החרדה וההומור של יונה וולך
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
דרור גרין החרדה וההומור של יונה וולך יונה וולך / `שירים אחרונים`, `ספרים, הוצאה לאור`, 96 עמודים. (המאמר פורסם במוסף לספרות של `ידיעות אחרונות`, 7.9.2007) בחייה נחשבה יונה וולך למשוררת פרועה, פרובוקטיבית, שעוררה סערות בהופעתה ובשיריה. לאחר מותה היא הפכה למושא הערצה, ולדגם שהשפיע על כתיבתם של משוררים רבים. שני הדימויים הסותרים מתייחסים לביטויים הרגשיים חסרי העכבות בשירתה של וולך, ולתגובות הרגשיות שהם מעוררים בלב הקוראים. הרגשות העזים שעוררה יונה בהתנהגותה ובשיריה משכיחים את דמותה האחרת, הפרטית והאינטימית, המאפשרת לגלות בשיריה גם צדדים אחרים. הכרתי את יונה בשנת 1982, ובארבע השנים האחרונות לחייה נפגשנו כמעט מדי שבוע. באותן שנים ערכתי את כתב-העת השבועי לשירה `פיוט`, בו פרסמתי את שיריה האחרונים, וגם הוצאתי לאור מבחר משיריה בספר `אור פרא`. נפגשנו בביתה הקטן ברחוב וולך בקרית-אונו, ולעתים גם בביתי בירושלים. יונה שפגשתי היתה שונה מזו שהופיעה באירועים ציבוריים בבגדי עור הדוקים והשתלחה בבוטות במראייניה ובשומעיה. כשנפגשנו לראשונה היא היתה בת שלושים-ושבע, אך התנהגה כנערה צעירה, או כילדה המנסה להתבגר. היא לבשה חולצת טי ענקית שעליה הודפס הלוגו של `פלייבוי`, שיערה הארוך גלש על כתפיה ורגליה הדקות הציצו מתוך המכנסיים הקצרים. היא טיפלה באמה החולה, ניסתה ללא הצלחה לבשל במטבח המוזנח וצפתה בסרטי טבע ששאלה בספרית הווידיאו השכונתית. כשהתקשרתי אליה לראשונה הופתעתי לשמוע את קולה החרד: "מי זה?!" כך קראה גם כשהגעתי למחרת אל ביתה ונקשתי על דלתה. גם כשביקרה לראשונה בביתי בירושלים, ופגשה את ידידי המתרגם משה זינגר, הצביעה עליו וצעקה כמו ילד מפוחד: "מי זה?!" מאוחר יותר, כשסיפרה לי על אביה שנהרג בהיותה בת ארבע, על הבדידות שאפפה אותה בילדותה ועל היחסים הקשים עם אמה ואחותה, יכולתי להבין את החרדה שבה היתה שרויה. באחד השירים האחרונים שפרסמתי לפני מותה היא כתבה: "בכל שנה בקיץ / אבי בן שלושים ושש שנים / שוב מת באותה צורה / נופל מלוא קומתו / על הארץ / הצחיחה." וכמו אביה, שנותר טבוע בזכרונה כפי שהיה ביום מותו, נותרה גם יונה ילדה בת ארבע, יתומה וחרדה עד יום מותה: "בכל שנה בקיץ / היתמות פורשת כנף, וצילה על הארץ" (מתוך הספר `שירים אחרונים`, ספרים, הוצאה לאור, 2007). עוד בילדותה שימשה אותה הכתיבה כמקום בטוח וכמפלט מפני החרדה, אבל הפרטיות שלה חוללה בידי אמה ואחותה, שקראו את יומניה, והותירו בה טראומה נוספת. את מקום היומנים החליפו השירים, שאפשרו לה להתמודד עם החרדה באמצעות הקודים הספרותיים. בשיר `פחדים` "השדים יוצאים הלילה / משחקים במחבואים" וכדי "להציק ולהפחיד / הם חומקים / מהראש / ו / הופכים / למציאות". ויונה מכריזה: "בחיי / שעוד נותרו / לי / אני אהיה / פה / אמיצה". בשיר אחר, שמצאתי לא מזמן בין הדפים השקופים שמסרה לי, ואשר הוספתי לספר `שירים אחרונים`, היא מבטאת את החרדה הקיומית שלה: "אלו הם קוצי הקיום / המזהים אותך / שאתה פוחד מפניהם / יותר מפני הנפילה". יונה חרדה מפני `שוטר עם מטה לבן` אשר "עורך סריקה בילוש / בכל נבכי חיי" ומתארת את תחושת האשמה בשיר `בלתי-מספיק בהתנהגות`: "מוצא פגמים בהתנהגות / אחרי שאת הולכת / מה אמרתי רע / מה עשיתי לך". כשיונה יצאה מביתה היא היתה מסתירה את הילדה שבה, ומנסה להרשים את המבוגרים באמצעות הופעה שופעת מיניות, כשהיא נועלת נעלי עקב גבוהים ולובשת בגדי עור הדוקים, כששערה גולש על כתפיה, והיא מפתה את כל הגברים שפגשה בדרכה. גם בשיריה הסתירה יונה את החרדה וניסתה לפתות את קוראיה באמצעות דימויים ותיאורים מיניים בוטים. שפתה השירית לא דמתה כלל לשפתה המדוברת, הפשוטה. לא במקרה מתאר השיר `ארוס` ילד קטן הצועד מתחת לשמים נוטפים דם: "וכל הפרחים / החלו לנטוף דם / וההמון העצום / בא לאסוף את הדם / וכל הדברים הטיפו דם". כדי להתמודד עם החרדה ולזעזע את קוראיה בחרה יונה לתאר סצינות כמו-פורנוגרפיות, הפורצות את כללי הטאבו המוכרים, כמו בשירים `כשתבוא לשכב אתי כמו אבי`, `כשתבוא לשכב אתי כמו אלוהים`, `כשתבוא לשכב אתי כמו שופט` ו`כשתבוא לשכב אתי כמו שוטר`. אבל מה שפורש בטעות כפורנוגרפיה עשוי להתפרש גם כמחאה של ילדה קטנה נגד בעלי הסמכות המטילים שררה (השופט, השוטר, אלוהים) וגם את הגעגועים העזים לאב שנטש אותה. באותם ימים נפגשתי גם עם המשוררת זלדה, שהיתה שכנתי, והיא סיפרה לי בכאב כמה נפגעה מפרסום השיר `תפילין`, המתאר סצינה פורנוגרפית של סאדו-מזוכיזם ורצח באמצעות רצועות התפילין. סיפרתי על כך ליונה, אך היא לא הבינה את הכעס (ואת המהומה התקשורתית בעקבות דיון על השיר בוועדת החינוך של הכנסת). היא היתה בטוחה שהשיר הזה, כמו שאר שירי הסידרה `כשתבוא לשכב אתי`, הוא שיר מצחיק. היא ראתה בעצמה אדם דתי, ולא היתה לה כל כוונה לפגוע בערכים דתיים. ואמנם, הבוטות המינית בשירים שלה לא היתה מחאה אנטי-דתית אלא שימוש במה שלדעתה, כילדה קטנה ומפוחדת, ירשים את המבוגרים. ובאמת, איך אפשר שלא לפרוץ בצחוק למקרא תיאור מוכרת התותים הקטנה הלבושה בשמלה שחורה מאויירת בתותים, וחבושה במגבעת שחורה המאויירת בתותים, שאומרת בקול דק ומתוק: "תותים תותים / מי רוצה תותים", כאשר המשוררת מנחה אותה בקול גברי לקראת סוף השיר: "אל תלבשי כלום מתחת לשמלה / אחר-כך / חוטים יעלו אותך למעלה / בלתי-נראים או נראים / ויורידו אותך / ישר על הזין שלי". ההומור של יונה לא הובן על-ידי קוראיה ומבקריה, שפירשו את שירי המין שלה כנועזות בוטה. מה שהיא כינתה בשם "פורנו של הגיל הרך" (בהערה בכתב-היד של השיר `תותים`) היה, למעשה, הומור מקאברי שפרץ מתוך מועקה גדולה, מתוך חרדה בלתי-אפשרית. זה לא היה הומור מצחיק אלא הומור של פורקן, כמו בדיחה שמספרים בבית-הקברות. גם המטאפורות והדימויים של יונה יכולים להיקרא כתיאור הומוריסטי של ילד המתבונן בעולם המבוגרים: "קורנליה והשד הלכו באמצע הלילה לקטוף סירפדים," או "במפתח שוודי, לוטה מסתרקת." כשמתבוננים מקרוב בטקסטים המורכבים הם עשויים להישמע כמו סיפור ילדים: "והאיילה נפלה מהגג ושברה את הראש, ואני ברחתי ובגן אהבתי סוגרת מפלצת גורילה שחורה ורעה כשכחה." בספר `שירים אחרונים` בחרתי להציג את המעבר מן השירה המוקדמת שלה, העשירה בדימויים ציוריים, אל שירי הפזמון האחרונים שלה, הפשוטים ולעתים גם פשטניים, שרבים מהם הולחנו לאחר מותה. כאשר ערכתי את הספר מצאתי בכתב-היד עוד ששה שירים שלא הודפסו עד היום. יונה היתה משוררת אינטואיטיבית, שביטאה בעירוב של כנות ובוטות את תחושות החרדה הילדותית שלה. היא לא התיימרה להיות אינטלקטואלית, ואף בזה למי שייצג, לדעתה, את עולם המבוגרים: "הולך לצרכניה / הולך לבית-מרקחת / חושב מה לגנוב / מה כדאי לקחת / ד"ר למוסר / ד"ר לפילוסופיה". מתחת לדימויים הבוטים של חרדה ומיניות נשמרה שפת היום-יום הפשוטה שלה, כמו בביטויים "אני יושנת כל היום" או "הולך לַבֵּית-מרקחת". היא לא הכירה את השירה הקלאסית ואת התיאוריות האקדמיות. באחד הימים מצאתי את יונה ויובל בביתם כשהם נסערים. שעה קלה קודם לכן חזרה יונה מפגישה עם הרופאה, לאחר שנודע לה שחלתה בסרטן. יונה לא דיברה על המוות, אלא על הרצון שלה לחיות, על התוכניות להופיע ולכתוב. המפגש עם המוות הקהה מעט את החרדה וחיזק את ההומור. היא הצחיקה את האחיות והחולים בתל-השומר, וסירבה לבלוע את משככי הכאב שהקהו את חושיה ומנעו ממנה לכתוב. "גופי היה חכם ממני / כוח הסבל שלו היה פחות משלי", היא כתבה, "גופי הפסיק / כשאני עוד המשכתי". והיא המשיכה עד הרגע האחרון, כשהיא נאחזת באהבתה ליובל ובתשוקתה של הילדה הקטנה לחיים: "את הזרם אל איי החיים / אני מצאתי / וגם שטתי אליו / בין גנים ופזי-אור / ומראות אימים / שהסבתי מיד לטובתי / ילדה של תמונות / ילדה של מראות…". |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.