שלום

כך קראתי  את "אני משם" :... יש לי אחים. חברים. וכלב שאשנב קר לו.  ...        ודווקא התעכבתי על התאור  המיוחד לציין כך כלב שרוצה חמימות משפחתית בתוך הבית.     ורק אחרי שסיימתי גם להביט בתמונות וקראתי קריאה שניה את השירים , ראיתי והנה: 'כלא ואשנב קר לו'.  והבפנים לא נעים.   יש אפשרות שבפעם השניה הרכבתי משקפיים.   איך אמרת? אני אופטימית מדי. אבל, כנראה שבין הכלב שאשנב קר לו לבין הכלא שאשנב קר  לו נעוץ חלק מהמסר. כלב, זה פשוט בית. כשמסתכלים על מולדת משם, ולא מושגת - אין מקום לכלב. יש חיים בכלא.  אני כמובן יושבת לבטח בביתי הלא מסודר. אינני יודעת אם במקומו או לא. כל כך מורכב הנושא, כלפי עצמי וכלפי בתי. כל כך מורכב וכואב. מולדת זו גם  חלק משאלת זהות.

יצחק לאור, גם אם אני לא בדעותיו, הוא אחד האנשים האמינים ובעלי היושרה שקמו פה.; שלא לדבר על כשרון וידע. ואני מאמינה שיושרתו היא חלק מהמקום הבטוח שלו.        ולמרות כל הרצינות אהבתי מאוד את  " ..... אני יכול לראות אותם בחלון המסרג של יעל,  שני אשכולות בוערים במורד הכרמל"  יפה.

אהבתי את ציור ומיפוי מולדתך באמצעות יצמחי תבלין מתייבשים (ולא מתייבשים) על בד.

שבוע קייצי טוב

מצטערת. שכחתי להוסיף את שמי. הריהו לפניך.

חיבוק מרחוק. אתה מחמם את ליבי בבחירותיך.

אני לא יכולה לחיות ללא שירה. וספרות. מוזיקה. אהבה.

לינה. תודה!

אתה ספר צמרת!  יונתן מעריך את קסם מגעך? הוא נראה דומה לך ..... כשהיה שיער    (-:

אני לא יודעת אם זה בעיקבות כך שקראתי השבוע את עלילות גילגמש (לנוער) או משום אהבתי את המיתולוגיות למינהן; אבל במיוחד מה שכתבת השבוע הזכיר לי את עבודת המקדש היומיומית והשנתית. עבודת האהבה.          כשאנו 'עובדים' מושג הגדול מאתנו, לא קשה לנו לקיים את העבודה היומיומית הקשורה בכך, במיוחד אם העיסוק הוא קהילתי/עדתי/של עם. כמה קשה לראות בחיינו הפרטיים מקדש שיש לעבוד בו יום יום לאהבה. במיוחד בתקופה זו שלנו - יש מספיק מילים לתאר אותה בלעדי (במיוחד את ערך 'הספונטניות' במיוחד במובן הילדותי)  ואתה מצליח להעביר את תחושת הרווח הנפלא של עבודת האהבה , של אותו מקדש פרטי.  וכן, אהבתי מאוד. אתה מחזיר אותי, לפחות, לעצמי.

אהבה וכח.

שלום

איך בהינף של תמצות אומר ישראל אלירז עולם מלא, תהליך של חיים. אלי במיוחד דיברו השירים, משום שמה שאני מרגישה חייבת לעשות היא התבוננות מחדש. בחוויה שלי הוא מדבר עלינו מול עצמנו, ולא מול העולם. כמו התאור הספירלי של חיינו. אנחנו צריכים לזכור את המהות שלנו, (דברים שאמרנו וראינו - שבחרנו לשים אליהם לב, או רגשו אותנו) ולבחון/לחיות אותם מחדש במקום החדש בו אנו נמצאים. ההסכם עם עצמנו, כשהזכירה שלו גורמת לרצף נפשי, שהוא הוא המקום הבטוח שלנו.  אקנה לי מתנה - את הספר.

ובנוסף, איך לא? נזכרתי ב'בינת השכווי'; בפרק הפתיחה המופלא  בו המספר (הרופא הכפרי) מנסה לטעון  טיעון מנצח נגד  פדרו התרנגול הטוען בהתרגשות בכל זריחת שמש שהיום הוא היום היפה ביותר, ומחר יהיה יפה יותר. הרופא מתאר לו את מות עצמו, ואת מותו של פדרו התרנגול באופן חי אך לא מחמיא ועצוב, ואז שואל: מה עכשיו? האם מחר יהיה יום יפה יותר?! מתרחק פדרו התרנגול מרחק בטוח וקורא: כן!  מחר יהיה יום יפה יותר, אבל בלעדינו!

שבוע טוב ומבורך

אתה מתחיל שנה חדשה

כל מה שראינו, חייב להראות מחדש, להאמר מחדש...הרי אנחנו כאן בשביל זה....(הרי לשם כך התכנסנו כאן) וכל התמונות הנפלאות שאתה מביא מידי שבוע, וההתאספות לכבוד יום ההולדת שלך, מרגש עד מאוד דרור. באמת, שאתה עושה לי את סופשבוע לנעים, למחמם את הלב. ותמיד, כאילו אתה כאן ועכשיו, כאילו אנחנו יושבים שמה בכיתה בשיעור של ישראל אלירז ושומעים אותו קורא את מרסל פרוסט. כאילו כל זה קרה ממש אתמול. תודה דרור. תודה מכל הלב.

שירה.