לי יקרה,

גם המצלמה היא, כמו השיר, חלון שמבעדו משתקף אולם אחר. לעתים אני יוצא לצלם בחושך, בחשיפה ארוכה, ומגלה דברים שלעולם לא ניתן לראות לאור היום, כמו הירחים הגדולים שברקע, שהם כנראה השתקפויות של אורות רחוקים.

שבת שלום,

דרור

לינה יקרה,

זה לא מפתיע שנושא האהבה תמיד מרעיד את הלבבות, עוד מימי אפלטון ומימי התנ"ך.

במהלך ההיסטוריה חלה איזו תפנית, והאהבה הפכה למותג שצריך להשיג אותו, וככל שמנסים להשיג אותו נדמה שהוא רחוק וקשה להשגה, ומתפללים "שלא תיגמר לעולם".

אבל למעשה האהבה כאן, לידנו, כל הזמן, והיא הביטוי לדרך בה אנו חיים את חיינו, לדרך בה אנו יוצרים את הקשר עם הזולת, ועם המציאות. כאשר אנו מכווננים אל העולם, כאן-ועכשיו, ויוצרים לעצמנו את תחושת המקום הבטוח, אנחנו חווים את האהבה. לכן עבודת החיים (יצירה בלתי-פוסקת של מקום בטוח) היא גם מלאכת האהבה, וככל שנתרגל אותה היא תלך ותגדל ותתחזק.

שבת שלום, וחג שמח,

דרור

לי יקרה,

רוב המשוררים שאת שיריהם אני שולח אינם חיים, ומאוד נעים כשהמשוררת עצמה משוחחת כאן על השיר השבועי.

לי קל מאוד עם ההפרדה החותכת בין ההתאהבות לבין האהבה, ואין בי אפילו געגוע קטנטן לייסורי ההתאהבות. אני יודע שההתאהבות היא צורך ביולוגי, ולכן היא מופיעה כמשיכה מינית, והיא מאפשרת לנו להתקרב לאדם זר, להיחשף ולהתגבר על החרדה הגדולה שהתקרבות כזו מעוררת.

אבל ברגע שההתאהבות מחברת אותנו זה לזה היא מאבדת כל משמעות, וצריך להתחיל במלאכת האהבה. מי שעושה זאת, מדי יום מחדש, מגלה שהאהבה גדולה ומרגשת הרבה יותר מן ההתאהבות, ושהעבודה היומיומית הזו שומרת ומטפחת ומצמיחה את האהבה עוד ועוד, ללא כל צורך באבקות כוכבים.

בעיני הגעגוע להתאהבות הוא נורת אזהרה, שאומרת: "היי, שכחתם את מלאכת האהבה היומיומית. יש לכם, כאן, לפניכם, כל מה שאתם צריכים, אז קדימה, לעבודה!"

יש משהו דומה בין ההתאהבות לבין הפסיכותרפיה. הרי מהי התאהבות לאנשים שיש להם זוגיות, אם לא חזרה אל הצעד הראשון, כדי להתחיל הכל מהתחלה? וכך גם הפסיכותרפיה, שמגיעים אליה אלו שאינם יודעים שצריך לחיות את מלאכת החיים בכל רגע מחדש, ולא לפנות לרופאי-אליל כאשר מופיע הקושי. אפשר לומר, אם כך, שמלאכת האהבה היא הרפואה המונעת, וההתאהבות היא רפואת האליל.

חג שמח ופורח,

דרור

לי יקרה,

רוב המשוררים שאת שיריהם אני שולח אינם חיים, ומאוד נעים כשהמשוררת עצמה משוחחת כאן על השיר השבועי.

לי קל מאוד עם ההפרדה החותכת בין ההתאהבות לבין האהבה, ואין בי אפילו געגוע קטנטן לייסורי ההתאהבות. אני יודע שההתאהבות היא צורך ביולוגי, ולכן היא מופיעה כמשיכה מינית, והיא מאפשרת לנו להתקרב לאדם זר, להיחשף ולהתגבר על החרדה הגדולה שהתקרבות כזו מעוררת.

אבל ברגע שההתאהבות מחברת אותנו זה לזה היא מאבדת כל משמעות, וצריך להתחיל במלאכת האהבה. מי שעושה זאת, מדי יום מחדש, מגלה שהאהבה גדולה ומרגשת הרבה יותר מן ההתאהבות, ושהעבודה היומיומית הזו שומרת ומטפחת ומצמיחה את האהבה עוד ועוד, ללא כל צורך באבקות כוכבים.

בעיני הגעגוע להתאהבות הוא נורת אזהרה, שאומרת: "היי, שכחתם את מלאכת האהבה היומיומית. יש לכם, כאן, לפניכם, כל מה שאתם צריכים, אז קדימה, לעבודה!"

יש משהו דומה בין ההתאהבות לבין הפסיכותרפיה. הרי מהי התאהבות לאנשים שיש להם זוגיות, אם לא חזרה אל הצעד הראשון, כדי להתחיל הכל מהתחלה? וכך גם הפסיכותרפיה, שמגיעים אליה אלו שאינם יודעים שצריך לחיות את מלאכת החיים בכל רגע מחדש, ולא לפנות לרופאי-אליל כאשר מופיע הקושי. אפשר לומר, אם כך, שמלאכת האהבה היא הרפואה המונעת, וההתאהבות היא רפואת האליל.

חג שמח ופורח,

דרור

נעמה יקרה,

למה "אוי דרור"? האם נזכרת בשיר של יונה "אוי ציפורה לאן הגענו|"?

אל תיבהלי כל-כך מפרידה של שבועיים, ואין צורך לייסר לשם כך את הנפש (מה זה?) בגעגועים בטרם עת. אין טוב לזוגיות מפרידה קצרה כזו, והגעגועים יכולים להיות מתוקים וטובים.

אשמח לראות בתמונה לפחות את האיילה האהובה שלך.

ושתהיה שבת טובה ומתוקה,

דרור

צביקה יקר,

אין צורך להתקשות, ואתה תמיד מוזמן להגיב בחופשיות.

מדי פעם אני מזכיר כאן שזה אינו כתב-עת, והבחירה בשיר אינה קשורה באיכותו וטיבו, אלא באסוציאציה וקשר  אישי עם השיר או עם המשורר.  גם הכתיבה וההרהורים שלי סובייקטיביים ואישיים, ללא יומרה וללא ביקורת.

ויש בזה גם עמדה עקרונית מתוך כוונה להימנע מביקורת, ולהתייחס לטוב שאני יכול למצוא בשיר, ובמציאות.

באמת לא קל לכתוב מדי שבוע, אבל דווקא הקביעות הזו היא חלק מן האימון הרגשי שלי, שיוצר בי תחושה של ביטחון, ואני מקווה שהתחושה הזו נוצרת גם אצל הקוראים.

תודה על המלים הטובות, וכמובן, הרבה אהבה,

דרור