מלחמה היא בלתי נמנעת, מחיר הכרחי לשמירה על החופש והחירות מידי הנבלים שבבני אדם, כפי שישראל חוותה בשנות קיומה. אבל כשאותם נבלים תופסים את השלטון בארצך שלך, ומתחילים בשם אידיאולוגיה אידיאליסטית שמאלנית להרוג מיליונים ועשרות מיליונים, לשלוח אותם לגולאג, שם מתחיל הסבל האמיתי והזוועה האמיתית.

באשר לי, השיר הזה תמיד יסמל את מה שבאמת נורא: הגולאג הסובייטי, או המקום שאליו נשלחים כל אלו שרוצים חירות, כאשר החירות אינה בנמצא בארצם שלהם. מתלונה על הבלתי נמנע והצודק, הופך השיר לזעקה על אכזריותם הנוראה של אלו שיודעים מה נכון ורוצים לכפות אותו עליך בכל מחיר.

טוב לדעת שיש מקום ליהודים שבו הם יכולים להתגונן בפני הנבלים שרוצים להשמידם. ניתן כמובן לדמיין שעידן זה חלף. זוהי שטות מוחלטת. היהודים קיימים כיום רק בזכות המדינה, אלו שחיים בה ואלו שחיים מחוצה לה, והחדשות בכל יום רק מוכיחים כמה הרוע והשנאה משתוללים באירופה, עכשיו גם בשמאל האמריקאי וכמובן במדינות המוסלמיות. כולם מדברים על השמדת המדינה היהודית בדברי חלקות ובתעתועי מלים נבזיות.

במחיר של כעשרים אלף חללים הצלנו את חייהם של כששה מיליון יהודים במהלך עשרות השנים האחרונות. אילו מישהו היה נותן בידינו את ההזדמנות להציל את חייהם של ששה מיליון יהודים לפני 70 שנה, במחיר חייהם של עשרים אלף קורבנות, אינני חושב שהיו רבים שלא היו מצטרפים לצבא ההצלה הזה.

זה מקור כוחה וצדקתה של מדינת ישראל, ובזה ניתן למצוא משמעות שפורמת ומתירה וממיסה כל תחושת קורבן שלילית, כפי שקרה לאלו שהשתתפו במלחמות באירופה, אלו הגדולות באמת, שתבעו מיליוני קורבנות, לא אלו הזערוריות שלנו. כםי שויקטור פרנקל אמר: הכל תלוי במשמעות שאדם נותן למה שקורה לו.

   

 

   

דרור היקר! חג פורים שמח לכולם! גם לי שיר זה מזכיר את ילדותי המוקדמת מאוד. אימי הייתה שרה לי אותו, ואחכ' גם אריק לביא ברקע, ואילנה רובינא - תמיד הייתה בוכה. לשאלותיי - מדוע? - לא זכיתי למענה. רק מרום בגרותי הבנתי שיש "סיפור" מאחורי השיר. גם אבי היה בבריגדה באיטלה בתור קומוניסט. נלחם גם בספרד ובמצרים. עד היום אינני יודעת להשלים את סיפור חייו. וגבורתו. תמיד הסתירו ממני את האמת. (מרקו קליין - מקימי עיתון "קול העם" יחד עם משה סנה). מעניין איך מילות השיר חוברים למנגינה שמהדהדת לנו לזיכרון ילדותנו. כמה גדלנו בתוך "סודות ושקרים". 

   

בוקר טוב! דרור, אני בוחרת עכשיו לאסוף את אותם רגעי אור - קרני האור הראשונות החודרות את חלוני בבוקר החורפי, את האור הקורן מפניהם של נכדי ונכדתי, סיני וגיא, ואת הצחוק על פניהם של בניי הבוגרים. וכן את הצחוק המתגלגל מגרונו של אהובי למשמע בדיחה טובה. אני נזכרת בשורות של אלתרמן: "כי סופי הדרכים הם רק געגוע", לאור שם ספרו הישן של וולפובסקי. תמיד אהבתי לטייל בפריז של שנת 1970-1971 בחורף, בינות המוזיאונים ולראות את הפסלים של רודן המכוסים שלג. להיכנס ולהתחמם בתוך המוזיאונים מהתמונות הנשקפות מולי. שבת שלום!
   

צהריים טובים דרור - היקר באדם!

 

לאור הפגישה עם שירו של פנחס שדה - אני מוצאת את עצמי עכשיו ב'פיסות קטנות מן החיים', מחיי ומחיי אימי. אני עושה זאת בעזרת האלבומים שלה ומנסה לשלות כל רסיס אינפורמציה ממנה, כדי לחדד את זיכרונה ומוחה לעבר העבר שלה.

 

אני מוצאת פנים ושמות. תאריכים ומעטפות משמעותיות בחייה האישיים והלאומיים בארץ ובסטולין שלא הכרתי והנה - להרף עין עיניה אורו - והיא מהדהדת במוחה הנחלש את חייה הרחוקים. מזכירה לעצמה נשכחות.

 

ואני - עיניי דומעות. כותבת כדרכי כל מילה היוצאת מפיה. למשל, לא ידעתי עד היום את סיפור עלייתה הממשי לארץ באנייה בגיל 13. עם כל המשפחה שהצילה ב 1934. אני מקשיבה. שותה בצמא. בוכה וכותבת. כותבת ומלטפת אותה בידי האחת. ועם פנחס שדה נפגשתי לראשונה פנים אל פנים בגיל 17 וחצי, לפי עצתו של מורי אז ומחנכי עמוס עוז בחולדה. פגישה בלתי נשכחת בצוותא הישנה. ואת "החיים כמשל", קראתי אז ומאז שוב ושוב. אכן, קסם. חכמה מהולה בפילוסופיה! תודה.

 

ברכה, לינה.