שבת שלום דרור יקר לי!

אסוציאציה - לא ברור מהיכן היא מגיעה ומתקשרת לשיר הזה: לעיתים הם באים אליי החלומות. איש לא קרא להם.

בעיצומו של לילה הם באים. מבליחים מן החשכה, בכל ממשותם, בכל אכזריותם - החלומות. ואז - אני כולי תפילה, גם אם מצומצמת

וקצרה כשיא האהבה - שרק ישמרו לי. שלא יאבדו.

שלא אוותר עליהם בעומדי. בעצמיותי. ומהצד השני - שלא אהיה מטה את לבי אליהם.

ולאהובי אומר אז - אין לי מי זולתך בכל התבל כולה. / אין י מי זותלך בכל היקום כולו. /

אלא אתה ואהבתך בלבד. קצר. מינימאלי. אך, תאמין לי מכיל עולם ומלואו!

נדמה לי, שבלזק אמר פעם באחד ממכתביו:.."שאנו נפטרים מהעולם עלומים ובלתי נודעים לזולת"..

לנו - אולי כטיפה בים. לאהובינו כאגל טל.

שבת שלום. אדם יקר. נהנית מהפגישה אתך ומשיריך הנבחרים. מתמונותיך המחממות את לבי.

חיבוק מרחוק. לינה

   

יפה לך הסתיו דרור... יפה האהבה.

אני קוראת ומתקשה להאמין שמשהו משלך פורסם תחת שם אחר,  איך זה קורה?

 

http://ilanasenesh.com/

   

לדרור היקר,

יש זמנים בהם אני לא פותחת אימיילים שנושאים איתם שירים או סיפורים וכו'. אני טרודה מדי ועייפה מדי. היום הוא יום כזה, הפעם משום מה אמרתי לעצמי: איך את יכולה לסרב לשיר.

השיר מקסים וכך גם הסיפור שמאחוריו. אני חושבת על מה שדידייה אנזייה כתב, על המעטפת התרמית ו"העור המשותף" (נושא שמתחבר לתזה שאני כותבת) וחושבת על האופן שבו המעטפת החמימה הדקה שעוטפת את שני בני הזוג שבשיר מורחבת הלאה לכל מה שעוטף, חזותית ומבחינות אחרות, בחיים הנוכחיים שלך (בכל מה ששיתפת בהמשך), ומשם זה לקח אותי לזכור את האהבה שבה ניתן לחיות ולעשות וההבדל שהיא עושה... ונותר לי רק לאחל לעצמי גם אהבה זוגית כזו :)

תודה ושבת שלום

יעל

   

שבת שלום, דרור יקר.

אני נזכרת בשעותיה הטובות של אמי. ובכך, שהייתה 'מוליכה' אותי בשדות השירה.

אסוציאטיבית הלב בוחר את לאה גולדברג. אני נזכרת בשיר שלה:...זה מכבר אין איש מחכה לי שם. /

ואם אין ים, הרי אין גם ספינה. / הדרך קצרה. החוג צמצם. / ובכן מה? /

עוד שבוע? עוד חדש? עוד שנה? /

אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם. /

מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא. /

הדרך קצרה. החשבון לא השלם. / ובכן מה? / עוד שבוע? עוד חודש? עוד שנה?

..." אני מתפללת שהטל יירד על פניי. הערב יגיע צונן ונעים. על פרשת דרכים יעמדו ילדיי ונכדיי.

זכרוני יהיה אתי. מחר אתעורר ואפקח את עיניי - לראת את הסתיו פולש לשדות העמק.

חיבוק. תפילה עבורכם לסתיו 'יפה תפוחים'. וגשם נדבות. לינה.

   

שלום וברכה, דרור יקר!

כשאני חושבת באופן חופשי על שירתה של אגי משעול, אותה אני אוהבת מאוד. לקרוא. להקריא. ללמד,

אני יכולה באופן מקרי אפילו, כפי שעשיתי ברגע זה לפתוח את ספרה, בע"מ 86 - ולהתחיל לכתוב ולחשוב על האהבה:..."להתחיל להתאהב בך כלומר / לנוע בתוך היופי לכיוון שלך / כלומר להיות פונה אליך לגמרי / להשתהות עליך בצורה חריגה / ההתקסמות".. וכו. אני מתחברת מחוברת לכל אלה - חזק. ואני יכולה אסוציאטיבית לחשוב על השתקפות באופן אחר. או דומה. או שונה - או זהה:

 

                                                             לינה ארנון / 2010     שבת.

                       "בְּפָנַיִךְ נִשְקָפוֹת פָּנַיי"

 

אחד, לבוש סחבות חומות, כאילו כומר או משהו, התקרב אליי בשביל מוּצָל איקליפטוסים  ואז - כשהיה לצידי, כאילו הוא עדיין בשלו, כמו לשון של אש, הִכַּנִי עם מַקְלוֹ!

מכה בבטן ובברך, ושנייה אחרי זה הפרצוף שלי מָעוּךְ על סלע (המתחיל להתגנדר לאיטו בדמי הזב). הייתי די מופתעת…והוא

כופף ידי בכוח, ירק הצידה. הוא אומר לי "שקט!" ודיבר בשקט:

"המפה אומרת שָׂמָה, ואת כָּאן - הָ; אל תהיי כזאת... את הרי יודעת היכן טעיתי! (הוא מצביע על המפה. אני מהנהנת בראשי לשלילה, בהתנצלות). דווקא, כן. כאן!

מה? מה זֶה? מה זֶה? בַּלְבָּלָה!   נקעה רגלי.  רוחי בָּלָה.

 

* והנה סוד: האיש הוּא בַּבוּאָה שֶלי - מִמֶּנִּי : שליח טוב ששלחתי זה מכבר, שבימי מחסור וּבוֹשת, יבוא - וירביץ בי סוֹד, תרתי משמע.

 

אני חושבת עליך –זה מַשָּב –

נָעִים. חַמִים של נֵבֶל –

וְעוּגיות בדבש.

נזכרת בחיוך שלך - נשפך עלי דלי אור שמש! (וחרפתי אובדת). אני חוֹרֶפֶת לרוב.. חָרַפְתִּי (חרפנו,  חרפת)!  אל תהיי כזאת גאה - גם אתְּ חוֹרֶפֶת

 

אבל לי זה לא אכפת - אני רואה פָּנַיִיךְ בברור, את מספרת לי הכול, ועל כך אני מודה!  

אז לא איכפת לי שֶנִתְחַבֵּא בתוך בַּדִים, גם אם ישפיעו הם עלינו.

 

מתחבאת ממך. ואת –גם את נחבאת ממני,

בתוך גאוותך הנפלאה!

בשמייך שט ענן, ובכנות אשמח בשמחת אהבתך אליו.

אך במצולות חלל מעל –זורח נזר כסף קצף גל (לכבודנו)

ואולי גם בשביל כל האנשים

שהם כמונו –קשורים בחוּט –

לְגַלְגֶּלֶת של כוכב, ורק דָּרְכָּה רואים

הם תפארתה

של התבל

דְּרָכֶיהָ אֶלֶף

בשבילנו הן

(נשב בערב קיץ במתבן).

אני אקצור, את תחלבי, ועוד חלקה אחרוש, ועוד שמחה תלדי.

 

ועדרינו, עדר השמחות,

יגדל! כְּבָשֵי הָאוֹשֶר כְּבָר פּוֹעוֹת על הגבעות

בבִּיצות של פַּעַם  רוֹעֲדוֹת עכשיו ברוח

פעמוניות כחולות.

 

הוי אוטרקיות של פעם! כמו עצמאותם של אנשים בכנען –

מפעמת בי בבוקר (אשמתם של הורים הוזים שהיו ילדים טובים של הוריהם הם ם).

החלומות הבהירים של סַבָא נולדים בי מחדש, כאילו שהגיע שוב תורם לצמוח.

כמו רקפת מתוך הסלע - עבודת האדמה בתוך עידן המתכת, ואיני שייכת.

לא אתבייש להיות רקפת, כי אני יודעת - שרק לחי ולצומח יש טעם אמיתי (של חלזונות בגשם).  ואני אוהבת, וזורעת עוד זרעים של אהבה –אם כי נראה שהמחיר הוא חוסר התאמה.

 

רק אם נחייה ללא מָגֵן, גלויי ראש, בחיק הַטֶבַע הוא יהיה שייך לנו ואנו לו,

לוּ יהי שלא נשים את החיים כִּטְרִיז בינינו לבינו,

כי הגיונו נראה לי היום כהיגיון הנכון ביותר.  

... וגם כך...(ניתן לייחס את הדברים לגבר אהוב. או לכפולת נפשי. חברתי הטובה). אוהבת את דבריך. אוהבת את התמונות. התחברתי והתרגשתי למראה השרשרת-גלגלת של אפרת והילדים.

תודה. אדם יקר לי. חיבוק מרחוק ומקרוב.