'זה מה שנשאר' - אהבה! שנה טובה לך, שנה טובה לכם!
... תודה על הבחירה שלך. שוב. זלדה מחזירה אותי למועד גילויה בחיי. בת 17 י"א. קיבוץ חולדה. אני ילדת חוץ. בקיבוץ. מולי - עמוס עוז - מחנך ומורה הכיתה המופלאה שלנו. הוא חושף בפניי - בפנינו את מכמני אוצרות השירה. בוחר את השיר הזה, לקרוא בפנינו ביום שישי הראשון. ספטמבר 1964. ואני - עיניי דומעות. מקשיבה לקריאתו. ורוצה לשוב ולהיות במחיצת סבי וסבתי האהובים. מרגישה את החוטים שנארגו בנשמתי מהם אליי. חשה את הפן המיוחד שספגתי במשפחה שלי. ..את אימי, ודודותיי, והחום שהיה שם במשפחה - עבורי. מגלה לראשונה, שם את מכמני האהבה. ומוצאת את עצמי מקריאה שירים לחבר הראשון שהיה לי אז. והוא נרגש כמוני. מבחירותיי. חוזר, צנחן, מחוספס, מצניחותיו והרי שירה מונחת לפניו. מאז, שירתה של זלדה, נבחרה שוב ושוב מול תלמידיי. אהבתי ללמד את השירה שלה. להעמיק בה. לקשור חוטים. ביני לבינם. לראות איך במינימום מילים - מכסימום משמעות. עומק. רגישות. ציור. איך ניתן עד היום, בזכותך - להתרגש. תמיד. ולכתוב לך תגובה - כשעיניי דומעות.
היו בטוב! שנה גשומה לכם! אהבה. ושלום. צחוק ושמחה. בחיבה עמוקה, לינה.
