דרור יקר, שבת שלום. בוקר אור.

גם אני לימדתי את שירתה של רחל. תמיד בחרתי להתחיל בה לתלמידיי. כיוון, שמצאתי שדרך ההזדהות עם כאבה. בדידותה. מחלתה - "הסיפור שלה", אוכל לקרבם לשירתה, ולשירה בכלל.

ואכן, תלמידיי מעידים, שלשמחתי - הצלחתי. היום הם הורים הקוראים שירה לילדיהם. ..רוני סומק אשף בתור מורה. .. האותנטיות 'מדברת' מהופעתו ומהצגת עמדותיו. רגשותיו ודעותיו. אמצא זמן לצפות בזה - כמוך.

ולגבי רחל - או לגביי - חשבתי:...מה אנחנו חושבים בשעה שאנו עסוקים במרדף אחר אהבה, קבלה והערכה? אנחנו חושבים שאהבתם של אחרים והיכולת שלנו למצוא חן בעיניהם הם מפתחות הממלכה - הדרך המוליכה לכל הדברים הטובים בעולם. אנחנו חושבים שהחיפוש אחר מערכות יחסים רומנטיות יביא לנו אהבה, בני זוג ליחבי מין, קרבה ארוכת שנים, נישואין, משפחה. אנחנו 'מספרים שוב ושוב, בצורות שונות את 'ספור חיינו'.. מבטאים את ההזדהות שלנו, נקודת המבט שלנו. מקווים שמשהו ידבק באלה שפגשנו, והם יחזירו לנו אהבה. אנחנו חושבים שאם נצליח במסע החיפוש, 'נגיע הביתה': נרגיש בטוחים. אפופי חום. מוערכים. ואם ניכשל? נהיה בני בלי בית, דחויים, אבודים בהמון, איש לא יבחין בנו, נהיה בודדים ונשכחים מלב. הנה, למרות שרחל "רק על עצמה לספר ידעה"..אנחנו חוזרים ומדברים בה. שרים את שירתה. נזכרים ומנחילים את זה הלאה. גם סיני הקטנה, בת השבע שרה כבר את "שם הרי גולן", ויודעת מפי סבתה שאת השיר הזה כתבה - רחל."..תודה, איש חם ורחב לב. אהבתי מאוד את התמונות...

שבוע טוב, דרור יקר!

שירה של לאה גולדברג החזיר אותי שוב לאימי החכמה והמזדקנת...זאת הייתה המשוררת הראשונה שנחשפתי  לשיריה ובילדותי המוקדמת מאוד. וגם לספרי הילדים שלה.

העברתי אותם עכשיו לשני נכדיי. אותי השיר הוליך לבית הקברות של הקיבוץ. עברתי בין הקברים של בוני ומקימי הקיבוץ וגיליתי הרבה מאוד ציטוטים מהשירים

מפוסלים על הקברים, בהתאם לאדם שנמצא שם. הרגשתי את מכוות ידה של ההיסטוריה והשירה על כתפיי ובליבי. נזכרתי במשפט ששמעתי שם, בהלוויה האחרונה: "תשימי לב שכל האנשים החשובים יש סיומת של

יוד ונון סופית בשם שלהם, לדוגמא: סטלין, לנין, פסח חיטין, ואחרים"..נזכרתי איך עזרתי לבת כיתתו של בני הצעיר, להכין את עבודת הגמר שלה ביוד בית, על בית הקברות והציטוטים שעליו.

התיישבתי על-יד המצבה של בעלה של אימי, וראיתי שגם היא בחרה את שירה של זלדה, פסוק מתוכו: ..."הלא הר הלא אש"..ו"ים של געגוע"..ובכיתי. תודה! מזמן לא התחברתי כך למוות!

ועשיו אני כבר חושבת איזה שיר אבחר לפסל על מצבתה, לכשיגיע היום.

בוקר אור. שבת שלום.

לא ברור לי איך נזכרתי בשקספיר. ולמה דווקא בזה.  מתוך מבחר סונטות משקספיר באהבה. איורים - מישל קישקה. תרגום:  אריאל זינדר.

..."האם אוכל להשוותך לאיזה יום קיצי?/ הרי אתה יפה יותר וגם יותר נעים:/ רוחות עוקרות ניצן עדין שהאביב הוציא,/ וימי חייו של קיץ בעולם הם כה קצרים:/ עין הרקיע  לפעמים תבער  ותלהט/

ולעיתיםקרובות יועם בה צבע הזהב".. וכו..'. תמונות מחממות לב.

שבת משפחתית לכם!

שבת שלום, דרור יקר.

התמונות שצירפת מחממות  את ליבי. למרות שבחוץ אצלכם כפור אמיתי. ליבכם חם. מאיר. מרגש אותי כל פעם מחדש. כמה אהבה ישנה בתמונות!

וכאן - בעמק הקר - מי נהיה בלי 'הסיפור' שאנחנו מספרים על המציאות בה אנחנו פוגשים או חיים. לא יהיה לנו במה להיאחז. על מה להישען. עיננו חוות. רואות. ליבנו מרגיש.

המוח קולט  ואוגר הכל. הגוף זוכר הכל...גם את מה שקיבלנו בינקותנו...אני נזכרת מציטוט של שפינוזה: "ככל שאנו מבינים את עצמנו ואת רגשותנו בבהירות רבה יותר, כך אנו אוהבים יותר את מה שיש"..

ואז, "כדי להכיר את טבענו האמיתי, עליי לחכות לרגע הנכון ולתנאים המתאימים. כשמגיע הזמן, אנחנו כמו מתעוררים מחלום, אנחנו מבינים, כי מה שגילינו נמצא בתוכנו ואינו נובע מכל מקור חיצוני". - סוטרה בודהיסטית.

אני נזכרת בשירו של נתן יונתן, מורי האהוב - "עננים עננים/ נודדים נצחיים של צבא-השמיים./ ענני האבות/ מלווי השיירות של אברהם יצחק ויעקב/נשיאים ברוח/שואבי המים/מורידי הגשם/ על סביון ולילך וצבעי הקשת,/ועל הפשוטים באבני הרחוב"..(לא זוכרת את ההמשך.). חיבוק גדול ממני.

שבת שלום!

שבת שלום, דרור יקר.

כמה פשוט. כמה מדויק. האמנות בעיניי מבטאת תמיד את התקופה. אולי במילותיו של פנחס שדה את "מצבו של האדם". הספרות והשירה, הפיסול והציור לא מצייתים לשום חוקים.

הם מתפתחים ומבטאים את פנים הנפש. גם 'מצבו של האדם' אינו משתנה מתקופה לתקופה או ממקום למקום. הוא נהנה מיופיה של השירה - תמיד. מהספרות שמאתגרת ומסקרנת אותו מהווה חלון לנפשו של האדם.

המוסיקה שבלעדיה - אין חיים. המכחול שמאפשר לבטא את הלוך הנפש...צ'כוב באודסה, שקספיר באנגליה ועמוס עוז בישראל - משקפים את 'מצבו של האדם'. ואני כחובבת אומנות בוחרת לי את מה שנכון לי לפי מצבי רוחי. או נפשי.

חשבתי על הפסוק: "למקום שאני אוהב שם רגליי מוליכות אותי"..הלל הזקן. מסכת סוכה. נ"ג.