שבוע טוב, דרור יקר!

שירה של לאה גולדברג החזיר אותי שוב לאימי החכמה והמזדקנת...זאת הייתה המשוררת הראשונה שנחשפתי  לשיריה ובילדותי המוקדמת מאוד. וגם לספרי הילדים שלה.

העברתי אותם עכשיו לשני נכדיי. אותי השיר הוליך לבית הקברות של הקיבוץ. עברתי בין הקברים של בוני ומקימי הקיבוץ וגיליתי הרבה מאוד ציטוטים מהשירים

מפוסלים על הקברים, בהתאם לאדם שנמצא שם. הרגשתי את מכוות ידה של ההיסטוריה והשירה על כתפיי ובליבי. נזכרתי במשפט ששמעתי שם, בהלוויה האחרונה: "תשימי לב שכל האנשים החשובים יש סיומת של

יוד ונון סופית בשם שלהם, לדוגמא: סטלין, לנין, פסח חיטין, ואחרים"..נזכרתי איך עזרתי לבת כיתתו של בני הצעיר, להכין את עבודת הגמר שלה ביוד בית, על בית הקברות והציטוטים שעליו.

התיישבתי על-יד המצבה של בעלה של אימי, וראיתי שגם היא בחרה את שירה של זלדה, פסוק מתוכו: ..."הלא הר הלא אש"..ו"ים של געגוע"..ובכיתי. תודה! מזמן לא התחברתי כך למוות!

ועשיו אני כבר חושבת איזה שיר אבחר לפסל על מצבתה, לכשיגיע היום.

בוקר אור. שבת שלום.

לא ברור לי איך נזכרתי בשקספיר. ולמה דווקא בזה.  מתוך מבחר סונטות משקספיר באהבה. איורים - מישל קישקה. תרגום:  אריאל זינדר.

..."האם אוכל להשוותך לאיזה יום קיצי?/ הרי אתה יפה יותר וגם יותר נעים:/ רוחות עוקרות ניצן עדין שהאביב הוציא,/ וימי חייו של קיץ בעולם הם כה קצרים:/ עין הרקיע  לפעמים תבער  ותלהט/

ולעיתיםקרובות יועם בה צבע הזהב".. וכו..'. תמונות מחממות לב.

שבת משפחתית לכם!

שבת שלום, דרור יקר.

התמונות שצירפת מחממות  את ליבי. למרות שבחוץ אצלכם כפור אמיתי. ליבכם חם. מאיר. מרגש אותי כל פעם מחדש. כמה אהבה ישנה בתמונות!

וכאן - בעמק הקר - מי נהיה בלי 'הסיפור' שאנחנו מספרים על המציאות בה אנחנו פוגשים או חיים. לא יהיה לנו במה להיאחז. על מה להישען. עיננו חוות. רואות. ליבנו מרגיש.

המוח קולט  ואוגר הכל. הגוף זוכר הכל...גם את מה שקיבלנו בינקותנו...אני נזכרת מציטוט של שפינוזה: "ככל שאנו מבינים את עצמנו ואת רגשותנו בבהירות רבה יותר, כך אנו אוהבים יותר את מה שיש"..

ואז, "כדי להכיר את טבענו האמיתי, עליי לחכות לרגע הנכון ולתנאים המתאימים. כשמגיע הזמן, אנחנו כמו מתעוררים מחלום, אנחנו מבינים, כי מה שגילינו נמצא בתוכנו ואינו נובע מכל מקור חיצוני". - סוטרה בודהיסטית.

אני נזכרת בשירו של נתן יונתן, מורי האהוב - "עננים עננים/ נודדים נצחיים של צבא-השמיים./ ענני האבות/ מלווי השיירות של אברהם יצחק ויעקב/נשיאים ברוח/שואבי המים/מורידי הגשם/ על סביון ולילך וצבעי הקשת,/ועל הפשוטים באבני הרחוב"..(לא זוכרת את ההמשך.). חיבוק גדול ממני.

שבת שלום!

שבת שלום, דרור יקר.

כמה פשוט. כמה מדויק. האמנות בעיניי מבטאת תמיד את התקופה. אולי במילותיו של פנחס שדה את "מצבו של האדם". הספרות והשירה, הפיסול והציור לא מצייתים לשום חוקים.

הם מתפתחים ומבטאים את פנים הנפש. גם 'מצבו של האדם' אינו משתנה מתקופה לתקופה או ממקום למקום. הוא נהנה מיופיה של השירה - תמיד. מהספרות שמאתגרת ומסקרנת אותו מהווה חלון לנפשו של האדם.

המוסיקה שבלעדיה - אין חיים. המכחול שמאפשר לבטא את הלוך הנפש...צ'כוב באודסה, שקספיר באנגליה ועמוס עוז בישראל - משקפים את 'מצבו של האדם'. ואני כחובבת אומנות בוחרת לי את מה שנכון לי לפי מצבי רוחי. או נפשי.

חשבתי על הפסוק: "למקום שאני אוהב שם רגליי מוליכות אותי"..הלל הזקן. מסכת סוכה. נ"ג.

בהשראת השיר של חיה שנהב, כתבתי שיר משלי

אֲדִישׁוּת כְּבָר לֹא מְטַפֶּסֶת עַל קִירוֹת

לְחַפֵּשׂ אֶת מַה שֶּׁאָבַד, שֶׁמִּמֵּילָא לֹא הָיָה שֶׁלִּי. 

אֲנִי מַבִּיטָה מִמֶּרְחַקֵּי כּוֹכָב, הַתְּשׁוּקוֹת מִתְכַּוְּצוֹת לַנְּקֻדָּה,

חֲלוֹמוֹת לְבוּעוֹת שְׁקוּפוֹת, עָפוֹת גָּבוֹהַּ, מִתְנַפְּצוֹת.

לִפְעָמִים אֲנִי כִּמְשֻׁגַּעַת, צוֹבַעַת אֶת הָעוֹלָם

בַּאֲנָשִׁים אֲחֵרִים, אוּלַי בַּעֲלֵי כְּנָפַיִם, אוֹ בְּלִי פִּיּוֹת.

צֶבַע כָּחֹל מַתְאִים לַמַּלְאֲכִים. שׁוּב אֲנִי מוֹחֶקֶת הַכֹּל.

הַבַּד נִשְׁאַר לָבָן. כְּמוֹ שֶׁלֶג. בַּאֲרָצוֹת קָרוֹת.

בֵּינְתַיִם כּוֹס הַקָּפֶה וְחִיּוּךְ שֶׁל נֶכֶד,

הֵם הַצֶּבַע שֶׁנִּשְׁאַר.