בוקר אור! היכולת לתרגם הרהורים לשירים לא מובנת מאליה. לעניות דעתי, היא פועל יוצא של קריאה, הקשבה והפנמה של שפת הנפש מגיל צעיר עד בגרות. איסוף החוויות שנראות ומתגלות בעיני הורינו ומורינו ובחירה של הקראה וקיראה שנאגרת בנפש במשך כל החיים. לפתע פתאום, מופיעה ה"הארה" - שמצליחה לבטא את התחושות והחוויות במילים שחוברות לשיר! שבת שלום, אדם יקר. לך ולמשפחה המופלאה שלך! לינה

   

בוקר טוב! 

זכורה לי הרצאתה של לאה גולדברג באוניברסיטה העברית בירושלים - ב 1969. אני נרגשת מאוד. אוחזת בידי מחברת עבותה לכתוב כל מה שאספיק ממנה. הקשבתי אז להרצאתה על הספרות הרוסית. לא רציתי להחמיץ אף מילה. בזכותה של אימי ואחר-כך של עמוס עוז בחולדה, ושלום לוריא ז"ל במרחביה, זכיתי להיות חשופה לכל מכמני שירתה. לימים לימדתי אותה את מאות תלמידיי. אני מחוברת אליה מאוד. ומדקלמת את השירים שאני זוכרת בעל-פה לעצמי ולנכדיי. לא מוותרת על ספרי הילדים שלה: "המפוזר מכפר אז"ר", וכמובן "דירה להשכיר ", שרה יחד עם יהודית רביץ את השירים שהיא בחרה להלחין! שבת שלום. תודה ענקית. איזה כיף להיזכר..תודה לך, אדם יקר לי...

   

 

התבוננות בשיר "יונתן" מאת  יונה וולך

ד"ר לינה ארנון

 

אֲנִי רָץ עַל הַגֶּשֶׁר

וְהַיְּלָדִים אַחֲרַי

יוֹנָתָן

יוֹנָתָן הֵם קוֹרְאִים

קְצָת דָּם

רַק קְצָת דָּם לְקִנּוּחַ

לְקִנּוּחַ הַדְּבַשׁ

אֲנִי מַסְכִּים רַק לְחוֹר שֶׁל נַעַץ

אֲבָל הַיְּלָדִים רוֹצִים

וְהֵם יְלָדִים

וַאֲנִי יוֹנָתָן

הֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי

וְהֵם כּוֹרְתִים אֶת רֹאשִׁי בֶּעָנָף

בַּעֲנַף גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹסְפִים אֶת רֹאשִׁי

בִּשְׁנֵי עַנְפֵי גְּלַדְיוֹלָה וְאוֹרְזִים

אֶת רֹאשִׁי בִּנְיָר מְרַשְׁרֵשׁ

יוֹנָתָן

יוֹנָתָן הֵם אוֹמְרִים

בֶּאֱמֶת תִּסְלַח לָנוּ

לֹא תֵּאַרְנוּ לְעַצְמֵנוּ שֶׁאַתָּה כָּזֶה.

 

 

 

 

שלושה "יונתן" מופיעים אסוציאטיבית בקריאה ראשונה של השיר "יונתן".

הראשון – "יונתן" הקטן משיר הילדים הידוע, "יונתן" – בנו של המלך שאול, "יונתן" – זן התפוח בשם זה.

לשיר ארבעה חלקים. חמש השורות הראשונות, הבית הראשון, מתארות מרדף. יונתן רץ על הגשר, אחריו הילדים המצהירים בקול ("קוראים") שהם רוצים ("קצת דם"). חמש השורות הבאות, הבית השני, מתארות משא ומתן: הילדים מרחיבים ומסבירים את רצונם: "קצת דם לקינוח הדבש": ויונתן מסכים – רק לחור של נעץ! מו"מ זה נועד לכישלון כי הילדים רוצים / והם ילדים: כלומר: אי-אפשר להתווכח איתם (לילדים מגיע הכול), ויחסם אל השונה משלב תמימות (אנחנו בסך הכול ילדים, מה אנחנו כבר יודעים?) ואכזריות (בוא נראה מה יקרה אם נדקור אותו?).

הבית השלישי – ארבע השורות הבאות, מתארות את הפעולות שאחרי המרדף: ראשו של יונתן נכרת, נאסף ונארז. בבית הרביעי – והאחרון, 4 השורות האחרונות, מתוארת ההתנצלות על מה שאירע: הילדים מתנצלים: "באמת תסלח לנו", משהו התגלה להם: "לא תארנו לעצמנו שאתה כזה". כאן מופיע לראשונה גוף ראשון – רבים. הילדים מתייחסים לעצמם, מודים בתמימותם ותמהים על תוצאות מעשיהם, בחזקת "לו רק היינו יודעים קודם"...

"יונתן הקטן", משיר הילדים הידוע ויונתן של יונה וולך, שניהם רצים ולשניהם יש חורים. יונתן שבשיר רץ על הגשר ויונתן הקטן "רץ בבוקר אל הגן". יונתן שבשיר, מסכים לחור של נעץ, וליונתן הקטן – "חור גדול במכנסיו". בעקבות טיפוסו על העץ. יונתן הקטן אחראי לחור שלו ו"הילדים" אחראים למה שקרה ליונתן שבשיר.

"יונתן" – זן התפוח, אשר נכרת ונאסף – נארז בנייר מרשרש, נטבל בדבש כברכה וקינוח בראש השנה וננעץ על מקל דגל שמחת תורה, לצד הנעצים המחברים את דגל הנייר למקל. הדבש והנעץ מזכירים את הביטוי "לא מדובשך, ולא מעוקצך", ובגרסת השיר: "אנו רוצים גם מדובשך וגם לעוקצך".

"יונתן" – בן שאול, שטעם מן הדבש על אף האיסור המפורש של אביו: "וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבול אותה ביערת הדבש וישב ידו אל פיו": (שמואל א, יד', 27), והחטיא את העם: "ויאכל העם את הדם" (שם, 32), ניצל מגזר דין מוות, כי העם אהבו. "ויפדו העם את יונתן ולא מת". (שם, 45), ואחרי מותו נכרת ראשו, בדומה לאביו ושני אחיו (שמואל א' לא).

גם המילה "גשר" מקבלת משמעויות נוספות עם קריאת השיר. "ראש גשר" – שטח הנמצא מעבר למכשול, שכוח תוקף, אשר עבר את המכשול, נאחז בו והפכו לבסיס להמשך ההתקפה.

"גשר של נייר" – שהוא גשר שאין בו ממש, מעבר רופף ביותר, אך על פי אגדה עממית יוקם גשר שכזה בימות המשיח ועליו יעברו כל היהודים בשלום לארץ ישראל.

משקל השיר "משתף פעולה" עם הרגשת המרדף.

בחמש השורות הראשונות המתארות מרדף המשקל מתחלף. בשתים הראשונות משקל אנאפסט "אני רץ על הגשר" – שתי רגליים שלמות ועוד הברה לא מוטעמת "והילדים אחרי" – ("והי" = הברה אחת) – שתי רגליים שלמות. כעת המשקל מתחלף לאמפיברך: "יונתן" – רגל אחת ("יונתן" במלעיל, כמו בשיר הילדים).

"יונתן" הם קוראים" – שתי רגליים שלמות.

"קצת דם" – רגל אחת.

 

• יונה וולך משתמשת בלשון פיגורטיבית בשיר. "רץ על הגשר" – גשר מסמל מעבר מצד אל צד על פני שטח שאינם עבירים, לרוב תהום. כמו כן, זה "הגשר", בה' הידיעה, שאמור להיות ברור וידוע לכל מהו.
• "קינוח הדבש" – הדבש משמש בדרך כלל כקינוח ואילו כאן נדרש "דם" לקינוח כקינוח לדבש, אין די בקינוח מסורתי, הדבש הוא מטאפורה לארוחה העיקרית, והדם לקינוח. "הילדים רוצים "קינוח לקינוח".
• חור של נעץ – מטאפורה של חור קטן, בלתי מורגש. יונתן מסכים לחור של נעץ, "אבל הילדים רוצים", מטרת רצונם אינה ברורה, אך בהקשר לשלושת ה"יונתן", היא יכולה להיות "החור הגדול", במכנסיו של "יונתן הקטן", או הרצון לתקוע  את "יונתן" – "התפוח" – על מקל הדגל כנהוג בשמחת תורה, או רצונו של העם לאכול גם, כמו יונתן בן שאול.
• "והם ילדים, ואני יונתן" – הם קטנים ואני קטן, אך הם רבים ואני יחיד. לאורך כל השיר יש הבחנה בין "הם" ו"אני". רבים מול יחיד. הבחנה שבאה כאן לשיאה. מה יכול יונתן הקטן לעשות כנגד כל הילדים? או: יונתן בן שאול שמישהו מהעם מוסר לו על איסור אביו וכעת הוא נתון לחסדי העם? – הם יודעים מיהו הבוגד, אך שותקים ומשתתפים בבירור שעושה שאול לאחר מעשה, ולבסוף מונעים משאול להוציא להורג את בנו (שמואל א' י"ד 20-46). ושוב הוא נתון לחסדיהם.
• זו מטאפורה לאזלת ידו של היחיד מול הרבים, של היוצא מן הכלל אל מול הכלל, התלות שלו בחסדם לקבל אותו או לא!
• את 4 השורות הבאות אפשר לקרוא בשתי צורות. בזרימה הטבעית נוצרים 3 משפטים:

"הם כורתים את ראשי בענף", "גלדיולה". כאן ענף הגלדיולה הוא מטאפורה לחרב. השילוב של אקט הכריתה עם מצלול המילה גלדיולה מזכירה את עריפת הראש ע"י גליוטינה. כמו כן, גלדיולה בעברית היא סיפן ושוב צורת הסיף של עליו.

• "ואוספים את ראשי בשני ענפי גלדיולה" - ענפי הגלדיולה במשפט זהה עם המטאפורה לזר עלי הדפנה שענדו לראש גיבורי המלחמה. (יונתן בן שאול) ומשוררים. אין כאן מגע יד, האיסוף מתבצע בעזרת ענפים, מעיד על מגע עקיף משום טומאה (או קדושה)!
• "ואורזים את ראשי בנייר מרשרש" – זה הנייר העוטף את התפוחים בארגז לפני משלוח. בנוסף יש מטונימיה, של המילה נייר! המציינת תעודה רשמית כגון: תעודת זהות או אישור כלשהו. כמו בביטוי: "להציג את הניירות".
• בקריאה ע"פ החלוקה המקורית של השורות בשיר, מובחנות כמה מטאפורות לראש, שהן סמל לדבר ראשי חשוב וכן ראש – התחלתי.
• מתגלות משמעויות נוספות: "הם כורתים את ראשי בענף" – כאן הראש הוא הפרי – הנמצא על ענף ונכרת, להבדיל מנקטף. ע"י שבירת המשפט מאוזכר גם הביטוי "לכרות את הענף עליו יושבים", המציין חוסר אחריות של "הילדים".
• "גלדיולה, ואוספים את ראשי" – שוב, ע"י שבירת המשפט, בהקשר של המשפט הקודם, מתקבלת משמעות נוספת לכריתת הראש. עתה, משניצודה החיה, אפשר לאסוף את ראשה ולצרפו לאוסף הראשים שברשות הציידים. הראש הכרות קודם הופך לראש החיה שצדים ומציגים לראווה. כעת, הם מצרפים את הראש, שהופך לפרס, לאוסף שלהם.
• "בשני ענפי גלדיולה ואורזים" – תיאור של יצירת זר גלדיולות בין שני ענפים ואריזה "כדי לקחת".
• "את ראשי בנייר מרשרש" – כעת הראש הופך לאוצר ארוז בנייר מרשרש, נייר אריזה, ונגנז או נלקח למקום אחר, הוא אינו מוצג בטרקלין, כאילו היה ראש החיה הניצודה.
• "תפוח" – המילה אינה מופיעה בשיר! אך משתמעת! התפוח הוא פרי עץ הדעת. פרי פיתוי. שלאחר שטעמו ממנו גורשו אדם וחווה מגן עדן.
• בדימוי היחיד – בשיר חבוי במילה "כזה". שמשמעה: "כמו זה".השיר אינו מציין מהו "הזה" הזה. דימוי זה מסתיר את "יונתן" האמיתי.
• "ואני יונתן" – מכריז הדובר בשיר, המשוררת היא יונה = יונתן, נקבה הדוברת בקול זכר. "יונתן", התפרסם בספר שיריה הראשון, בשנת 1966, מבלי להיכנס לגוונים הצהבהבים של חייה, אפשר לאזכר התבטאויות שלה בלשון: "אני = משורר". ברבים משיריה השתמשה בלשון זכר.
• יונתן, בן שאול, הוא זכר. הוא גיבור מלחמה. אך גם דמות שנויה במחלוקת בקרב מפרשי התנ"ך. בין פרקי חייו של יונתן כגיבור האהוב על העם למרות חטא טעימת הדבש, (שמואל א' י"ד), לבין תיאור מותו ועריפת ראשו עי' הפלשתים, שמואל א' לא', יש כמה פרקי "גישור", המתארים את ספור אהבת יונתן ודוד. אהבה הפותחת ב"ונפש יונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו יונתן כנפשו". שמואל א' יח'). ונמשכת עד מות יונתן ודוד המקונן "צר לי עליך אחי יונתן נעמת לי מאד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים" (שמואל ב' א'). כן כוונת הביטוי "כזה".
• השיר הוא משל, אשר הנמשלים האחרים בו, מלבד המשוררת, הם "הילדים", המהווים "הם" (אולי, "אחר")? גלובלי. "הם" אולי מחזרים שניסו לצוד את יונה = יונתן (החיה) ולצרף את ראשה פרס על הישגיהם, ל"אוסף" שלהם. (עוד קרקפת תלויה על חגורתם). "הם" מביאים לה גלדיולות שבהן הם כורתים – אורזים את ראשה, הפרס המובטח לצייד בתום הצייד. "הם" קושרים "זר" לראשה. ובה בעת יוצרים זר מראשה יחד עם הגלדיולות עטוף נייר מרשרש. יונה = יונתן היא "הצעצוע" של הילדים, שבוחנים את גבולותיו, מתי יתפרק.
• "הם", אולי הפסיכולוגים, מכווצי הראשים, שניסו להגדיר את מצבה הנפשי, על נייר מרשרש רשמי.
• יונה = יונתן, מנסה לחצות "את הגשר", גשר של נייר, מעל התהום הפעורה בין עולמה הגלוי לבין עולמה הנסתר היא רוצה להוות ראש-גשר לבאים אחריה.
• "הם" טעמו מהדבש שלה, ועדיין הם רודפים אחריה, ורוצים עוד. כמו בביטוי: "רוצים לראות דם", יונה = יונתן, מסכימה לחור קטן, של נעץ, דקירה של מזרק, אך הם רוצים יותר, בין אם זה "חור גדול" במכנסיה, או חיטוט מעמיק בנפשה "להיכנס לה לורידים".
• כ"שהם" מגלים את האמת שנותרת סתומה בשיר, הם נדהמים: "לא תארנו לעצמנו שאת כזאת".
• זה הענף שכרתו תחתיהם ועתה הם מצרים: בגללם התפרק הצעצוע וראשו נתלש! ומה נותר ל"הם" לעשות לבד מבקשת מחילה?! 

 

 

 

 

 

ד"ר לינה ארנון,אם לשלושה בנים בוגרים וסבתא לשני נכדים.  "נושמת, חיה, שוקקת, גומעת, מחייה, מלמדת, חווה, רוקמת את השפה העברית, ומן השפה העברית שאין בלתה!". בעלת תואר ראשון בספרות ממכללת "אורנים", תואר שני בספרות עברית וכללית מאוניברסיטת תל אביב ודוקטורט בפסיכולוגיה וחינוך.

מרצה, מלמדת ועוסקת בלימוד ילדים מחוננים במכללת תל-חי.

 

 

שלום לך לינה.

מצורף מאמרך עם הערות של פרופ' יוסי גמזו והמשורר דודי בן עמי.

אבקשך להתייחס להערות ולעבור שוב על המאמר בהתאם להערות.

אם לא תספיקי לפני פרסום הירחון (1-2 לינואר) אנא הודיעי לי.

 

תודה מראש על תרומתך לירחון.

 

בברכה ותודה

שרית שץ

החוג לשוחרי שירה

עורכת הירחון "עיין ערך שירה".

 

ההקשר שלי, דרור יקר - היה בעיקר אסוציאטיבי - איך מילה, במקרה זה "יונתן", בהקשר של יונתן הקטן, וכו', יוצרת אפשרות להקשרים אינטרפרטטיביים. תבורך. תודה! חיבוק מרחוק. לינה

   

בוקר אור! שבת שלום, דרור יקר!

שוב מרגש מאוד. לוקח לי זמן להתחבר לזה . לעצור את מהומת הזמן. זרימת היום ועיתות הימים. אבל בתור אחת ש"הרימה" כאן בבית זרע את ימי הזיכרון לחללי צה"ל אני מתחברת מהמקום של המשפחות השכולות. כל שנה נהגתי ללכת לכל משפחה ומשפחה, ולשאול אם יש משהו מיוחד שהם רוצים-מבקשים הפעם-השנה להביא. ואז, הייתי בוחרת מוטיב אחד ומרכזת סביבו את הערב. גם את הריקוד על הבמה הקטנה שהקמנו, גם מוזיקה. הפעם נבחרו טקסטים של נופלים, שכתבו למשפחותיהם. שירו של אמנון ריבק ממשיך את המשכות שרשרת המצוקות, אך את האפשרות להיוושע ממנה - ולצאת לחופשי. אחר. שונה. מועצם:

"כל אדם צריך שתהיה לו איזו מצרים,

להיות משה עצמו מתוכה

ביד חזקה

או בחריקת שיניים.

כל אדם צריך אימה וחשכה גדולה,

ונחמה, והבטחה, והצלחה,

שיידע לשאת עיניו אל השמים.

כל אדם צריך תפלה אחת,

שתהא שגורה אצלו על השפתיים.

אדם צריך פעם אחת להתכופף -

כל אדם צריך כתף"..

 

השיר ממשיך - לך אומר שוב תודה - כך בצורה שאתה עושה זאת הדמעות היורדות מעיניי, מזככות את המצוקה, הכאב והחסר. ואני מרגישה עצמי ולו לרגעים, לאחת מני רבים/רבות שזקוקה לכתף ומוצאת אותה בכל קשת הצבעים, כל פעם מחדש! חיבוק מרחוק. לינה

   

שבת שלום! זכיתי ללמוד את שירתו של יל"ג עם צבי קרניאל ועם שלום לוריא ז"ל, ממרחביה, באורנים.

אני מזדהה עם ההתאמה וההקבלה בין עוצמת האהבה לעוצמת האהבה לאכול. (אני לא 'שוקקת' את האוכל, אבל יודעת להעריך ארוחה טעימה ומיוחדת). ההקבלה בין שני התחומים יוצרת הומור וצחוק, מאפשרת לעיתים אירוניה וסאטירה. אני רואה אותה בסרטים למשל. אהבתי מאוד את הסרט: "ג'ולי וג'וליה". אני לא מוותרת על עוצמת רגש האהבה - לאהבה. יכולה לבלום את הרעב לאוכל. אך האש המפעפעת בליבי היא זו המזינה את חיי. אני עדיין רעבה לאהבות שלא היו לי ומנסה להשלימן בכל דרך אפשרית, גם באמצעות האהבה לקהל סביבי ומולי וליצירה בידיי ובאמצעות מוחי.

תודה לך איש קסום. שבת שלום. קיץ מבורך! לינה