,שלום לך דרור

אצלנו גם חשים בסתיו .אך כאשר חיים כמוכם, קרוב לטבע הסתיו מורגש טוב יותר .השיר של השבוע הוא אחד היפים ביותר של יונה וולך .מעניין שאני מגלה אותו לראשונה למרות שבתחילת שנות השמונים קראתי משירי יונה וולך וגם פגשתי אותה אישית במסגרות חברתיות ובמסגרת פעילויות של אמנים יוצרים .הוא לדעתי אחד השרים היפים והמעניינים אותם כתבה .בכול יום שישי הקנאה שבי מתעוררת לראות כיצד בניתם לכם שם בכפר חיים נעימים וקרובים לטבע .מברכת אתכם שתעברו בחמימות את החורף הבולגרי ,,שהוא לא קל והוא קר מאוד במיוחד באזור בו אתם נמצאים ..אך הוא חורף יפה ...אני מצפה לתמונות של השלגים הראשונים .על פי המקצב של הטבע השלגים אמורים להתחיל לרדת בקרוב.

דרור, בחייאת!

משהו לטובת העם היושב בציון על שובו של גלעד שליט?

מילה טובה, הזדהות, אפילו חלושה, ברכה? איזו שמחה כבושה? משהו?

דרור יקר ..

חידוש עבורי לדעת פרט אישי מחייו של שלמה ארצי ..

לכולנו שעברנו מלחמות יש חיילים מתים  בלב ...

למזלך ולתבונתך  אתה נמצא במקום בו הטבע

מעניק חיים בחזרה ..או לכל הפחות תחושת חיים   בלב ..

בכוח הרגע הזה ....תחושת החיים בלב מתחזקת ....

ברכת שנה טובה  לכל בני המשפחה ולך ....

צום קל, דרוד.

איזו התרגשות. בכיתי כל קריאת הפוסט. מעוצמת החוויה שאני מרגישה כשאני קוראת את דבריך. מעוצמת השירה של שלמה ארצי, שמרטיטה ומרגשת אותי כל פעם מחדש. אני גדלתי על שירתו. כל הדיסקים, השירים, הקסטות, ההקלטות מושמעות והושמעו אצלי, ללא הפסקה. שלושת בניי גדלו עליו. שרים. מנגנים את שירתו שוב ושוב. גם אני בוחרת להשמיע אותו לעצמי, אפילו אחרי שמיעת החמישית של מאהלר. כדי - להרגע. וגם להיות מסוגלת להתרגש, לכאורה, מ'מילים פשוטות', נוגעות. ולגביך - איזו עוצמה וכאב היית זקוק כדי לחזור לחיים. ואיזה חיים יפים. פשוטים הקמת...בוכה ומתרגשת. איתך. תודה! היה חזק. בריא. אחכה לדף הפיוט כל יום שישי, גם להבא. לי ישנה חוויה אישית משלמה ארצי. אני וחברתי הטובה בנות 17 וחצי. ירדנו לים, בבריכת גורדון בתל-אביב. בילינו כל הלילה על החוף. שלמה ניגן אז על גיטרה. עשינו מדורה. ושרנו עד הבוקר..צים קל, אם אתם צמים..לינה

'זה מה שנשאר' - אהבה! שנה טובה לך, שנה טובה לכם!

... תודה על הבחירה שלך. שוב. זלדה מחזירה אותי למועד גילויה בחיי. בת 17 י"א. קיבוץ חולדה. אני ילדת חוץ. בקיבוץ. מולי - עמוס עוז - מחנך ומורה הכיתה המופלאה שלנו. הוא חושף בפניי - בפנינו את מכמני אוצרות השירה. בוחר את השיר הזה, לקרוא בפנינו ביום שישי הראשון. ספטמבר 1964. ואני - עיניי דומעות. מקשיבה לקריאתו. ורוצה לשוב ולהיות במחיצת סבי וסבתי האהובים. מרגישה את החוטים שנארגו בנשמתי מהם אליי. חשה את הפן המיוחד שספגתי במשפחה שלי. ..את אימי, ודודותיי, והחום שהיה שם במשפחה - עבורי. מגלה לראשונה, שם את מכמני האהבה. ומוצאת את עצמי מקריאה שירים לחבר הראשון שהיה לי אז. והוא נרגש כמוני. מבחירותיי. חוזר, צנחן, מחוספס, מצניחותיו והרי שירה מונחת לפניו. מאז, שירתה של זלדה, נבחרה שוב ושוב מול תלמידיי. אהבתי ללמד את השירה שלה. להעמיק בה. לקשור חוטים. ביני לבינם. לראות איך במינימום מילים - מכסימום משמעות. עומק. רגישות. ציור. איך ניתן עד היום, בזכותך - להתרגש. תמיד. ולכתוב לך תגובה - כשעיניי דומעות.

היו בטוב! שנה גשומה לכם! אהבה. ושלום. צחוק ושמחה. בחיבה עמוקה, לינה.