הוא עוטה את גלימת הלילה

ושולף מתער הרקיע את חרב הכוכבים

חרבו שלופה בידו

הוא מוכן אלי קרב

היא מביטה בעיניו ומתעלפת ארצה.

 

עיניה ינשופים שיערה כמפלי השממה

אפה כמגדלי כוש למרחקים צופה

שפתיה שושנים נוטפות בשמי מור ולבונה צרי וקינמון

כתימרות עשן היא מתנדפת עד אליו

היא מתמוגגת אל הריק

היא חוזרת אל הליל

מבטה כארז הלבנון  קומתה כארזים

כולה צרופה בשמני אפרסמון

 

היא יפה כים ונאה מהתכול היא נאוה מהרקיע

ומשרפת כחמה...

במדבר להבות היא צועדת

היא עוקבת אחרי מנגינת השאול

היא צופה  בחמה שחוזרת אל תערה

וממתבוננת בלילה עולה על היום עם כל צבאותיו

היא צופה בו, היא מתבוננת בו,

הוא מריק את חרבו הוא מכה את נפשה אלי חומש

הוא שופך את מעיה ארצה

היא מתבוננת בגופה הדמום

ונשמתה מרחפת על כנפי העלטה.

 

 

   

שלום דרור

 בהשראת השיר של חיה שנהב, כתבתי עכשיו שיר משלי

חוה

   

אמש, בשנתי – אנטוניו משאדו (עוד משהו שעבר לי בראש - אסוציאטיבית מהשיר של דן ערמון. לא ברור לי מדוע. חרדתי לחברתי, הטובה שנעלמה ולא שמעתי ממנה יומיים. הייתי בטוחה שקרה לה משהו. מדטתי. ואז השיר הופיע. וראיתי שהיא 'בסדר'. והנה שירו של דן ערמון, מחזיר אותי לפשטות מחדש).

 

אמש בשנתי

חלמתי – טעות מופלאה!

שמעיין נבע

כאן, מתוך ליבי.

אמרתי: לאורך איזה מוביל מים סודי, הו מים, אתם באים אלי,

מי חיים חדשים שמעולם לא שתיתי?

 

אמש בשנתי

חלמתי – טעות מופלאה!

שכוורת המתה,

כאן בתוך ליבי.

והדבורים הזהובות

טרחו על דונג לבן

ויצרו דבש מתוק מטעויותיי הישנות.

 

אמש בשנתי

חלמתי, טעות מופלאה!

ששמש בוערת נתנה

אור, כאן בתוך ליבי

היא בערה משום שחשתי

בחומה כמו מאח

והייתה שמש על שנתנה אור

והעלתה דמעות בעיני...

 

אמש בשנתי

חלמתי, טעות מופלאה!

שאלוהים עצמו

היה כאן, בתוך ליבי

 

 

 

   

שלום וברכה, דרור יקר.

חשבתי - כשם שיש לבוש, גוף, נשמה, ונשמה לנשמה לשמיים ולצבא השמיים, כך יש לבוש, גוף, נשמה, ונשמה לתפארת ישראל. עליונים ותחתונים ניזונים מאותו מקור רוחני. תורת הקבלה מסבירה מה הם הכוחות שמנהיגים כל דבר. הספיר של "סופר, ספר וסיפור", נמצא ומתגלה בתורת הסוד שבה מוסברים העניינים בפנימיותם. ה"ספיר" הוא התוכן. שמאיר את המהות שבכל "סופר, ספר וסיפור". ואני מרגישה שבכל דבר יש נשמה. גם אם אינני מאמינה, כאנשים הדתיים באלוהים. ואני אוהבת את הביטוי "נשמה יתרה". ולפעמים משתמשת בו, בכוונה. נזכרתי בשירו של רוני סומק, "על עין הסערה" - "אחרי הגשם הראשון עף השחרור/כגבה על עין הסערה./מתחת לעננים הזקיפה הרוח/ את זנבו/והניפה את שמלות העלים/שגנדרו את העצים בטקס מנויו/לשר המין בממשלת הטבע./ אני אלוף העולם בפרטים לא חשובים/ולכן לא אכתוב שהייתי שם".. גם בהם אני רואה נשמה יתרה. חורף חמים ונעים. שנה טובה ומבורכת. יופי של תמונות. אור מופז בביתכם! חיבוק מרחוק.

   

שבת שלום. חג אורים שמח.

לשוב לחיים עצמם ולגלות בהם משמעות. זה מה שחשוב בעיניי. כל פעם מחדש. פילוסוף המחפש תשובה למשמעות החיים יש בכך מסר, אולי.  או, במילותיו של ישראל פנקס:

"...מה המשמעות במעגל /עגול ולאן הקו /מוליך? למה הבית/רובץ ככה, איך זה שאדם/מתכווץ  ככה, מה זה דם/לוחץ ככה, ים/רוחץ ככה.. את הצדף על החול?/ מה המשמעות במעגל עגול?"..ואני בעד דלתות אל העולם - פתוחות. האהבה פותחת אותן. בחצות הלילה ובבוקר השכם. ואני מוצאת את עצמי יוצאת אל הירוק. אל תוך האור... התמונות מחממות לב. חנוכה מאור לכם!

אני זוכרת את הציטוט שלך מזמן. איזה יופי..