התרגשתי מהשיר של מרים ילן שטקליס, אחר כך מפיסות הזיכרונות הממשיות כל כך שהבאת, ואחר כך עוד יותר - מהקריאה והפרשנות שלך, ומקלסתרי הפנים מלאי האופי והתום של ילדיך.

באמת יפה כל כך, וממלא את הלב, לזכור שהבעת האהבה במילים ו"להעניק לילדים תחושה שהם שותפים בקשר האהבה" (ניסוח נהדר, תודה) אינם מובנים מאליהם.

"בשביל החלב"  - ואני דווקא חשבתי על חלב אם. הרי אין חלב אחר.

יעבור עוד ועןד ועוד דור , ואולי ינקו חלב אחר, תמים יותר ומפוייס; אבל! אסור לשכוח!

משום מה השיר הזכיר לי שיר שהוא שיחה בין שני רכסי הרים אלפינים; ואיני זוכרת מי כתב/ה.

כאילו מתעוררים, שני הנצחיים הללו, בודקים מצבו של "רגע" בעולם הזמני שלנו,

ועוצמים עיניים לפרק זמן נוסף משלהם.

והשיר הנוכחי מןשר כמו שיר ערש, אני שומעת את אבי שר לאחותי.

אין ספק שהפיוס האמיתי הןא רצף התמונות המתלוות . פתאום אפשר לנשום.

בוקר טוב! דרור יקר. שבת שלום!

... מעניין מאוד איך המוח שלנו יוצר הקשרים לשירים. למילים...

פתחתי את התיבה בבוקר השכם, ראיתי את שלושת המילים הראשונות - ו'הופ' - המוח

העיף אותי, לשיר שאני שרה לנכדיי. לסיני - בת השבע וחצי, שאוהבת אותו מאוד.

ולגיא בן החמש וחצי..ואני שבויה במילים. ומוצאת בהם - מנוח.

תודה. אדם יקר.

קיץ חם מתחיל בעמק הירדן...

חג שמח, דרור יקר!

מהרגע הראשון שנחשפתי לכתיבתו של יעקב שבתאי אמרתי לעמוס עוז, אז בהיותי צעירה מאוד ולאימי המחכימה, שבכתיבה שלו יש משהו שלא גיליתי עד אותו יום. אהבתי את קובץ הסיפורים "הדוד פרץ ממריא", המשפטים

הקטועים. לכאורה, יבשים. הצנועים. אהבתי את 'זיכרון דברים', על רקע של שקיעה והתפוררות, שנעות בין מפחי נפש לבין בולמוס של פירורי הנאות. והנה כאן, בשיר - הוא רגיש. עדין. אהוב עלי בתיאוריו העסיסיים.

גלימות של מים בחלל עונות הזמן. סלע נשחק. יופי. צמרמורת. קור וחום אני חשה חליפות בהקשבה לשיר. ובשמיעת השיר בעדינותו המופלאה של מתי כספי.

וקרבה רבה נעשית בהקשבה אצל עצמי. ו

אני מוצאת עצמי מבטלת מחיצות קיום בשירים שאני אוהבת. ואז מתגלה לי  שוב האהבה שלי לשירה. בתוך הקיום שלי. משך עלילות ושנים. סודות ורזים, שנגזרים מתוך ימים, בזמן. שאין בו ממש.

ואני נרגעת. וחוזרת לקרוא בשיר. ולהירגע. לעצום עיניים. .. תודה, אדם יקר..

שבת שלום ושבוע טוב!

... מה היו הדברים שנתכוון להם, ומתי דיבר עמי ומי אמר לו כך, שהוא אומר כבר אמרתי לך".. "אורח נטה ללון", עמ' 361.

הזכוכית המגדלת שהוא מוציא בסיפור מבין שערות ראשו, היא הציור החלומי המוחשי ל'עובדת' היותו סופר המתבונן בכל במכשיר ראייה. באמצעותו הוא חוקר,

רואה, ומתעשד את העולם ומספר אותו בהגדלה. רק לאחר ש'האורח' נפגש עם 'האני האחר' שלו בחלומו, הוא יצליח להתחבר עם כוחות נפש חדשים

שהיו נידחים ובלתי נגישים לו, והם יאפשרו לו לראות את העולם במלאות רחבה ואמיתית. כך אני, אוהבת להתבונן על ציטוטים ושירים, ןלתת להם לחלחל בליבי ובזכרוני.

כל מקום בו אפתח בעגנון שעל המדף אוכל למצוא השלכה לאסוציאציות שלך.. אני אוהבת לגלגל את שפתו ולקרוא בפני תלמידיי לאט.

כמו שיר:... "רוחי הייתה ממוזגת לא עצבה ולא שמחה, מידת ההשתוות היא מידה גדולה, לא בכל יום אדם זוכה לכך". (361). תמונות מחממות לב.