אהבתי את ההעמקה שלך במושגי התפקידים והאותנטיות. בעצם העניין הוא בחירה, לא? אם אנחנו חשים שאנחנו מגלמים את התפקיד הנתון (והמתאים בזמן ובהקשר נתון) מתוך בחירה, כי הוא המתאים בעינינו, או מרגישים שאין לנו ברירה (כי כפי שניסחת כל כך יפה, הרפרטואר שלנו מוגבל).
ונדמה לי שזכור לי "נשברתי לרסיסים" ולא "לשברים"... אבל אולי אני טועה...
כמובן התמונות נהדרות אף הן, כרגיל.
שבת-ראשון שלום!
רסיסים ושברים / Dr. Dror Green25/02/2011 13:44
לי יקרה,
בדיוק עכשיו חשבתי עליך, משום שזמן רב לא שמעתי את קולך, ותהיתי אם את ישנה בלילות.
כן, היא נשברה "לשברים". כך במקור. אני משער שלרסיסים מתקשר עם אסוציאציה לבובת חרסינה. אבל הבובה של רביקוביץ היא בובה ממוכנת, שמישהו מתכנת אותה ומכוון אותה, ונדמה לי שעל כך היא מתרעמת. כלומר, לא על עצם היותה בובה שבירה, אלא על כך שכוחות חיצוניים שברו אותה.
אכן התייחסתי לתפקידי-המשחקים והאותנטיות, והתעלמתי מממד אחר בשיר, העשוי לרמז על הטרדה מינית, כמו גם בשיר 'חמדה'.
שבת שלום,
דרור
תודה :) / לי עברון-ועקנין25/02/2011 18:02
אני ישנה בלילות אבל רוצה לישון גם בימים - שוב פעם דלקת גרון. איזה חורף לא חורף רצוף תחלואים...
מעניין. לא חשבתי על הטרדה מינית. חשבתי על התקף מאניה (ואחריו דיכאון), אולי בגלל חוויה שהייתה לי כשביקרתי תלמידה שלי שהייתה במאניה והרגשתי שגם המאניה הכאילו "טבעית", לפני התרופות, היא מין תנועה מכנית, כאילו איזו מנגנון שהועצם, אבל לא "היא עצמה"...
גם ב"חמדה" לא חשבתי על ההקשר הזה, אלא על הכמיהה והפחד מסימביוזה והיבלעות בקירבה הגדולה של מימוש התשוקה.
כמה מעניינים השירים האלה שאפשר להפוך ולהפוך בהם. ויפים כל כך!
דליה רביקוביץ - יסודות מיתיים / לינה ארנון25/02/2011 07:16
בוקר טוב, דרור יקר לי כל-כך!
הבחירה שלך גם הפעם ריגשה אותי מאוד-מאוד. היא החזירה אותי לאחת מעבודות המ.א. שעשיתי, על שירתה של דליה רביקוביץ. קראתי לה: "מיתוסים וארכיטיפים בשירתה"..בפרק שעוסק ביסודות הקיומיים הראיתי איך הכמות הופכת לאיכות, ראיית העולם שהמיתוס תופס בה מקום מרכזי ומהותי, הגלגל הוא המרכז שסביבו נע העולם והוא המייצבו ומניעו. לעיתים האני-השר מקשר את הכוחות הנמוכים המאיימים בארוס בכיוון של ירידה, מחלה, שגעון ומוות. אני בוחרת בחופש! מעולם לא יכולתי להיות "בובה ממכנת". כילדה קטנה. כנערה מתבגרת ומרדנית. וכאישה. חיבוק מרחוק! תודה לך אדם יקר. התמונות שצירפת מרגשות אותי כל פעם מחדש! תבורכו. שבת שלום! לינה
הבחירה בחופש / Dr. Dror Green25/02/2011 13:51
לינה יקרה,
דבריך קלעו גם למחשבותי. יש משהו מהפנט בכתיבתה של דליה רביקוביץ, אבל גם משהו שמעורר חוסר-נחת בקול שהיא משמיעה, בקול השירי כמו בקול שלה כשדיברה.
כפי שכתבת, האני-השר בוחר לכאוב, להיות קורבן, להימשך לשיגעון ולמוות.
אני שמח שגם את בוחרת בחופש. זה, כמובן, אינו סותר את תיאור המציאות הכופה עצמה עלינו שוב ושוב, כמו בשיר של רביקוביץ. אבל שלא כמוה, אנו יכולים לבחור בדרך שבה אנו מגיבים אל המציאות הכפויה, וגם לדעת שאין כל צורך להעניק למציאות הכפויה כל ערך מוסרי של רע או טוב.
שבת שלום,
דרור
מאד אהבתי / יעל הלוי18/02/2011 14:11
לדרור שלום,
מאד אהבתי את הדפשיר, השיר מקסים וגם השירים האחרים שחיברת אליו. נזכרתי קצת בזורבה היווני..
ולהיות שיכור מהאביב זה נפלא :)
שבת שלום
יעל
האביב המתקרב / Dr. Dror Green18/02/2011 14:32
יעל יקרה,
אי-אפשר שלא להשתכר כאן מהאביב, ומן הפריחה המבשרת את הפרי שכבר כמעט אפשר לחוש בטעמו.
אבל עכשיו יש רק רמזים קטנים לאביב שיגיע בעוד חודש או חודשיים, ויש משהו משכר עוד יותר ברמזים, כמו בשירים, שרק מעוררים בתוכנו תחושות ורגשות, עוד לפני שהמציאות עושה זאת בעצמה.
שבת שלום,
דרור
הרמזים / יעל הלוי20/02/2011 16:59
מאד יפה כתבת :)
אני חולה :( בדלקת ראות. מקווה להבריא בקרוב..
שבוע טוב
יעל
בריאות / Dr. Dror Green20/02/2011 19:23
יעל יקרה,
שמרי על עצמך, והבריאי במהירות,
דרור
תודה דרור / יעל הלוי25/02/2011 00:03
שלום דרור יקר,
הנה חזרתי להגיד שמחלימה והולכת :)
אהבתי את השיר של דליה מאוד, וגם את השיר של ישראל פנקס. אני חושבת לגבי השיר של ישראל, שחבויה בו נימה צינית, שמופיעה בצורה יותר בוטה בשיר של דליה. הציניות היא לעבר התפקידים שמוקנים-מולבשים עלינו חברתית, כלומר, מה עם מי שלא רוצה למשל להיות אב או סב או לא בא לו להיות מאהב לטיני הערב..
נראה לי שכל אחד יכול גם למצוא לעצמו תפקידיו שלו שהיה רוצה לנסותם. משימה קשה מאין כמוה. קל יותר להכנס לתפקידים המוכנים כמו בחנות, תבניות כאלו או אחרות לעוגיות, מאשר להמציא תבניות משלך.
שבת שלום,
יעל
אהבתי / ניר18/02/2011 14:50
מצטרף לאמירה של יעל :)
שבת שלום
ניר
תודה, ניר / Dr. Dror Green18/02/2011 14:52
ושבת שלום,
דרור
תודה על דפשיר מרגש ומעורר השראה / danish18/02/2011 12:53
תודה / Dr. Dror Green18/02/2011 14:30
מפגש בין שירה ונשמה / לינה ארנון18/02/2011 06:40
בוקר אור, אדם יקר!
כל אדם מתחבר לשיר מושר או כתוב, נוסף לפרשנויות שלו, גם בהתאם למצבי רוחו ולמקום בו נמצאת נפשו באותו רגע בו הוא חווה את המפגש עם השיר. מאז ומעולם אהבתי מאוד את שיריו של א. חלפי אות שיריו של נתן יונתן. הפעם זה מהדהד לי למצבה הדועך והנרעד של אימי המתקרבת אל סוף ימיה. היא מבקשת עכשיו בכוחותיה האחרונים שאשיר לה שירים (שירי ילדות) ואקריא לה שירים. ואני - גרוני ניחר. דמעותיי קולחות ואני מנסה להתגבר על ההתרגשות ולהטמיע בכל מפגש את הדהודם של השירים. תודה לך, אדם יקר! שבת שלום!
שולחת / יעל הלוי18/02/2011 14:09
ללינה שלום,
אנחנו לא מכירות אבל נגע לליבי מה שכתבת על אמך ועל החיבור האישי שלך לשירים שדרור הביא בדפשיר האחרון. רוצה לשלוח לך אנרגיות טובות ומחזקות לליווי הזה שאת עושה, שחזק ומחבר למעגל החיים האוניברסלי.
יעל
תודה! / לינה ארנון19/02/2011 16:31
שלום יעל!
.. תודה! האם את הבת של רחל הלוי?!..רחל למדה איתי באורנים תואר ראשון. ב 1978. היינו מאוד מיודדות.
מה היא עושה היום?! אם אכן היא אמך?! היא גרה בקיבוץ הל"ה.. בסביבות ירושלים, לא כן?!
לעצם העניין: כן. מרגש. מרגש לראות איך ברגעי השפיות והזיכרון שלה, האישה המדהימה הזאת זוכרת את אלתרמן. לאה גולדברג. שלונסקי. ואת השירים האידיאיים שאבא שלה ואימא שלה, סבא וסבתא שלי שרו לה, בילדותה. מרום גילה 90. כשכוחותיה אוזלים אני שרה ובוכה. בוכה ושרה. בוכה ומקריאה לה. ונהנית לראות איך היא משלימה אלי את מילות "כוכבים בחוץ", ולאה גולדברג שהייתה ידידתה הקרובה! תודה לך. לינה, בברכה חמה.
אינני / יעל הלוי20/02/2011 16:56
שלום לינה,
אינני הבת של רחל, לאמי קוראים אסתר ולא גדלתי בקיבוץ :) אני בת 44. ואכן זה כל כך מרגש ומקסים, גם היא וגם את. המילה שעולה בדעתי היא התמסרות.
ברכות חמות גם לך לינה,
יעל
השיר והנשימה / Dr. Dror Green18/02/2011 14:29
לינה יקרה,
מאוד התרגשתי לקרוא את דבריך, על בקשתה של אמך שתשירה לה את שירי הילדות ותקראי לה שירים. ובאמת, השיר המושר או המדוקלם הוא כמו אוויר לנשימה, וגם כאשר נותר לנו מעט בחיינו השיר הוא נכס שתמיד נותר אתנו.
גרונך ניחר ודמעותיך קולחות, אבל השירים שאת מעניקה לאמך הם גם השירים שהיא מעניקה לך, והם יישארו אתך כמתנה שלעולם לא תיגמר.
אני מחזק את ידיך.
שבת שלום,
דרור
בדידות - ושירה / לינה ארנון12/02/2011 06:59
לדרור היקר, שבת שלום!
.. כמה טוב שישנה אפשרות להתנחם ולהתרפק על מילות השירה.. ברגעי מצוקה ועצב. אין כמו האומנות בכלל להרגיע את נפשי ולראות שהיא נחלתם של רבים..אני תמיד מאוד אוהבת את הבחירות שלך ומצליחה למצוא נוחם, לפעמים שמחה, התרפקות עליהם. ראשי תמיד סובב אחור לעבר מדפי הספרים העמוסים שלי כדי לחפש ספר מסוים בו אוכל להצטרף לבחירה שלך ולמצוא נחמה..מוזיקה מצטרפת לבחירות המילים.. תודה! שבוע טוב, אדם יקר! (איזו פעילות מבורכת אתה עושה).
בדידות ואמפתיה / Dr. Dror Green12/02/2011 10:07
לינה יקרה,
אכן, השירה היא המקום המוציא אותנו מתוך ה'לבד' הטבעי והטוב שלנו, ומחבר אותנו, באמצעות סימנים המודפסים על-גבי הנייר, לרגשותיו של מישהו אחר. גם כאשר אלו רגשות קשים, כמו בדידות, עצם היכולת שלנו להתחבר לרגשותיו של האחר הם ההוכחה לאפשרות להתגבר על הבדידות.
זהו כוחה העצום של האמפתיה, המחברת בינינו מעבר לגבולות ההכרחיים של ה'לבד' שלנו, ופורצת את גבולות הבדידות.
שבת שלום,
דרור
משחקים :) / יעל הלוי11/02/2011 13:59
לדרור היקר שלום,
אני מאד אוהבת משחקי קופסה (למעט כמה שפחות אוהבת, כמו מונופול). בילדותי הייתי מעולה בחמש אבנים :) הייתי זריזה.
לגבי השיר של פו לא כל כך אהבתי, לא יודעת, אבל את הקריאה שלך בשיר אהבתי, וגם את הציטוט של אבידן וההמשך שנתת לו.
עולה בדעתי משפט: לשכשך בשולי שלולית הבדידות המתעתעת. יכול להיות מעבר מתחושת האינטימיות בטבע לתחושת בדידות חריפה וקרה ובלתי נסבלת.
שבת שלום
יעל
לבד ובודד / Dr. Dror Green12/02/2011 10:04
יעל יקרה,
יש משהו מרתיע ומפחיד בבדידות, משום שהיא מזכירה לנו את חרדת-המוות. אולי יהיה קל יותר אם נדע להבחין בין 'לבד', שהוא המצב הטבעי שלנו, לבין 'בדד', שפירושו נפרד מאחרים או נזנח.
יש לנו צורך טבעי להיות חלק מאחרים מרגע לידתנו, ואיש אינו אוהב להרגיש בדידות כפויה, מחוסר יכולת להתחבר לאחרים.
אבל יש לנו גם צורך בסיסי להיות לבד, כדי להכיר בגבולות שלנו, באינדיבידואליות שלנו, וביכולת שלנו להיות אחראים לעצמנו.
אנו זקוקים תמיד לשני הסוגים, ללבד שמאפשר לנו להיות מי שאנחנו, וגם ליכולת להתחבר לאחרים, מבלי לאבד את ה'לבד' שלנו.
שבת שלום,
דרור
ןמה עם לבדיתי של מרים ילן? / רחל שליטא10/02/2011 13:20
שירה אינטימית ושירה חינוכית / Dr. Dror Green10/02/2011 16:21
רחל יקרה,
אני משער שיש שירי 'לבדי' רבים.
בשירים של אדגר אלן פו וביאליק יש התבוננות עצמית, לעתים טרגית, כמו בשיר של פו, ולעתים בעלת תובנה חדשה, כמו בשיר של ביאליק.
השיר של מרים ילן שטקליס, שלכאורה מדבר מפיו של הילד, הוא למעשה שיר 'חינוכי' השם בפיו דברים 'נכונים', כדי שיוכל להתמודד עם תהליך הפרידה. השיר עמוס בתובנות מיושנות של מבוגרים שאינם יודעים להתמודד עם רגשותיהם של ילדים. זה מזכיר לי את היחס של הבולגרים לילדים, המתעלם מכל החידושים ה'פסיכולוגיים' המוכרים לילדים בישראל. כמו מרים ילן, גם הבולגרים אינם יכולים לשאת בכי של ילד, ועושים הכל כדי להשתיק אותו, במוצץ, באוכל, במתנות, רק שלא יבכה.
מרים ילן מבטאת רעיונות חינוכיים של פעם, המלמדים את הילד כיצד להימנע מלהביע רגשות: אסור לבכות, אסור להכות, "דוב גדול אף פעם לא יבכה", הוא "טפשון", וכו'.
הדוגמה שהבאת ממחישה את הייחוד בשיריהם של אדגר אלן פו וביאליק, המציגים את הבדידות כתופעה אנושית שלא ניתן להתחמק ממנה, בניגוד לאופן המקובל של חשש מן הבדידות.
שבת שלום,
דרור
מרים ילן שטקליס / לבדי
אִמָּא אָמְרָה: שָׁלוֹם לְיַלְדִּי,
שָׁלוֹם, מַחְמַדִּי.
וְהָלְכָה. וְאֵינֶנָּה. וַאֲנִי לְבַדִּי.
לְבַדִּיתִי, לְבַדִּיתִי-
וּבָכִיתִי.
אַחֵר-כָּךְ אָמַרְתִּי לַדֹּב:
דַּי. עַכְשָׁו דֻּבִּי-דֹּב
יִהְיֶה דֻּבִּי טוֹב.
שֵׁב עַל-יָדִי,
שֵׁב, מַחְמַדִּי,
אִמָּא תָּשׁוּב בְּקָרוֹב.
דֹּב כָּמוֹךָ אָסוּר לוֹ לִבְכּוֹת,
גַּם עַל הַדֶּלֶת אָסוּר לְהַכּוֹת.
דֹּב גָּדוֹל אַף פַּעַם לֹא יִבְכֶּה,
דֹּב גָּדוֹל יֵשֵׁב בְּשֶׁקֶט וִיחַכֶּה.
דֹּב גָּדוֹל אֵינוֹ דֻּבּוֹן קָטֹן,
טִפְּשׁוֹן...
נָכוֹן?
נָכוֹן, מַחְמַדִּי?
אֲבָל לָמָּה אִמָּא שֶׁלִּי הוֹלֶכֶת
וַאֲנִי לְבַדִּי?
לְבַדִּיתִי- לְבַדִּיתִי-
וּבָכִיתִי.
אני דווקה אתייחס למשהו אחר / בת אל10/02/2011 10:06
אני יותר מתחברת לפן האישי שבמייל למרות שאני מניחה שזה התוספת לצד המנה העיקרית :)קודם כל אני חייבת להגיד תודה לאישתך הסופר מוכשרת על זה שבזכותה אני אכין בע"ה ביומולדת הבא אחלה עוגה שיש...
הם תמיד טעימות אבל לא בצורה כל כך מדוייקת כמו שלה.
לגביי ההיזדמנות לשחק במשחקים שלך אתה הורה מאוד נדיב לאפשר להם את זה כי לפעמים מהדאגה שזה יתקלקל אנחנו נותנים להם מגע רק עם מה "שבטוח".
אבל אני כבר שמתי לב ש"בטוח" זה לא משהו שהמשפחה שלכם מתמסרת אליו:)
וזו בנימה של הערכה כמובן...
שבת שלום
וניפגש בשבוע הבא
בת אל
זה דווקא בסדר גמור / Dr. Dror Green10/02/2011 10:34
בדרך-כלל הילדים שלנו בוחרים עוגה מן הספר 'עוגות יום-הולדת', אותו עיצבתי והכנתי עם ג'וזי מנדלסון לפני שנים רבות, כשעסקתי בעיצוב גרפי וניהלתי את 'הסדנה הירושלמית לעיצוב'. העוגות פשוטות וקלות להכנה.
אתמול חגגנו ליונתן שלנו, שנולד חמישה ימים אחרי מאיה, את יום הולדתו השישי. לראשונה הוא ויתר על עוגה מספר העוגות, וביקש ממני להכין לו פאי לימון, וכך חגגנו. אפרת באמת מוכשרת מאוד, והיא קדרית נפלאה. היא גם מוכשרת מאוד בבישול, אך כשמדובר בארוחות מיוחדות או בעוגות אני עושה את המלאכה (התחלתי לאפות עוגות כשהייתי בן שתים-עשרה, והייתי ידוע בבראוניז שלי).
אמנם יש לנו ילדים אמיצים, אבל "בטוח" זה הדבר החשוב לנו ביותר. כפי שאולי ראית, אני משקיע את כל כוחותי בפיתוח גישת 'האימון הרגשי', שהיא דרך-חיים המאפשרת לנו להתכוונן מדי יום אל המציאות. האימון הרגשי מבוסס על ההנחה שהצורך הבסיסי שלנו הוא להפחית את חרדת-המוות, וליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח. אנחנו עושים הכל כדי לאפשר לילדינו תחושה של מקום בטוח, ותחושת הביטחון היא המוקד של ההוויה המשפחתית שלנו.
שבת שלום,
דרור
וואו הופתעתי / בת אל04/03/2011 09:35
אתה מכין את העוגות!!!
לא הייתי מדמיינת כי רואים כל הזמן את רעייתך בעשייה ...
וגם אתה משקף משהו שונה אבל זה כיף לגלות דברים חדשים על מישהו שאתה כאילו כבר מכיר :)
אגב אולי כדאי שלפעמים תתחלפו באחזקת המצלמה - זה משהו מנסיוני כ"צלמת" המשפחתי הקבועה...
לא רואים אותי אף פעם בתמונות -מעניין למה :)
ולגביי ה"בטוח" היתכוונתי לתת להם אפשרות לגעת בדברים שלכם כמו המחשב או המצלמה...
שבכל זאת עלולים להיתקלקל עם המגע הלא נכון ובכל זאת אתם מאפשרים להם להישתמש בהם.
אני לרגע לא היתכוונתי לתחושת הביטחון שאתם משרים על משפחתיכם בזה אין לי ספק בכלל!
שבת שלום
בת אל
בישול וצילום / Dr. Dror Green04/03/2011 10:00
שלום בת אל,
התחלתי לאפות עוגות ולבשל בגיל שתים-עשרה, ואני מאוד אוהב לעשות זאת. בעיני אין הבדל בין בישול, אפיה, ציור, נגינה או כתיבה או עבודה בגינה, ואני משתדל לשלב הכל ככל האפשר.
אני מודע לכך שאינני מופיע בצילומים, וגם לכך שיש בזה עמדה מרוחקת שמעניקה תחושת ביטחון ושליטה. לפעמים הילדים או אפרת מצלמים גם אותי, אבל איכשהו דווקא בזה הרגשתי שזו אולי חשיפה לא ראויה ב'פיוט', המשנה את נקודת המבט ומפנה אלי את הזרקור. אולי היה בזה משהו מאיים.
תודה,
דרור
זה דווקא בסדר גמור / Dr. Dror Green10/02/2011 10:34
בדרך-כלל הילדים שלנו בוחרים עוגה מן הספר 'עוגות יום-הולדת', אותו עיצבתי והכנתי עם ג'וזי מנדלסון לפני שנים רבות, כשעסקתי בעיצוב גרפי וניהלתי את 'הסדנה הירושלמית לעיצוב'. העוגות פשוטות וקלות להכנה.
אתמול חגגנו ליונתן שלנו, שנולד חמישה ימים אחרי מאיה, את יום הולדתו השישי. לראשונה הוא ויתר על עוגה מספר העוגות, וביקש ממני להכין לו פאי לימון, וכך חגגנו. אפרת באמת מוכשרת מאוד, והיא קדרית נפלאה. היא גם מוכשרת מאוד בבישול, אך כשמדובר בארוחות מיוחדות או בעוגות אני עושה את המלאכה (התחלתי לאפות עוגות כשהייתי בן שתים-עשרה, והייתי ידוע בבראוניז שלי).
אמנם יש לנו ילדים אמיצים, אבל "בטוח" זה הדבר החשוב לנו ביותר. כפי שאולי ראית, אני משקיע את כל כוחותי בפיתוח גישת 'האימון הרגשי', שהיא דרך-חיים המאפשרת לנו להתכוונן מדי יום אל המציאות. האימון הרגשי מבוסס על ההנחה שהצורך הבסיסי שלנו הוא להפחית את חרדת-המוות, וליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח. אנחנו עושים הכל כדי לאפשר לילדינו תחושה של מקום בטוח, ותחושת הביטחון היא המוקד של ההוויה המשפחתית שלנו.
שבת שלום,
דרור
שפתיך דבש / יעל הלוי04/02/2011 20:20
שלום דרור,
השיר מאד יפה וכשם שהוא דבש כך הוא גם עוקץ. אני לא רוצה להכנס לנושא העצבות שאני חשה על כך שכך הארץ בנויה ונבנתה, וכך עוד ארצות נבנו. חלק ממהות בני האדם. הייתי מעדיפה להסתכל עליו גם מהזווית הפרטית (משל הפרט), ולדבר על הקנאה, אולי אפילו צרות העין - נושא כאוב מאד, והשיר מדבר אותו יפה מאוד. (במחשבה שניה, אולי גם לשם לא הייתי רוצה להכנס :)
והתמונות כתמיד נהדרות ונותנות השראה. הכפות הקטנטנות של מאיה מקסימות, אני חושבת שכפות רגליים אצל ילדים הן משהו מופלא :)
שבת שלום,
יעל
מורכבות / Dr. Dror Green05/02/2011 09:01
יעל יקרה,
אילו היה השיר מבטא מסר יחיד וחד-משמעי הוא היה הופך לכרזת פרסומת ומאבד את ייחודו. מה שיוצר בנו התפעמות, כשאנחנו קוראים שיר או מתבוננים בציור או מאזינים למוסיקה, הוא דווקא המורכבות והרב-משמעיות המשפיעים על תחושותינו ומהדהדים בתוכנו.
יש בשיר הזה גם דבש וגם עוקץ, גם אהבה תמימה וגם תיאור טבע מרהיב, גם קנאה וגם צרות עין וגם עצב רב וגם משל לאומי ואפילו לאומני המעורר כאב או כעס.
כשכתבת שאת "לא רוצה להכנס לנושא העצבות" וגם ש"לא הייתי רוצה להכנס" לנושא הקנאה, גילית את מלוא כוחו של השיר. מחמוד דרויש, בעורמתו ובחכמתו, הצליח לעורר את רגשותינו, באמצעות פתיון דימויי האהבה, ולהטיח בנו גם את הכאב הבלתי-נסבל שבו, שבנו מעורר תחושות פוליטיות לא נעימות. אבל למעשה כל קריאה של שיר היא סוג של ערעור רגשי, המנער לרגע תחושות נעימות ותחושות לא נעימות, ומאפשר לנו לארגן אותן מחדש. זה הרבה יותר יעיל מפסיכותרפיה.
שבת שלום,
דרור
הכוח של השיר / יעל הלוי09/02/2011 19:51
שלום דרור,
אהבתי מה שכתבת על הכוח של השיר (וגם של הספרות). זו גם אחת הסיבות למשיכה שלי ללמוד ביבליותרפיה.
להתראות בפיוט הבא :)
יעל
עוד שבוע עבר / Dr. Dror Green09/02/2011 19:53
יעל יקרה,
בינתיים עבר שבוע, והשיר החדש כבר נשלח.
את יכולה לקרוא אותו כאן למטה (אדגר אלן פו וביאליק).
