורק דָּרְכָּה רואים
הם תפארתה
של התבל
דְּרָכֶיהָ אֶלֶף
בשבילנו הן
(נשב בערב קיץ במתבן).
אני אקצור, את תחלבי, ועוד חלקה אחרוש, ועוד שמחה תלדי.
ועדרינו, עדר השמחות,
יגדל! כְּבָשֵי הָאוֹשֶר כְּבָר פּוֹעוֹת על הגבעות
בבִּיצות של פַּעַם רוֹעֲדוֹת עכשיו ברוח
פעמוניות כחולות.
הוי אוטרקיות של פעם! כמו עצמאותם של אנשים בכנען –
מפעמת בי בבוקר (אשמתם של הורים הוזים שהיו ילדים טובים של הוריהם הם ם).
החלומות הבהירים של סַבָא נולדים בי מחדש, כאילו שהגיע שוב תורם לצמוח.
כמו רקפת מתוך הסלע - עבודת האדמה בתוך עידן המתכת, ואיני שייכת.
לא אתבייש להיות רקפת, כי אני יודעת - שרק לחי ולצומח יש טעם אמיתי (של חלזונות בגשם). ואני אוהבת, וזורעת עוד זרעים של אהבה –אם כי נראה שהמחיר הוא חוסר התאמה.
רק אם נחייה ללא מָגֵן, גלויי ראש, בחיק הַטֶבַע הוא יהיה שייך לנו ואנו לו,
לוּ יהי שלא נשים את החיים כִּטְרִיז בינינו לבינו,
כי הגיונו נראה לי היום כהיגיון הנכון ביותר.
... וגם כך...(ניתן לייחס את הדברים לגבר אהוב. או לכפולת נפשי. חברתי הטובה). אוהבת את דבריך. אוהבת את התמונות. התחברתי והתרגשתי למראה השרשרת-גלגלת של אפרת והילדים.
תודה. אדם יקר לי. חיבוק מרחוק ומקרוב.
מפה / שולמית05/10/2012 19:52
שלום לינה
עבדתי תקופה בגן ילדים. ובמקביל פשטתי על כל חניות הספרים הישנות למצוא את הסיפורים שיש בהם טעם של חיים. סיפורים עממיים.
והיה שם סיפור
על הר גלמוד ועצוב שרק הרוח עוצר ונח אתו, לפעמים. עמד ההר בחילופי העונות מצולק בסלעיו וכבד לב. פנה הרוח לסבתא אדמה ושאל האם תוכל לשלוח לו חבר/ה. פנתה סבתא אדמה לכל הפרחים, סיפרה להם על ההר הגבוה והגלמוד; לכל פרח (פרחה (:- ) הייתה סיבה לא אמפתית במיוחד מדוע אין יפה כמוה יכולה להיענות לבקשת סבתא אדמה; הרי לא תהיה לה נראות טובה. למעט הרקפת ששמעה את המילה 'גלמוד' ורגש לא ברור עלה בה; אבל היא ידעה שתענה לו. ציידה אותה סבתא אדמה בתרמיל מזון פרטי, שיגן עליה בכל מצב, ושלעולם מזונה לא יאבד באדמה, והרוח נשאה להר. ובעוד הרוח נח מהמסע, התחפרה הרקפת ושתלה את תרמיל מזונה באחד מחגוי הסלע. שמחת ההר,בבקר, צבעה את האווירה ברכות, אהבה, וכל הסיפור הוצף באור. הרקפת הסמיקה והרכינה ראשה אל אדמת ההר.
ומאז, בולטת הרקפת במרבדי פריחתה, וכולם עולים אל ההר.
ככה הזכרת לי את החיבור בין רקפת, צו הטבע, צידה לדרך, אהבה ויצירת מפה.
שבת מלכה לך
שולמית
רקפת / ד"ר דרור גרין 08/10/2012 18:41
תודה, שולמית,
על שהצטרפת לאסוציאציה השבועית של לינה, והעשרת אותנו באסוציאציה המיוחדת שלך.
חג שמח, ולהתראות,
דרור
העושר הזה / ד"ר דרור גרין 08/10/2012 18:38
לינה יקרה,
יפה בעיני שאת קוראת את השיר, ומיד מדפדפת בספר של אגי, ומוצאת בו מלים על אהבה. כך גם אני קורא מדי שבוע, באסוציאציה מכוונת וגם מקרית, את אחד הספרים מן המדפים שלי.
וכמה מעשיר לקרוא את האסוציאציות אליהן מובילות אותך מחשבותיך בעקבות קריאת השיר, ואת הדברים שכתבת.
תודה על כל העושר הזה, וחיבוק גדול מעבר לים,
דרור
אסוציאציה מוזרה! / לינה ארנון28/09/2012 06:29
בוקר טוב. דרור יקר.
אסוציאציה מוזרה עברה במוחי עכשיו למקרא השיר: אני זוכרת את אמי מקריאה לי את השיר של נפתלי הרץ אימבר
מדוע האש לא תלחך את הדמעות?/ ומדוע הדמעות לא תכבינה הלהבה?.."
אני זוכר ת שסיפרה לי שהוא נולד בגליציה,נדד בארצות רבות, שהה גם בארץ, עד שהשתקע ברה"ב. שירו "התקוה" הוכרז רשמית כהמנון התנועה הציונית ב 1933, אך הושך כבר קודם לכן באסיפות ציוניות.
היא זכרה ששמעה אותו בשומר הצעיר, בסטולין, קצת לפני העלותה את המשפחה לארץ. ב 1934. הוא כתב אנגלית ובאידיש. הוסיפה שיש לו לאימבר נטיה להשתמש בדימויי אש גם בהקשר לאומי, למשל.
שבת שלום! סתיו מבורך. תמונות מחממות לב. כרגיל. חיבוק מרחוק. ומקרוב.
אימבר והציונות / ד"ר דרור גרין 28/09/2012 09:53
לינה יקרה,
האסוציאציה שלך הפעם בכלל לא מוזרה. גם נפתלי הרץ אימבר חי ברומניה, כמו יעקב קוטשר, ושם כתב את שירו 'תקוותנו' (ולא 'התקווה'). אימבר הציע את השיר להרצל, שדחה אותו, משום שבאותם ימים הרצל חשב על תוכנית אוגנדה. רק בשנת 1933, בשנה שנכתב השיר 'בנשף ציוני', הוא התקבל כהמנון הרשמי של התנועה הציונית.
נדמה לי שאימבר היה ציוני כמו יעקב קוטשר, ואולי כמוני, וגם הוא חי הרחק מישראל, שבה שהה שנים מעטות (הוא התאכזב כשלא התקבל ללימודים במקווה ישראל). הוא מת בניו-יורק.