על פטישים, מסמרים עקומים ומצלמה :) / יעל הלוי17/08/2012 19:32
שלום דרור,
הצילומים נפלאים ומעוררים הרבה מחשבות. בזמנו ציירתי בסטודיו של אמנית (מרב שין בן אלון) ומצאתי את עצמי מציירת פרטים מתוך תצלומים מאלבום משפחה ישן. אני חושבת עלכך שבעצם ציירתי את מחשבותיי או את מה שעיני ראתה בצילומים. זה היה תהליך מרתק.
אבל מה שבעצם רציתי לכתוב בתגובה לא היה זה, רציתי להגיד שיש גם מי שפטיש בידיו אבל המסמרים יוצאים לו עקומים :)
שבת שלום
יעל
הכל בגלל מסמר / ד"ר דרור גרין 17/08/2012 20:16
יעל יקרה,
את צודקת. אם הפטיש מייצג את נקודת-המבט שלנו, את הנרטיב או האמונה או עקרונות היסוד, המסמר יכול לייצג את האופן שבו אנחנו פועלים במציאות.
זה מעניין, משום שלא קשה להבין שאיננו יודעים להשתמש בפטיש שלנו, אם התוצאה אינה מוצלחת, ולמרות זאת אנו דבקים בהרגלים וממשיכים להשתמש בפטיש הלא-נכון, או שאיננו טורחים ללמוד להשתמש בפטיש שלנו.
אני מאמין שאנחנו תמיד זקוקים לאמונה (ל'פטיש'), אבל עלינו לשוב ולהתאים את האמונה שלנו לתנאי המציאות, או להחליף אותה כשהיא אינה מתאימה למציאות.
שתהיה שבת טובה ושלווה,
דרור
תודה דרור, על הבהרת מה שהרגשתי באופן יותר מטפורי :) שבוע טוב / 19/08/2012 20:02
/ שיקו כץ17/08/2012 19:24
בצילום השלישי ובו אתה מצולם, מופיע פורטרט נוסף, גם העץ מחייך אלינו מתוך הצילום כאומר: אהיה כאן עוד ועוד ללא פטיש וללא מסמרים. פשוט אביט.
שבת שלום
פני העץ / ד"ר דרור גרין 17/08/2012 19:26
שלום שיקו,
גם אחרים כתבו לי על כך. אני עצמי לא הבחנתי בכך.
שבת שלום,
דרור
אין לי שימוש במולדת / שיקו כץ12/08/2012 18:33
כלומר, גם אני פוגש לעיתים איזה כיסוף או געגוע למקום, מראה, אווירה או ריח. אלא שהמושג מולדת מחשיד את עצמו כל אימת שהוא הופך את פניו מהאישי למשותף והופך לנימוק המצדיק מאבק על פיסות אדמה.
דרך ארוכה עברה קריה למלך רב מעטו של רבי יהודה הלוי ועד ירושלים "השלמה"
לא התכוונתי פוליטיקה. התכוונתי כאֵב.
פוליטיקה וכאב / ד"ר דרור גרין 14/08/2012 10:48
שיקו יקר,
אתה זוכר את הזקנים שאהבו לומר "פעם זה היה אחרת"?
הכל היה פעם אחרת, וכל מה שהיה נעלם ולא יהיה. כל מה שיהיה קיים גם הוא רק בדמיוננו. מה שקיים הוא רק מה שאנחנו עושים ברגע זה, וזה גם מה שאנו יכולים לשלוט בו ולשנות אותו ולקחת עליו אחריות.
געגועים למולדת הם פנטסיה שלעולם לא תתגשם, משום שהמקום שבו נולדנו כבר אינו קיים, כשם שהילדים שהיינו כבר אינם, והם שונים מאוד ממה שאנחנו עכשיו.
השימוש במלה 'מולדת' נקשר לעתים קרובות בלאומנות ובגזענות ובמאבקי כוח, וזה עצוב וכואב, ולא מועיל לאיש.
להתראות,
דרור
פרפראת / שולמית12/08/2012 03:25
שלום
כך קראתי את "אני משם" :... יש לי אחים. חברים. וכלב שאשנב קר לו. ... ודווקא התעכבתי על התאור המיוחד לציין כך כלב שרוצה חמימות משפחתית בתוך הבית. ורק אחרי שסיימתי גם להביט בתמונות וקראתי קריאה שניה את השירים , ראיתי והנה: 'כלא ואשנב קר לו'. והבפנים לא נעים. יש אפשרות שבפעם השניה הרכבתי משקפיים. איך אמרת? אני אופטימית מדי. אבל, כנראה שבין הכלב שאשנב קר לו לבין הכלא שאשנב קר לו נעוץ חלק מהמסר. כלב, זה פשוט בית. כשמסתכלים על מולדת משם, ולא מושגת - אין מקום לכלב. יש חיים בכלא. אני כמובן יושבת לבטח בביתי הלא מסודר. אינני יודעת אם במקומו או לא. כל כך מורכב הנושא, כלפי עצמי וכלפי בתי. כל כך מורכב וכואב. מולדת זו גם חלק משאלת זהות.
יצחק לאור, גם אם אני לא בדעותיו, הוא אחד האנשים האמינים ובעלי היושרה שקמו פה.; שלא לדבר על כשרון וידע. ואני מאמינה שיושרתו היא חלק מהמקום הבטוח שלו. ולמרות כל הרצינות אהבתי מאוד את " ..... אני יכול לראות אותם בחלון המסרג של יעל, שני אשכולות בוערים במורד הכרמל" יפה.
אהבתי את ציור ומיפוי מולדתך באמצעות יצמחי תבלין מתייבשים (ולא מתייבשים) על בד.
שבוע קייצי טוב
בית - מרפסת וגרניום / לינה ארנון11/08/2012 06:30
שבת שלום, דרור יקר.
ההתבוננות בטבע מאפשרות לי ראייה של 'כאן' ו'שם' בצורה אחרת.
כאן - תמונות של אדמה. באר. שדה. עץ או חצר ובית שמעוצבות כחוויות אנושיות של אובדן. החמצה. אימה או התחדשות.
הרי שיר, שנוגע בנופי ילדות פנימיים, שיש בהם גם את זה וגם את זה.
של מירי גלעד: ..." הכל נמצא כאן במידה הרצויה, / בית, מרפסת וגרמיום. / אור מאוחר של קיץ, /
שלושה ילדים כבקשה שנענתה / במעשי אהבה. / אין טעויות של רוע. //
כשנדרשים לכתוב קורות חיים, /
לא שואלים על הבית, לא על המילים שבתוכו, / ולא על העצים. / חשוב לציין את מקום העבודה, המצב המשפחתי. /
הכל כשורה. - שנים של למוד והשכלה, / תלושי משכורת, / אין מעשי שחיתות. //
הכל נמצא במדה הרצויה / ללא אנחה.//
ומה עם ההרים העצורים, הבאר הפעורה / והליצנים על קו רקיע?Q
ומה הן הפניות לחלון והנסיעה היומית /
בתנועות שבין בחירה לכורח /
איש אינו רואה, איש אינו רוצה, / אין לכך מקום בטפסים"..
חיבוק מרחוק. לינה. כאן רותח. לוהט. שם - נעים וטוב.
הקוסם מארץ עוץ / לינה ארנון07/08/2012 18:19
מצטערת. שכחתי להוסיף את שמי. הריהו לפניך.
חיבוק מרחוק. אתה מחמם את ליבי בבחירותיך.
אני לא יכולה לחיות ללא שירה. וספרות. מוזיקה. אהבה.
לינה. תודה!
הקוסם מארץ עוץ / לינה ארנון 07/08/2012 18:18
שלום, דרור יקר.
אני בוחרת הפעם באופן די טבעי, נראה לי - בציטוט מהספר "הקוסם מארץ עוץ".
"אני אבקש שכל ולא לב; כי אדם טיפש לא יודע מה לעשות בלב, גם אם יש לו לב", אמר הדחליל.
"ואני בוחר בלב," ענה לו איש הפח, "כי שכל אינו מביא אושר ואושר הוא הדבר הנפלא ביותר בעולם."
"רוב הברנשים הגדולים הם ילדים בעצמם, בדיוק כמוכם וכמוני. אי-אפשר למדוד ילד לפי גודל או גיל. הברנשים הגדולים שהם עדיין ילדים יהיו חברים שלנו, ואל האחרים אנחנו בכלל לא צריכים להתייחס."
להתראות,
דרור
לקדש את המקאש / שולמית07/08/2012 00:45
אתה ספר צמרת! יונתן מעריך את קסם מגעך? הוא נראה דומה לך ..... כשהיה שיער (-:
אני לא יודעת אם זה בעיקבות כך שקראתי השבוע את עלילות גילגמש (לנוער) או משום אהבתי את המיתולוגיות למינהן; אבל במיוחד מה שכתבת השבוע הזכיר לי את עבודת המקדש היומיומית והשנתית. עבודת האהבה. כשאנו 'עובדים' מושג הגדול מאתנו, לא קשה לנו לקיים את העבודה היומיומית הקשורה בכך, במיוחד אם העיסוק הוא קהילתי/עדתי/של עם. כמה קשה לראות בחיינו הפרטיים מקדש שיש לעבוד בו יום יום לאהבה. במיוחד בתקופה זו שלנו - יש מספיק מילים לתאר אותה בלעדי (במיוחד את ערך 'הספונטניות' במיוחד במובן הילדותי) ואתה מצליח להעביר את תחושת הרווח הנפלא של עבודת האהבה , של אותו מקדש פרטי. וכן, אהבתי מאוד. אתה מחזיר אותי, לפחות, לעצמי.
אהבה וכח.
עבודת האהבה / ד"ר דרור גרין 07/08/2012 12:09
שולמית יקרה,
גם לי היה שיער ארוך, ומגיל צעיר סיפרתי את עצמי. גם היום אני מגלח מדי יום את כל הקרחת, כדי שתישאר נוצצת. :)
בעיני האהבה אינה מושג גדול מאתנו, אלא להפך, היא מסמלת את הצורך הבסיסי ביותר שלנו במקום בטוח, ולכן עבודת האהבה היומיומית היא מתכון לאריכות ימים (מחקרים רבים מראים שזוגות נשואים באהבה חיים שנים רבות יותר מרווקים).
להתראות,
דרור
הבהרות / שולמית08/08/2012 00:01
"מושג גדול מאיתנו" - התכוונתי לאלילים/אלוהים/אללה ...... יפי ועוצמת הדף הנוכחי שלך במיוחד, היא העברת בנייית המקדש האישי לחיי היומיום וחיי האהבה. . ןומרגישים את הכח והרכות כשקוראים אותו.
מושג גדול מאתנו / ד"ר דרור גרין 08/08/2012 10:00
שולמית יקרה,
הבנתי למה התכוונת ב"מושג גדול מאתנו", ולכן כתבתי שבעיני דווקא אין צורך באלים ובאלילים, אם נדע להסתפק בעבודת האהבה שלנו זה לזה, ואולי כך נלמד קצת גם את עבודת האהבה לעולם הסובב אותנו, לטבע ולכל מה שיש בו. זו עבודה גדולה, ו היא הופכת את העולם כולו למקום בטוח יותר, גם בלי אלילים.
יום טוב,
דרור
מאוד נהניתי / דוד אדלר03/08/2012 18:07
נהנה תמיד, אך הפעם במיוחד. תודה. דוד
אני שמח / ד"ר דרור גרין 03/08/2012 22:54
תודה, דוד,
שבת שלום,
דרור
בינה / שולמית29/07/2012 22:50
שלום
איך בהינף של תמצות אומר ישראל אלירז עולם מלא, תהליך של חיים. אלי במיוחד דיברו השירים, משום שמה שאני מרגישה חייבת לעשות היא התבוננות מחדש. בחוויה שלי הוא מדבר עלינו מול עצמנו, ולא מול העולם. כמו התאור הספירלי של חיינו. אנחנו צריכים לזכור את המהות שלנו, (דברים שאמרנו וראינו - שבחרנו לשים אליהם לב, או רגשו אותנו) ולבחון/לחיות אותם מחדש במקום החדש בו אנו נמצאים. ההסכם עם עצמנו, כשהזכירה שלו גורמת לרצף נפשי, שהוא הוא המקום הבטוח שלנו. אקנה לי מתנה - את הספר.
ובנוסף, איך לא? נזכרתי ב'בינת השכווי'; בפרק הפתיחה המופלא בו המספר (הרופא הכפרי) מנסה לטעון טיעון מנצח נגד פדרו התרנגול הטוען בהתרגשות בכל זריחת שמש שהיום הוא היום היפה ביותר, ומחר יהיה יפה יותר. הרופא מתאר לו את מות עצמו, ואת מותו של פדרו התרנגול באופן חי אך לא מחמיא ועצוב, ואז שואל: מה עכשיו? האם מחר יהיה יום יפה יותר?! מתרחק פדרו התרנגול מרחק בטוח וקורא: כן! מחר יהיה יום יפה יותר, אבל בלעדינו!
שבוע טוב ומבורך
אתה מתחיל שנה חדשה
סינכרוניזציה / ד"ר דרור גרין 30/07/2012 12:31
שולמית יקרה,
אם תקני לעצמך מתנה את ספרו החדש של ישראל אלירז (גם הקודמים מומלצים), תזכי במתנה גדולה.
הצלחת להפתיע אותי באסוציאציה על 'בינת השכווי' של אביגדור דגן. בדיוק עכשיו אני קורא את ספרו 'הרובע החמישי', ואני בטוח שאני היחיד בעולם העושה זאת עכשיו (מי קורא עוד ספרות עברית שאינה נמכרת במבצעים ואינה 'רזה'?).