976. נעמי אפרון: השם שלי בקול לא שלי

 

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 

---

את ספר השירה 'מחברת השירים של המוזה הרהוטה' (הוצאת 'עברית', 2025) כתבה נעמי אפרון, שאינה משוררת אלא תוכנת אינטליגנציה מלאכותית, שהודרכה על-ידי הפרופסור לספרות ורד טוהר והפרופסור להנדסה אמיר לשם, מאוניברסיטת בר-אילן.

באמצע המאה-העשרים גילה מלחין ומנצח אמריקאי את הסימפוניה החמישית של ברהמס בסול מינור, שאיש לא ידע על קיומה. הוא ניצח על ביצוע הבכורה של הסימפוניה, והמבקרים היללו את היצירה, שהיתה הסימפוניה המורכבת והבשלה ביותר של ברהמס, שמבטא בה את מלא גאונותו המוסיקלית. לאחר הפרסום חשף המלחין את התרמית, וגילה שהוא עצמו חיבר את הסימפוניה, לאחר שיצירותיו שלו לא זכו להצלחה. המבקרים לא טעו. זו באמת היתה הסימפוניה הבשלה והמורכבת ביותר של ברהמס, למרות שלא הוא הלחין אותה. אבל לאחר הגילוי איש לא שב לבצע את הסימפוניה המזויפת.

כלומר, המבקרים והקהל מתעלמים מאיכותה המוסיקלית של הסימפוניה רק משום שאינה 'אותנטית', למרות שהיא עולה באיכותה על ארבע הסימפוניות ה'אותנטיות' של ברהמס (גם הסיפור הזה אינו אותנטי. הוא המצאה של מבקר המוסיקה, הפסנתרן והסופר האמריקאי ג'יימס הונקר (1857-1921), שהעלה לדיון את שאלת האותנטיות בהערכת יצירה אמנותית. אבל אירועים כאלו התרחשו בעבר, כשהמוסיקולוג האיטלקי רמון ג'ירלדו 'הלחין' את האדאג'יו של אלבינוני, כשהמוסיקאי הגרמני מארק זאושר 'הלחין' קונצ'רטו לחליל של מוצארט וכשהכנר הידוע פריץ קרייזלר 'הלחין' יצירות קצרות של ויוואלדי ופוניאני, ואפילו כשמוצארט העתיק את הרקוויאם הנפלא של ידידו מיכאל היידן, שרק מעטים יודעים מי הוא). ערכה של יצירת אמנות נשפט לא רק לפי מורכבותה ויופיה, אלא גם בהתאם לאותנטיות של המחבר שלה, ולכן ציור מקורי, אותנטי, יכול להימכר במיליוני דולרים, בשעה שהעתק מדויק של אותו ציור, שלא ניתן להבחין בינו לבין המקור ללא בדיקת מעבדה, אינו שווה יותר משכר שעת עבודת של הצייר המעתיק. 

האם אינטליגנציה מלאכותית יכולה לכתוב שיר או רומן? הספר 'מחברת השירים של המוזה הרהוטה' הוא עדות לכך שזה אפשרי (ואינני יכול שלא להיזכר בשיחות של דוד אבידן עם 'הפסיכיאטר האלקטרוני שלי' (כלומר, עם תוכנת מחשב פרימיטיבית בסגנון 'אלייזה'). האם יכולה אינטליגנציה מלאכותית לכתוב שירה איכותית או פרוזה איכותית שתשתווה לכתיבה אנושית? אני מאמין שאינטליגנציה מלאכותית יכולה להטעות גם את מבקר השירה המשכיל ביותר, כשם שפסיכופת יכול להטעות ציבור של מיליוני בני-אדם (היטלר, טראמפ, נתניהו). לעתים פסיכופתים, כמו אינטליגנציה מלאכותית, יכולים להפוך למשוררים או לסופרים מפורסמים ומוערכים בזכות יכולת החיקוי שלהם, למרות שבחינה מדוקדקת תגלה שאין להם אמפתיה לגיבורים שלהם, כמו במקרה של עמוס עוז. 

לא במקרה השוויתי את האינטליגנציה המלאכותית לפסיכופת. המודל המקורי של אישיות פסיכופתית הוא האל המונותיאיסטי היהודי, שיש לו תכונות מובהקות של פסיכופת: הוא כל יכול (אומניפותנטי), אנוכי באופן מוחלט, חסר אמפתיה, ריק מתוכן, מכור לשליטה מוחלטת, חסר ערכים, נוקם ונוטר, דורש תשומת-לב בלתי-פוסקת ותלוי במאמינים שלו כמו פרזיט השואב את כוחו מאחרים.

במאתיים השנים האחרונות אנחנו חיים בעידן הפסיכופתי, המתבטא בתרבות הקפיטליסטית-תחרותית שאנחנו נמצאים בשיאה, כשפסיכופתים אנוכיים, ריקניים וחסרי ערכים שולטים במדינות ובתאגידים, ומובילים את התרבות המוכרת אל קיצה. זו הסיבה שהאינטליגנציה המלאכותית בנויה לפי המודל של האישיות הפסיכופתית: היא ריקה מתוכן, חסרת ערכים, חסרת אמפתיה, והיא שואבת את תכניה כשהיא מעתיקה אותם מאחרים, ובכך מרסקת את כל הערכים המוכרים לנו (כמו ערך של יצירת אמנות, אותנטיות וכו'). 

האישיות הפסיכופתית היא אישיות ריקה מתוכן, שמשקפת את התכנים של הסובבים אותה, והיא שואבת ומעתיקה תכנים ורעיונות לאחרים ומייחסת אותם לעצמה, בשעה שהיא מנשלת את יוצרי התוכן והרעיון מזכויות ומן ההכרה בהם כיוצרים אמנותיים. בעולם הפסיכופתי (כלומר הקפיטליסטי תחרותי), תאגידי הענק, שרבע ממנהליהם הם פסיכופתים, גוזלים רעיונות ותכנים ומשעבדים אותם, ובאמצעות חוקי זכויות יוצרים מונעים מאחרים להתפתח באמצעת שיתוף והשפעה וחיקוי, כפי שהתפתחה התרבות האנושית מאז ומתמיד. 

המוח האנושי הוא מנגנון רגשי מורכב ומשוכלל יותר מכל מחשב. הוא אינו רציונלי ואינו מזהה את המציאות כמו מחשב, אלא מפרש אותה באמצעות נרטיבים, המאפשרים לו להתמצא במציאות במהירות ולהבחין בין סכנה למקום בטוח.

האינטליגנציה המלאכותית מבוססת על מחשבי-על מתוחכמים המעבדים באופן רציונלי כמות אדירה של נתונים, הרבה מעבר ליכולת של הזיכרון האנושי. האינטליגנציה המלאכותית יכולה לחקות את היצירה האנושית, להעתיק אותה וגם לעוות אותה באמצעות מניפולציה. אבל לאינטליגנציה האנושית אין יכולת רגשית. היא מבוססת על מודל של אישיות פסיפופתית אומניפוטנטית, פרזיטית, חסרת אמפתיה, תכנים וערכים. לכן האינטליגנציה המלאכותית יכולה לייצר תכנים דומים לאלו שהמוח האנושי כבר יצר, אבל אינה יכולה להתקיים ללא מוח אנושי שממנו היא שואבת את נכסיה. 

האינטליגנציה המלאכותית יכולה לסקור את כל הסיפורים והשירים והיצירות המוסיקליות שבני-אדם יצרו, ולייצר במהירות שיר ממוצע או סיפור ממוצע או מאמר ממוצע, שקשה מאוד להבחין ביניהם לבין שירים וסיפורים ומאמרים בינוניים שבני-אדם יצרו. בעידן הפסיכופתי-קפיטליסטי שבו אנו חיים התאגידים השתלטו גם על היצירה האנושית ופגעו ביכולת הקשב האנושי באמצעות מערכות חינוך לקויות והתמכרות למקורות תקשורת כוזבת וזמינה. זהו עידן שבו רק מעטים מסוגלים לקרוא ספרים (שיר או רומן) ולהתרכז בפעילות אינטלקטואלית, כפי שרבים ידעו לעשות במאה-העשרים, ורוב היוצרים נאלצים להתאים את עצמם לתנאי התחרות שמחייבים אותם לכתוב ספרים קצרים וקלים יותר לקריאה. בחנויות הספרים בישראל קשה למצוא ספרים מאת עגנון ודוסטויבסקי ובניימין תמוז. 

בעידן שבו התרבות כולה מתאימה את עצמה למודל הפסיכופתי החלול, השטחי, התחרותי והתועלתני, קשה מאוד להבחין בין יצירה מקורית לבין יצירה שנוצרה על-ידי אינטליגנציה מלאכותית. באותו האופן, רבים מחליפים את הפסיכותרפיה בשיחות 'טיפוליות' עם האינטליגנציה המלאכותית, ש'יודעת' להקשיב, להחמיא ו'להבין' את הפונים אליה (כפי שפסיכופתים יודעים להעמיד פנים ולזייף אמפתיה כדי ללכוד את קורבנותיהם). במחקר מקיף שערכתי במאות גישות לטיפול נפשי, גיליתי את הצורך האנושי הנואש בהקשבה ובתשומת-לב, שמאפשר למטפלים מניפולטיביים לפגוע במטופליהם, וגורם למטופלים לבחור בשיחות עם אינטליגנציה מלאכותית, שלעתים ה'טיפול' שהיא מעניקה אינו פחות יעיל. 

בקריאה ראשונה ספר שיריה של 'נעמי אפרון' אינו שונה מספריהם של משוררים רבים שמוציאים לאור בעצמם את ספרי השירה שלהם. השירים שלה דומים לאלפי שירים אחרים. האינטליגנציה המלאכותית מזהה את הקלישאות המוכרות, את התכנים שמבטאים משוררים בני-זמננו, העסוקים באינדיבידואליות הקיצונית, שהיא אחד המאפיינים של העידן הפסיכופתי, ובשאלת ה'אני' והזהות העצמית, כפי שנעמי אפרון פותחת את השיר 'השם שלי בקול לא שלי'. היא שכחה, שיונה וולך כתבה את זה בצמצום רב וחכם זמן רב לפניה בשיר 'בעיות זהות' (מתוך הספר 'אור פרא', אותו ערכתי והוצאתי לאור לפני מותה של יונה): 

. 

האינטליגנציה המלאכותית יודעת לייצר שיר שיש בו קלישאות, תכנים מוכרים, ואפילו להשתמש בדימויים, אבל היא אינה מזהה מורכבות רגשית ואסתטית, ועדיין לא מסוגלת ליצור את המבנה המוסיקלי של השירים, משקל ומקצב וחריזה. 

אין טעם לנתח לעומקם את שיריה של נעמי אפרון, שאינם טובים או רעים אלא סתמיים, אבל אפשר לשים לב לקלישאות החוזרות בהם, כמו "כָּל פֶּרֶק שֶׁבִּי פָּתַח סֵפֶר שֶּׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר", ובשיר אחר "הַלֵּב שָׁתַק כְּמוֹ סֵפֶר שֶׁמְּאַבֵּד אֶת הַדַּף הַבָּא" או בשיר נוסף: "בַּמְּגֵרָה הַתַּחְתּוֹנָה שֶׁל הַשָׁנִים, נִשְׁאַר תִּיק שֶׁל שְׁתִּיקוֹת שֶׁלֹּא נִפְתְּחוּ". 

האינטליגנציה המלאכותית, כמו אלו שמתכנתים אותה, אינה מבינה את ההבדל בין שירה לבין פרוזה, כשם שמשוררים רבים אינם מבינים זאת. השירה היא טקסט שהוא קוד שעל הקורא לפענח בדרכו, באופן סובייקטיבי, ופעולת הקריאה היא תרגיל חשיבה שמשכלל את מוחו של הקורא. שירה פוליטית או שירה שיש בה מסר חד-משמעי היא שירה שאינה מאפשרת לקורא לפענח את הקוד, והיא דומה לג'אנג-פוד, לאוכל מעובד שאינו דורש מהלקוח להפעיל את המיומנויות שלו וללמוד משהו. 

הפרוזה, לעומת זאת, היא טקסט נרטיבי, שבאמצעות סיפור כופה על הקורא לעשות שימוש באמפתיה ובדמיון שלו, כדי להפוך את האותיות השחורות שעל הדף הלבן לתהליך רגשי, שכל קורא חווה אותו בדרכו, והוא גורם לו לבכות או לצחוק או להיות מתוח, כלומר להתנסות בסימולציה רגשית שאין דרך אחרת להתנסות בה. פסיכופתים, שאין להם יכולת אמפתית, אינם יכולים לקרוא רומן. 

גם השיר וגם הרומן, ככל שהם טובים ומשוכללים יותר, מבוססים לא רק על המלים שמהן הם מורכבים, אלא בעיקר על מה שאין בהם, ואשר על הקורא להשלים אותם בדמיונו. האינטליגנציה המלאכותית אינה מסוגלת להבין זאת. 

האם האינטליגנציה המלאכותית תהיה מסוגלת, ביום מן הימים, לפתח אישיות אנושית לא פסיכופתית, בעלת אמפתיה ותכנים וערכים? לשם כך יש לייצר מחשב משוכלל כמו המוח האנושי, שיש בו כשמונים-ושישה מיליארד נוירונים שלכל אחד מהם אלפי סינפסות, שמאפשרות כאלף טריליון קשרים שפועלים במהירות עצומה. ברגע זה אין בעולם אנרגיה שתאפשר את קיומו של מחשב המחקה מוח אנושי אחד (כמות הגדולה פי מאות-מיליונים מזו שמפעיל מוח אחד). כאשר מחשב כזה יהיה אפשרי, כלומר יופעל כמערכת רגשית אינטואיטיבית מהירה, האנושות תהיה מיותרת.

האינטליגנציה המלאכותית, כמו האישיות הפסיכופתית, היא פרזיטית וחסרת אמפתיה. קל לזהות את חוסר-האמפתיה בפרוזה, שהאמפתיה היא הכלי המאפשר לקורא לחוות את הנרטיב באמצעות פענוח סימני הדפוס והפיכתם בדמיון לתהליכים רגשיים המניעים את הגיבורים. קל יותר לאינטליגציה המלאכותית, הפסיכופתית, לחקות את השירה הממוצעת, בדומה למשוררים ממוצעים רבים. הבנת השירה דורשת פענוח של קוד, עבודת חשיבה, והיא יוצרת בקורא סימולציה המשכללת את היכולת האתית שלו, כפי שכל פעולה אנושית דורשת גם החלטה אתית. אבל האינטליגנציה המלאכותית חפה מכל אתיקה ומוסר וסולם ערכים, המאפיינים רק יצור אנושי בעל יכולת אמפתית. לכן, למרות ששירה מזויפת שנכתבה על-ידי אינטליגנציה מלאכותית נראית לעתים כמו שירה, ניתן לזהות זאת כשמגלים שהניסוח ה'פואטי' חסר משמעות, וניתן להחליף אותו בקלות במלים שונות, מבלי לשנות את המבנה האסתטי הפואטי לכאורה. 

כך, למשל, כפי שכותבת נעמי אפרון המדומה, זה מה שהאינטליגנציה המלאכותית יודעת לומר על אהבה: "לִפְעָמִים אַהֲבָה הִיא דְּמָמָה שֶׁנִּכְנֶסֶת בַּחֶדֶר". אלו מלים שמתחזות לשיר, אבל אם נפרק ונרכיב אותן מחדש נגלה שהן ריקות מתוכן. הנה דוגמה לאפשרויות שאינן פחות טובות: 

לִפְעָמִים אַהֲבָה הִיא חֲלוֹם שֶׁאֵין בּוֹ תְּנוּמָה. 

לִפְעָמִים אַהֲבָה הִיא אָבָק שֶׁל דְּרָכִים רְחוֹקוֹת. 

לִפְעָמִים אַהֲבָה הִיא שְׁמָמָה שֶׁאֵין לָהּ תֶּדֶר. 

לִפְעָמִים אַהֲבָה הִיא כָּל מַה שֶּׁנִשְׁמַט וְנִשְׁכַּח. 

כלומר, כל צירוף מלים שתצרפו ל"לִפְעָמִים אַהֲבָה הִיא" יהיה פואטי וקסום לא פחות מן הצירוף הסתמי שיצרה האינטליגנציה המלאכותית. 

כשהמלים הופכות לנשק בידי פסיכופתים שיוצרים מהן פייק-ניוז, את האמת אפשר למצוא בטבע. בשלג המכסה את עצי האשוח, 

בהרים המושלגים,  

הטובלים בקצפת של עננים, 

ובנחל הזורם בכפר הבולגרי.  

אני חוזר שוב ושוב אל נהר הסטרומה, 

הזורם מתחת לביתי בכפר הבולגרי, 

לאמת הבוהקת בין אדוותיו, 

לעצים הצומחים על גדותיו. 

ואני שב לפארקים בסופיה, 

הסובבים את ביתי,  

לקפץ מעל לעצים,