בוקר טוב. דרור יקר.

אסוציאציה מוזרה עברה במוחי עכשיו למקרא השיר: אני זוכרת את אמי מקריאה לי את השיר של נפתלי הרץ אימבר

ואני מצטטת אותו מהזיכרון, אולי אני טועה...

"אש ומים" - "דמעותיך כגשם נדבות / תשטפנה ימותי. / נשיקותיך הנה להבות / תאכלנה עצמותי. // אש ומים - פלאי פלאות / בי התאחדו - פלא מרבבה.

מדוע האש לא תלחך את הדמעות?/ ומדוע הדמעות לא תכבינה הלהבה?.."

אני זוכר ת שסיפרה לי שהוא נולד בגליציה,נדד בארצות רבות, שהה גם בארץ, עד שהשתקע ברה"ב. שירו "התקוה" הוכרז רשמית כהמנון התנועה הציונית ב 1933, אך הושך כבר קודם לכן באסיפות ציוניות.

היא זכרה ששמעה אותו בשומר הצעיר, בסטולין, קצת לפני העלותה את המשפחה לארץ. ב 1934. הוא כתב אנגלית ובאידיש. הוסיפה שיש לו לאימבר נטיה להשתמש בדימויי אש גם בהקשר לאומי, למשל.

שבת שלום! סתיו מבורך. תמונות מחממות לב. כרגיל. חיבוק מרחוק. ומקרוב.

דרור יקר לי.

שבת שלום! אשמורת שלישית. התרגשות. אני פותחת את תיבת הדואר שלי - השעה 3 ועשרים.

מתנת השבת מגיעה אליי. בדיוק ברגע שאני זקוקה לה כל-כך. חשבתי על 'היש' והאין' לפני שפתחתי את התיבה.

והנה מצאתי בכתב ידה של אימי - בסתיו 1949 בהיותי כבת שנתיים, מה שכתבה אליי. מתחברה לי אסוציאטיבית לשיר. לחיים. למוות. לזיכרון:

אני קוראת. בוכה. שוב בוכה. איתך. לזיכרונך. לזיכרוננו. למהות הבסיסית שיש בה כדי לחמול. לחבק. לאהוב.

"אוקטובר 1949 סתיו. תל אביב

יַלְדָתִּי – הנה בא הסתיו. לעולמך הקטן – הבלתי מוגבל. סתווך השני הוא לך – ואחרת תקבלי את פניו הפעם. הנה, תושיטי, פעוטתי פניך לקראת הרוח ושפתיך המתוקות יקראו לרוח, "רוּחַ – רוּ –חַ" – יודעת את כבר את הים יַלְדָתִּי, והוא גדול בעינייך וחידה בלתי נפתרת ותמיד בהתקרבנו אליו תקראי בהתפעלות: "אימא – הנה – הנה – אימא" – ואימא טרם למדה לדעת האם מהים הבלתי מושג התפעלותך או מהשמש המטילה צלליה ואורה המשעשעים אותך במאוד. ואיך שקשק גופך הפעוט בתוך גלי הים, בפחד, במשחה, בגאות – לא ידעת, ילדתי הַלִשְמוֹחַ או להיעצב, ודמעותיך, ופחדך התערבו תמיד עם חיוכיך ושמחתך לקראת הגלים, לקראת המים, מְיוּעֲדֵךְ הישן, בווריאציה גדולה ועשירה יותר, עמוקה וחזקה יותר, שתקבל עוד עם הימים שיבואו לך גוונים וצלילים בלי סוף תלך ותחזק.

אכן, פְּעוּטָתִי, כל עולמך העשיר, עם שפע הדברים הראשונים, הולך וצומח בתוכך ומתוכו לומדת הִנָּךְ להכיר ולדעת את עולמך המסובב אותך, היקר לך, אשר מעורר אותך להגבה מידית על כל הנעשה בו.

הנה – חִיוּכַיִךְ נשאו פרי, יַלְדָתִּי. הרי הנך מקיפה בהם את הילדים הקטנים והגדולים הנפגשים בדרכך. והאהוב עליך ביותר זוכה בשפע סימני חיבה ואהבה, אשר יבשילו

בקרב הימים, לאותו הרגש האחד הגדול, היסודי בחיים. ואימא תַּעֲקֹב בחרדה וצפייה אחרי צמיחתו – צמיחתך, כי כן יהיה, חזק וראשוני, מחייך וקל, כבד וּבָּשֵּל –

תמהה אני תמיד מחדש בראותי כיתד תחבקי ילדים אחרים, ותרצי לאמצם אליך, פעוטתי. האם זהו רגש האימהות בהתחלת צמיחתו? או האהבה, או ההרגשה החברתית העולה בך עתה תצטרך לכוון דרכך בעתיד? בתוך העולם? או האם כל אלה אינם אלא גָּוֶן של אותו הדבר האחד הגדול, אשר אהבה שמו, ואם הוא ישנו בלבו של אדם, הרי ישנם לו כל אותם הדברים המסועפים שמניתים?

מאושרת אני כשרגשי חיבתך מובעים אליי, ואת ממהרת תמיד לפצותני על רע שתעשי, על רוגז שתגרמי לי, ותגידי: ..."בּוּבָּה, בּוּבָּה, אימא, בּוּבָּה". וכוונתך תהיה – 'אימא טובה ויפה מכל'. "בובה – בובה" – תלטפני ותנשקיני, ואני אתמה בכל פעם מחדש – מהיכן? מהיכן אינסטינקט זה?

ועד מה מאושר הוא אבא הבא לפרקים הביתה ושומע אותך קוראת לו: "אבא, אבא, בוא, הנה לינה כאן. הנה אני לינה כאן"... את דורשת אחריו ולא מובן לך כיצד מתמהמה הוא לבוא אליך, ואת הרי מחכה לו כאן, מובן כי עליו להזדרז ולבוא – אם הנך מחכה לו וקוראת לו – וכשנוכחת הנך לדעת כי לשווא קריאותיך, ואבא רחוק הוא מכאן, תפרשי ידייך לצדדים – כנוגעת בְּכָּתְלֵי העולם – ותאמרי:..."אין. אין אבא"..."אין יותר" –

אכן, היו אלה ממילותיך הראשונות: "אין. אין יותר". מלות השלילה הראשונות בחייך. עוד הרבה תבואנה לך. במילים – תבוא השלילה אליך, ובסימנים מסימנים שונים, ועד מה רוצה אני בלבי, כי לא תשתלט השלילה על ההן, על כל הדברים החיוביים, הישנים, הקיימים, ההווים, הזורמים – הלוואי, ולבך בגדלו ידע לקרוא תמיד, לדברים הישנים, לאחר שתיווכחי כי "אין, אין יותר" - - -

כעתה, יקירתי שלי, בתי, יחידתי שלי, כי מילותיך הראשונות הן הרי הן חיוביות: "הנה, הנה"... קראת. "אימא, הנה את זה. את זה - - - ". היו אלה מילותיך הראשונות בתוך היות מבטאה אותן בסימני שאלה, ובחשש, אולם ביטחונך גדל בך והחילות לדרוש "הכל, הכל"... יום יום גילית דברים חדשים, חיות וצמחים, ידידים ועצמים, והכל רצית  להשיג במוחש, כאשר במופשט: היה "הנה, את זה, את זה –" והכוונה הייתה לחתולה השחורה הגרה בחצרנו. שוב היה וקראת וכוונתך הייתה לפרח בתוך האגן. עד כמה למדת לחדור למהות הדברים בעולמך? מגישה הנך לי את הפרח כי אריח ממנו. בהתחלה היה גם כל פרח מצויר, ואפילו על הבד של שמלתך מעורר בך הרצון לחדור לתוכו, להריח, לפרקו – לראות מה מצוי בו, מאין שמו – היום תדעי כבר ילדתי, כי רק לזה הֶחַי רֵיחַ לו – ...אימא". (אמי - טובה. יהי זכרה ברוך!). בתה היחידה.

היה לי מרתק סיפור הפס והפז. ומה שמעניין, שהאסוציאציה שלי מתאימה לשניהם, והיא חוט הזהב הדק בשיר אחר של זלדה, הקושר בין שלומה לשלומו של אהובה.

והמטבח הולם אותך מאוד :)

שלום דרור,

זה אולי קצת מביך להודות, אבל לא ידעתי שזלדה הייתה אישה חרדית, וכשקראתי את השיר בפעם הראשונה (לפני שהמשכתי לקרוא את מה שכתבת) לא חשבתי על עניין האמונה. היה מעניין לראות, איך אי-היכרותי עם פרטים מחייה של המשוררת עשו עבורי את השיר בעל משמעויות נוספות. אחרי שקראתי את מה שכתבת חזרתי וקראתי את השיר והבנתי אותו אחרת. זה מעניין ומעורר שאלות לגבי אופן קריאה של שירה (ופרוזה). אולי אתה מכיר את המאמר של וולפגנג איזר, על פערים של אי-משמעות בטקסט? ממליצה מאד לקרוא.

שבת שלום ושנה טובה ומתוקה

יעל

כמה יפה תמונת האישה האמיצה מלאת השנים שהולכת בנחישות, ובראשה זכרון לצבע הורד;
ואכן, צלה בעל חדות של נוכחות וקיימות.  אפילו הקיר,כמוה, מואר מהשביס.

להתראות