זה ה'לך לך'  הכי 'בוא אלי' שיש.

הוא גם לך עם שייכות (לךָ). ולכן הוא כה  מלא , עם תחושה של התחשדשות והתחברות לבוא אלי.

ה'לך לך' שלי הןא קשה. ובדיוק בזה אני עוסקת. להפרד (לא מבני אדם) ולהתחדש בתוך ביתי.

בתי בת ה 20 אומרת: למה לא פשוט לעזוב ולעבור באמת; יכול להיות שהיא החכמה, ויכול להיות שאני זקוקה לביטוי של שינוי פנימי יותר.

אני למשל, מרגישה הכי טוב בגופי - בכפות רגלי במגעם עם הקרקע; במיוחד במצב מעוער, אני פשט הולכת.

גם 'של נעליך מעל רגליך' הוא התחלה של שינוי; וגם שם ישנה הצעה של 'בוא אלי'.

זוכר? פעם הזכרתי לך את נאות סמדר, קיבוץ בערבה. הוא הוקם ע"י גרעין ירושלמי שהעמיד במבחן את דרך חיינו הקהילתיים והפרטניים כדי לחיות טוב יותר.

פעם בתקופה הם יוצאים לדשאים, על טפם ורכושם,מרוקנים הבתים, ומשפצים ביחד את כל הבתים, ועדיין אין הם יודעים לאיזה בית יחזרו לתקופה הבאה.

אני תמיד חשבתי שמדובר בהתקשרות לרכוש וצבירתו. אבל כנראה זה איזשהו 'לך לך' הרבה יותר מורכב. תמיד תהיתי האם זה נכון לגבי כל ילד בכל גיל?

אבל, כנראה שהחגיגה של היחד  על הדשא עושה זאת אפשרי ובמסגרת תומכת.

ואברהם? בנה לו את שבט היחד שלו בעצמו. אולי בגלל זה הוא בכל זאת  גם אבינו.

שבוע טוב

שולמית

   

שבוע טוב

ואני נזכרתי ב'הגמד של מנדל'.

אולי בגלל שסיימתי לקרוא אותו לא מזמן. ומעניין שהסופר משתמש גם הוא בציטוטים משיקספיר ומ'הסוחר מוונציה':"אם שגיון החל לצמוח -   המן הלב? המן המוח?" Tell me, where is fancy bred, Or in the heart or in the head?"  

כשבהערת הסופר מצויין ש "fancy" בזמן שקספיר הפרוש הוא אהבה, ועם הזמן: 'דבר דמיון'  'שגיון'. 

אותו גמד גאון גנטיקה,שרואה את העולם בגובה ברכיו  (של העולם), ומנסה לספוג את מהלך חייו דרך איפיונים גנטיים בלבד. עד ש... עד שהוא חווה את האהבה ואת הסיכוי לילד. כמה כאב ותסכול יש באיפיונים הגנטיים, היבשים וטהורי מקצועיות,

של הסביבה ושל עצמו.  והוא אכן זכה לראות "להק צפורים מתעופף מעל אנטנה רופפת". היוהרה של ד"ר  בנדיקט  הגמד הפילה את האנטנה שלו, והעלימה את להק ציפוריו. בשיר הזה אין כלל יוהרה - נהפוך הוא. 

אני שומעת את הכאב בשיר, ואולי רגע של יאוש,  אבל איכשהוא להק הציפורים חזק יותר מהמכשירים המתוארים,  מלכודת הטעות שדברת עליה?

   

שלום, כבר אמרתי. אני יודעת שעברנו שיר. אך דבר קטן; "משעמם כבד" - נושם את שיעממו בכובד ריאותיו כמעשן. תרגום אדיר. "הגבעות השלוות וג'ין" מזכיר לי את טרזן, השותה במקום לאהוב (כי אינו יכול). ארבע השורות האחרונות: בנשימה אחת קלילה של מילים ספורות, הצליח כבודו לאפשר לי לצייר תמונת נוף או קריקטורה של עצמו; ומילים שהופכות לציור יש להן העוצמה הכישרונית עבורי.
   

נזכרתי - השיר הזה, בניגוד ל"אם", איננו מדבר על חישולו של האדם כמכשיר להתמודדות עם החיים, אלא על החיים עצמם, בכל גוניהם. הוא איננו חושש מאידיאלים נעלים, אבל גם אינו שוכח את האושר האנושי הפשוט, הוא קשוב לדור הולך

ודור בא, לתרבות עמו ולאנושי הכללי...הוא אינו מוותר על חדוות הנתינה והקבלה שבאהבה לאישה, ובגידול של ילד, גם לא על האושר שבהתמסרותה לאורה של השמש, לאהת החי ולשמחת העשייה: " אם נחשת לאור, אם קדמת פני דור / מעפילים בהמון ברכותיך: / אם נכנס אל הלב ומחה שם כאב / אך מזמור, אך אחד משיריך, / דבר אהבה - תוכחה (מנביא דמות לך), ולצדק, לנוי אם שרית, - / שלה! אתה שליחותך / כי עשית"...שבת שלום.

   

מועדים לשמחה!

דרור יקר..נזכרתי בשירו של דוד אבידן ערב פתאומי - שמתחיל במילים: ..."אדם זקן - מה יש לו בחייו? / הוא קם בבוקר, ובבוקר בו לא קם. / הוא מדשדש אל המטבח, ושם / המים הפושרים יזכירו לו, שבגילו, שבגילו /"..

אני בוחרת להתבונן על החיים והמוות במקשה אחת. לא בחרתי להיוולד. נבחרתי להיוולד. לא אבחר לקחת את חיי בידיי. חיי מלאים בשמחה ואהבה. בטבע. אני נחרדת לשמע מחלות ילדיי, אם תהיינה, או נכדיי. מוותרת  על הציטוט של גוגול:..." אדם צעיר היה נחרד ונתקף אימה אילו הראו לו את דיוקנו לעת זקנה".. גם על דיוקניאין לי כל השפעה. צבע האיפור יכולים להסוות קמעהאת קמטי ההבעה. והבגרות. על מצחי. בזוויות פי ובצווארי. גם איתם אני משלימה. ולא מתווכחת. אני מחפשת את רגעי השמחה. תרה אחר אותם דברים קטנים המעניקים לי רגעי אושר ושלווה. שקט. מבינה כי "טובים השניים מן האחד". ובתוך האביב הפורח עוד כמה וכמה. אביב מבורך! תודה על הצילומים! תבורכו!