שבת שלום. אני עשויה להתאהב ולאהוב כל יום מחדש, כמעין המתגבר את מושא אהבותיי: ילדיי, נכדי ונכדתי, משפחתי, איש האהבה שלי, הטבע - כטיפות המים המצטרפות לזרם המבוע. כל פעם אחרת. כל יום מחדש. כמו נושא ווריאציה במוזיקה. האהבה יכולה להכיל שוב ושוב מלוא חופניים חום וצחוק, אור ובכי, נתינה והתלהבות, שמחה וריקוד למראה ולמשמע כל מושא אהבותיי. הנביעה אינה פוסקת לעולם. היא תיפסק כשאחדל להתקיים. תקוותיי שכל סביבותיי יוכלו להתחמם מכך גם לאחר לכתי. ההבנה 'זזה' הצידה. אין צורך בה. אפשר, אכן - לשתוק! (כמה מרגשים דבריך בשילוב התמונות). תודה. לינה
המוסיקה והאהבה / ד"ר דרור גרין02/04/2011 21:20
לינה יקרה,
אני אוהב את ההשוואה בין האהבה היומיומית לבין וריאציות במוסיקה. בעצם, אולי יהיה עוד יותר מדויק לראות זאת כאלתור מוסיקלי, שבו צריך כל הזמן להיות מודע לרגשותיו ולתגובותיו של הזולת, כדי להגיב בזמן. זה אולי הבסיס של גישת האימון הרגשי.
שבוע טוב,
דרור
כמה אירוני השיר הפך להיות בידיה של ההסטוריה / יודי01/04/2011 09:53
מלחמה היא בלתי נמנעת, מחיר הכרחי לשמירה על החופש והחירות מידי הנבלים שבבני אדם, כפי שישראל חוותה בשנות קיומה. אבל כשאותם נבלים תופסים את השלטון בארצך שלך, ומתחילים בשם אידיאולוגיה אידיאליסטית שמאלנית להרוג מיליונים ועשרות מיליונים, לשלוח אותם לגולאג, שם מתחיל הסבל האמיתי והזוועה האמיתית.
באשר לי, השיר הזה תמיד יסמל את מה שבאמת נורא: הגולאג הסובייטי, או המקום שאליו נשלחים כל אלו שרוצים חירות, כאשר החירות אינה בנמצא בארצם שלהם. מתלונה על הבלתי נמנע והצודק, הופך השיר לזעקה על אכזריותם הנוראה של אלו שיודעים מה נכון ורוצים לכפות אותו עליך בכל מחיר.
טוב לדעת שיש מקום ליהודים שבו הם יכולים להתגונן בפני הנבלים שרוצים להשמידם. ניתן כמובן לדמיין שעידן זה חלף. זוהי שטות מוחלטת. היהודים קיימים כיום רק בזכות המדינה, אלו שחיים בה ואלו שחיים מחוצה לה, והחדשות בכל יום רק מוכיחים כמה הרוע והשנאה משתוללים באירופה, עכשיו גם בשמאל האמריקאי וכמובן במדינות המוסלמיות. כולם מדברים על השמדת המדינה היהודית בדברי חלקות ובתעתועי מלים נבזיות.
במחיר של כעשרים אלף חללים הצלנו את חייהם של כששה מיליון יהודים במהלך עשרות השנים האחרונות. אילו מישהו היה נותן בידינו את ההזדמנות להציל את חייהם של ששה מיליון יהודים לפני 70 שנה, במחיר חייהם של עשרים אלף קורבנות, אינני חושב שהיו רבים שלא היו מצטרפים לצבא ההצלה הזה.
זה מקור כוחה וצדקתה של מדינת ישראל, ובזה ניתן למצוא משמעות שפורמת ומתירה וממיסה כל תחושת קורבן שלילית, כפי שקרה לאלו שהשתתפו במלחמות באירופה, אלו הגדולות באמת, שתבעו מיליוני קורבנות, לא אלו הזערוריות שלנו. כםי שויקטור פרנקל אמר: הכל תלוי במשמעות שאדם נותן למה שקורה לו.
מלחמות / ד"ר דרור גרין02/04/2011 20:51
שלום יודי,
אני חושב מעט אחרת. אין דבר שקל יותר למנוע מאשר מלחמות, ולכל מלחמה אחראים בני-אדם שבחרו בה, במקום חיים בשלום, בשיתוף, מתוך בחירה באמפתיה וקבלת האחר והשונה.
אין הבדל בין המלחמות השונות, ואין הצדקה למלחמות. יש, כמובן, הצדקה למי שמתגונן ונלחם על חייו, ואין הבדל אם הוא חי ברוסיה או בישראל.
שבוע טוב,
דרור
ממש עולות בי הדמעות / בת אל 26/03/2011 20:38
לפעמים לוקח לנו זמן להכיר את האדם שאנחנו באים מולו במגע .
אך בסופו של דבר עם האמון הפתיחות גדלה.והקליפות נושרות.
אני ממש עם דמעות חושבת על מה שעברת בלי אב...
מצד אחד עדיף בלי אב מאשר עם אב שלא יודע להיות אב, אבל מצד שני לחיות עם המחשבה אילו אם...
בכל מיקרה כואב לי על ההפסד שלך ואני בטוחה שאת התיקון אתה עושה ובצורה כל כך יפה.
הקמתם משפחה חמה, אוהבת לתפארת .
תודה על השיתוף של המכתבים ההיסטורים והמרגשים .
שבוע טוב
בת אל
איזה אב עדיף / ד"ר דרור גרין 26/03/2011 20:39
בת אל יקרה,
אינני יודע מה עדיף, לחיות בלי אב או לחיות עם אב שאינו יודע להיות אב. לצערי, התנסיתי בשתי האפשרויות. כשהייתי בן שלוש נעלם אבי מחיי והחליט להצטרף לצי הסוחר כמלח. הוא לא עזב את המשפחה באופן רשמי, אבל הגיע הביתה רק פעם או פעמיים בשנה, לימים אחדים. בעיני היה תמיד כאדם זר, וקשה מאוד היה לי בחופשות הקצרות שלו, דווקא משום שלא הבין את משמעות ההיעדרות שלו מחיי, ולא היה מוכן לקחת אחריות על כך. כחלק מן ההתעלמות המכוונת שלו מן ההיעדרות, הוא נמנע גם מלכתוב לי מכתבים או להביא מתנות, כפי שנהגו שאר המלחים. וכך גדלתי עם אב נוכח-נפקד, שלא היה אב אך גם לא היה מוכן להודות בכך, עד שיצא לגמלאות כרב-חובל.
גם היום, בגיל 79, הוא לא מבין את הכאב שלי. לאחר שנים של ניתוק יצרתי קשר מחדש, כדי שלילדי יהיו סבא וסבתא, אך מאז שעברנו לבולגריה הוא מסרב לשוחח אתי או לבוא לביקור, וגם לאחר שנים כה רבות זה עדיין כואב.
תודה על האמפתיה,
דרור
/ 01/04/2011 09:17
אני מאוד מבינה את התחושות שלך , זו באמת חויה שונה ולא "נורמאלית" אבל עצם זה שהיתעלת מעל לכאב רק כדי שהילדים שלך לא יפסידו חויה של סב וגם התיקון היפה שלך להיותך אב מחוייב ונוכח - אני מאחלת לך עוד הרבה שנים של הורות מחוברת !
ישר כוח דרור!
תודה / ד"ר דרור גרין02/04/2011 20:55
אין להודעה הזו כותרת ושם של כותב, ולכן אינני יודע למי להודות.
.. גם אני אוהבת מכתבים. אהבתי לשמור את כל מכתבי אימי בנסיעותיה עם אהוב ליבה לאירופה מאז ילדותי הצעירה. אהבתי לשמור מכתבים של סבי וסבתי האהובים, את כל הפתקים הקטנים, והמכתבים העלומים שהגיעו לידיי ברבות הימים בהם טמונים הזיכרונות הגדולים של האהבה, הגעגועים, שמחת הגוף הראשונה. אין לי אף מכתב כתוב מאבא שלי! הסתירו אותם ממני מיד עם הגעתם לארץ מרומניה. גם אני כתבתי אלפי מכתבים ולימים ביקשתי לקבלם חזרה ולשמרה אצלי.
אני זוכרת במיוחד את הספר של רילקה: "מאלטה לאורידס בריגה", שאימי הייתה נוהגת לקוראם לי בצעירותי. שמרתי על הספר מכל משמר והוא נעלם ואיננו.
בכל שירי האהבה של ביאליק מתעוררת אותה התעוררות בלתי נשלטת של הגוף והנפש כמשהו מסוכן, לעיתים דמוני, שעלול לפגום בקדושה ובטוהר של הגבר ולכן, יש לדחות אותו. האהבה הרומנטית הגורמת לדבקות הגוף והנפש של האוהבים בשיר "בעת דמדומי החמה", היא מסוכנת עוד יותר..
נזכרתי שוב, בנתן יונתן, שהיה מורי האהוב באורנים בתואר הראשון ולימד אותנו - מיתופואטיקה מופלאה. אני זוכרת את ההיקסמות משיעוריו!
מתרגשת כל פעם מחדש מבחירותיך.
שבת שלום. שבוע טוב. חיבוק מרחוק. לינה
מה היה שם, מה היה / צביקה תורן 26/03/2011 19:47
אבי היה בבריגדה העברית. הגיע ארמה באנית מעפילים, נסע לאירופה להלחם, שב ארצה ונדר נדר לעולם לא לעזוב את האדמה הזאת. וכך עשה. ואת פיו מעולם לא פצה, ואיננו יודעים דבר על המוצאות אותו בילדותו, בהתבגרותו, ובבריגדה. כפי שהוא נוטה לומר- בשבילכם נולדתי בגיל עשרים, ומכאן ואילך אני מוכן לספר לכם את סיפור חיי.
אני גליתי תמונות שלו מהבריגדה.
וגלויות שאבא של אמא שלח אליה בטרם הובל אל תאי הגזים.
וכמה טוב שאנשים כותבים מכתבי אהבה (כמוני), לאזן קצת את עומס הרגשות בתיבות הדואר...
ואתה (כמעט) תמיד מרגש בכתיבתך ותמונותיך, דרור.
צביקה
טראומות וזכרונות / ד"ר דרור גרין 26/03/2011 19:52
צביקה יקר,
אני משער שלא קל לחיות עם אבא ללא זכרונות, אבל כהלום-קרב לא קשה לי גם להבין את מחיקת הזכרונות של אביך. גם אני נולדתי מחדש בגיל עשרים, לאחר המלחמה, אבל לצערי לא מבחירה התחלתי את חיי בגיל הזה, משום שאין לי כל זכרונות ילדות.
כמה טוב שיש עוד אנשים כמוך, שכותבים מכתבי אהבה. גם אני עושה זאת, מדי יום.
שבוע טוב ואביבי,
דרור
ביאליק והנשים / ד"ר דרור גרין 26/03/2011 19:49
לינה יקרה,
יש משהו מאוד אינטימי במכתבים, לעתים אפילו יותר מקשר פנים-אל-פנים, שמעורר בנו רגשות עזים כל-כך.
אכן אצל ביאליק ההפרדה בין האהבה הרוחנית, הטהורה, לבין אהבת הגוף, בולטת במיוחד, ויש בה משהו רומנטי וטרגי שקשה להבין אותו בימינו. אצל רוב המחברים לא קיימת הפרדה כזו, ואני משער שהסיבות לכך אישיות, ואולי מעניין להשוות זאת לספריו של יזהר, בהן אין כמעט דמויות נשיות.
לא ידעתי שנתן יונתן לימד ב'אורנים'. אין התנסות טובה יותר ממורים המאפשרים לנו להיקסם.
שבוע טוב ונעים,
דרור
מה היה שם, מה היה / צביקה תורן 26/03/2011 19:47
אבי היה בבריגדה העברית. הגיע ארמה באנית מעפילים, נסע לאירופה להלחם, שב ארצה ונדר נדר לעולם לא לעזוב את האדמה הזאת. וכך עשה. ואת פיו מעולם לא פצה, ואיננו יודעים דבר על המוצאות אותו בילדותו, בהתבגרותו, ובבריגדה. כפי שהוא נוטה לומר- בשבילכם נולדתי בגיל עשרים, ומכאן ואילך אני מוכן לספר לכם את סיפור חיי.
אני גליתי תמונות שלו מהבריגדה.
וגלויות שאבא של אמא שלח אליה בטרם הובל אל תאי הגזים.
וכמה טוב שאנשים כותבים מכתבי אהבה (כמוני), לאזן קצת את עומס הרגשות בתיבות הדואר...
ואתה (כמעט) תמיד מרגש בכתיבתך ותמונותיך, דרור.
צביקה
לאה-קטה / גלי - זמרשת 26/03/2011 07:51
שלום דרור,
נהדר שבחרת לשתף בשירים מתוך "כך ישיר עולם צעיר".
נראה לי שההנחה שלאה רק ערכה את החרוזים היא לאו דווקא נכונה, וכדאי מאד להיזהר בה לפני שמפיצים מידע כזה. זה דורש מחקר רציני לא פחות מאשר נעשה במקרה "איה פלוטו" כדי לבסס את ההנחה הזאת. בחוברת יש בפירוש שני שירים שכתוב בפירוש שכתבה קטה בעצמה.
כמו כן, אם תרצה להוסיף - יעל אילת אספה את השירים הללו לתקליטור וניתן לשמוע את הביצועים באתר זמרשת.
בברכה,
גלי
זמרשת
www.zemereshet.co.il
התבוננות ולא ביקורת / ד"ר דרור גרין 26/03/2011 07:52
שלום גלי,
תודה על תוספת ההבנה בנוגע לשירים.
אינני מבקר ספרות, ומדי שבוע אני שולח שיר עם הרהורים אישיים העולים בעקבות השיר ואינם בבחינת 'מידע'. גם עם לאה גולדברג רק חרזה את החרוזים, אי-אפשר להתעלם מן ההשפעה הטובה שלה, ועל כך כתבתי.
להתראות,
דרור
אסוציאציות ושירים - ימי ילדות! / לינה ארנון 26/03/2011 07:49
דרור היקר! חג פורים שמח לכולם! גם לי שיר זה מזכיר את ילדותי המוקדמת מאוד. אימי הייתה שרה לי אותו, ואחכ' גם אריק לביא ברקע, ואילנה רובינא - תמיד הייתה בוכה. לשאלותיי - מדוע? - לא זכיתי למענה. רק מרום בגרותי הבנתי שיש "סיפור" מאחורי השיר. גם אבי היה בבריגדה באיטלה בתור קומוניסט. נלחם גם בספרד ובמצרים. עד היום אינני יודעת להשלים את סיפור חייו. וגבורתו. תמיד הסתירו ממני את האמת. (מרקו קליין - מקימי עיתון "קול העם" יחד עם משה סנה). מעניין איך מילות השיר חוברים למנגינה שמהדהדת לנו לזיכרון ילדותנו. כמה גדלנו בתוך "סודות ושקרים".
מאז דמעתי מבלי דעת למילות השיר ולמנגינה! תודה. פורים שמח! לינה
סודות ישנים / ד"ר דרור גרין 26/03/2011 07:50
לינה יקרה,
אכן השיר לא רק רומנטי, אלא גם סנטימנטלי, ולא קשה להבין מדוע הוא מעלה דמעה בעיני מי ששומע אותו. אני משער שכמעט כל אחד יכול למצוא בו משהו שמעלה בו געגוע, וכך קרה גם לי.
את מספרת על אביך ששירת בבריגדה בתור קומוניסט, ואריאלה כתבה כאן גם היא על אביה ששירת בבריגדה, ואני נזכרתי בסבא שלי שגם הוא שירת בבריגדה באיטליה, בהתנדבות, כארבע שנים, ובימים האחרונים אני קורא את המכתבים ששלח משם, אותם מצאתי בחבית בלול שמאחורי הבית בקרית-חיים ימים אחדים לפני שהרסו את הבית ובנו במקומו בית דירות.
להתראות,
דרור
דף שיר שבועי: את חכי לי ואחזור / אריאלה18/03/2011 07:26
ריגשת אותי...
אני נולדתי לאימי הצעירה שחיכתה כך לאבי שיחזור מן המלחמה באיטליה ותשעה חדשים תמימים קראתי /אבא' לתמונה שעל הקיר. הוא חזר ושנים רבות היה שר לנו את השיר הזה בקולו הערב, בנסיעות המשפחתיות. אני אוהבת את השיר מאוד, עד היום, אבל תמיד נשארת עם הצביטה הזו בלב, אל נוכח הבקשה הנאיבית והתובענית כל כל, ועם החרדה המלווה של: ומה אם לא????
פורים שמח
אריאלה
הריון כפול / ד"ר דרור גרין18/03/2011 07:32
אריאלה יקרה,
כשקראתי את דבריך חשבתי תחילה שאביך היה באיטליה בזמן ההריון, ורק בקריאה שניה הבנתי שתשעה חודשים לאחר שנולדת הוא היה רחוק מן הבית. האם זה קרה כשהיית תינוקת, או מאוחר יותר, כשכבר למדת לדבר?
הדברים שלך הזכירו לי את סבא שלי, שגם הוא היה בבריגדה באיטליה, ולאחר מותו מצאתי בלול שמאחורי הבית חבית עם מכתבים, שבנותיו לא רצו בהם. כעת אני חושב על כך שאמי מעולם לא סיפרה על כך כלום. אנסה לשאול אותה.
חג-שמח,
דרור
קרני אור חורפיות / לינה ארנון11/03/2011 11:26
בוקר טוב! דרור, אני בוחרת עכשיו לאסוף את אותם רגעי אור - קרני האור הראשונות החודרות את חלוני בבוקר החורפי, את האור הקורן מפניהם של נכדי ונכדתי, סיני וגיא, ואת הצחוק על פניהם של בניי הבוגרים. וכן את הצחוק המתגלגל מגרונו של אהובי למשמע בדיחה טובה. אני נזכרת בשורות של אלתרמן: "כי סופי הדרכים הם רק געגוע", לאור שם ספרו הישן של וולפובסקי. תמיד אהבתי לטייל בפריז של שנת 1970-1971 בחורף, בינות המוזיאונים ולראות את הפסלים של רודן המכוסים שלג. להיכנס ולהתחמם בתוך המוזיאונים מהתמונות הנשקפות מולי. שבת שלום!
האביב / Dr. Dror Green11/03/2011 12:29
לינה יקרה,
אני משער שאצלנו מעט קר יותר, אבל כאן זהו האביב, שמיום ליום מודיע על בואו בפרחים קטנים המבצבצים מתוך האדמה, בטמפרטורות ההולכות ומתחממות ובתחושת הצמיחה מסביב.
גם אני מתגעגע לרחובות היפים של פריז, למוזיאונים, לשוקו החם בקפה לה-דה-מאגו ולתחושת האהבה והיופי באוויר.
שבת שלום,
דרור
הפסלים האנושיים מקבלים את שינויי מזג האויר / צביקה תורן11/03/2011 07:44
דרור שלום.
בדרך כלל אני ממהר לעלעל בדפי העיתון הדיגיטאלי
לקרוא את השיר שנבחר לדבר אל לבנו
ולדבר אתי.
לפעמים גם אתך.
לפעמים בעצב.
לפעמים בשמחה.
ובפעם הזאת ראיתי את דפיו היקרים והנכחדים של המשורר
ודווקא האבן, המפוסלת ומפוצלת כאשה,
ושמיכות וצעיפים של שלג מונחים בה ובינותה,
חשבתי על עצמי
חשבתי על אתה.
להיות שם, בכח מזג אויר,
יציבה ושקטה.
תודה.
צילום / Dr. Dror Green11/03/2011 07:53
צביקה יקר,
לפני שבוע כתבת לי על צילומים שצילמת בבולגריה. אשמח לראות אותם אם תשלח:
לאור הפגישה עם שירו של פנחס שדה - אני מוצאת את עצמי עכשיו ב'פיסות קטנות מן החיים', מחיי ומחיי אימי. אני עושה זאת בעזרת האלבומים שלה ומנסה לשלות כל רסיס אינפורמציה ממנה, כדי לחדד את זיכרונה ומוחה לעבר העבר שלה.
אני מוצאת פנים ושמות. תאריכים ומעטפות משמעותיות בחייה האישיים והלאומיים בארץ ובסטולין שלא הכרתי והנה - להרף עין עיניה אורו - והיא מהדהדת במוחה הנחלש את חייה הרחוקים. מזכירה לעצמה נשכחות.
ואני - עיניי דומעות. כותבת כדרכי כל מילה היוצאת מפיה. למשל, לא ידעתי עד היום את סיפור עלייתה הממשי לארץ באנייה בגיל 13. עם כל המשפחה שהצילה ב 1934. אני מקשיבה. שותה בצמא. בוכה וכותבת. כותבת ומלטפת אותה בידי האחת. ועם פנחס שדה נפגשתי לראשונה פנים אל פנים בגיל 17 וחצי, לפי עצתו של מורי אז ומחנכי עמוס עוז בחולדה. פגישה בלתי נשכחת בצוותא הישנה. ואת "החיים כמשל", קראתי אז ומאז שוב ושוב. אכן, קסם. חכמה מהולה בפילוסופיה! תודה.
ברכה, לינה.
כוחו של הסיפור / Dr. Dror Green05/03/2011 14:12
לינה יקרה,
יש משהו סיזיפי ופרדוקסלי בעיסוק בזיכרון. אנחנו שבים ונאחזים בו, משום שמה שמעניק משמעות לחיינו הוא היכולת שלנו לספר סיפור, והזיכרון הוא אחד הסיפוריים המרכזיים בחיינו. אבל הזיכרון הוא תהליך רגשי שכמעט כולו שכחה. רק פרטים מעטים מתוך הפעילות שלנו בעולם נארגים לסיפור, והם הולכים ונשמטים ממנו בכל רגע. זה לגמרי טבעי.
דווקא בשיר של פנחס שדה יש הצעה חדשה. הוא מתבונן בזכרונותיו ממרחק, ומקבל את השכחה מתוך השלמה, כחלק מן הסיפור הנוכחי שלו. והוא לומד להתייחס באהבה אל מה שנותר, אל הסיפור הקטן של איש זקן המקלף בולים ממעטפות מצהיבות לנכדו של ידידו. זה הסיפור שלו, וכל עוד הוא יכול לאחוז בו הוא מעניק משמעות לחייו.
אני משער שקשה לך מאוד לשחזר את זכרונותיה של אמך, אבל אני בטוח בשעצם העשיה שלך, והשהיה שלך בקרבתה, והרצון שלך להחיות את סיפורה, את יוצרת ביניכן סיפור חדש של קשר בין אם לבת, שמעניק לחייה משמעות מיוחדת, החשובה הרבה יותר מן הזיכרון שהלך לאיבוד.
אני למדתי להכיר בחלקו של הזיכרון בסיפור משום שטראומת המלחמה מחקה את כל זכרונותי והחלישה מאוד את זכרוני, עד שלמדתי להחליף את הזיכרון ביכולת שלי לספר ולכתוב סיפורים, וכך אני כותב את סיפור חיי בכל רגע מחיי, ומוותר על הזיכרון. וכך גיליתי שאני יכול לחיות את חיי גם ללא זיכרון ארוך טווח, ובכל זאת לא לאבד את הסיפור שלי ואת המשמעות.