913. צ: אני מלאה חרא
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
 
מאת דרור גרין
גיליון 913, שנה שמונה-עשרה, דצמבר 2024
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2023` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.
לפני כארבעים שנה, כשמדי שבוע שלחתי שיר יחיד במעטפה למאות מנויים, הגיעה אלי צ' ומסרה לי קובץ שירים מודפסים על נייר דק, ששימש להעתקים במכונת-כתיבה, כמו הנייר שעליו יונה וולך הדפיסה את שיריה. היא היתה צעירה ממני בשנים אחדות, סטודנטית, ובת למשפחת כותבים מפוארת. במהירות נוצרה בינינו שפה משותפת וקירבה גדולה, גדולה מדי, שהסתיימה כפי שהחלה. שיריה היו נוקבים, חשופים וכנים, וגם בוטים מאוד, למרות עדינותה. לא רק הדפים עליהם הדפיסה דמו לדפים של יונה וולך, גם היכולת לבטא רגשות באופן ישיר ואמיץ כל-כך דומה לזו של יונה וולך, למרות הסגנון השונה. כמי שעבר טראומת ילדות והלם-קרב לא היה לי קשה לזהות את עקבות הטראומה בשיריה (כמו גם בשירי יונה וולך). פרסמתי שיר אחד מתוך הקובץ הזה ב'פיוט', ונדמה לי שזה השיר היחיד שפרסמה עד היום. שנים לאחר מכן שנינו התמחינו בטיפול-נפשי, והתמקדנו בסיפורים. עכשיו, עשרות שנים לאחר אותו מפגש, חזרתי לקרוא את הקובץ שקיבלתי ממנה. אינני יודע אם צ' של היום היא אותה משוררת שפגשתי, שמסרה לי את שיריה לפרסום, ולכן אינני חושף את שמה. כותרת השיר, 'אני מלאה חרא', נקראת כמו מטפורה, משום שהיא נוגעת בנטיה של כולנו להתעלם ממציאות חיינו. אבל זו אינה מטפורה. כשצ' כותבת "אֲנִי הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹב מְלֵאָה חָרָא" היא מתארת עובדה מובנת מאליה: מערכת העיכול שלנו, הפועלת ללא הפסקה, הופכת את המזון שאנחנו אוכלים ל"חָרָא". מדוע קשה לנו לקרוא את השורה הזו כלשונה? מדוע אנחנו מנסים להכחיש את העובדה הביולוגית הבסיסית הזו? משום שזהו טבע האדם. המוח האנושי אינו מזהה את המציאות כמו מחשב, באופן אובייקטיבי, אלא רק מזהה אותה באופן סובייקטיבי, באמצעות סיפורים. וגם משום שההכחשה והשקר מאפשרים לנו להתעלם מן הסכנות שבמציאות, ובראשן חרדת-המוות הבסיסית וההכרה שאנחנו בני-תמותה. אנחנו מכחישים את הפגמים שלנו ואת החלקים הלא נעימים לנו. אנחנו ממש לא רוצים לזכור ש"חָרָא", החומר המגעיל והמסריח שגולש מאיתנו מדי בוקר אל תוך האסלה מבלי שנראה אותו, ואנחנו ממהרים לנגב ולהסתיר אותו ולשטוף את ידינו, הוא חלק מאיתנו. וכך המלא "חָרָא" הפכה למלת גנאי ולעלבון. צ' אינה חוששת להציג לראווה את מה שאיש אינו רוצה לראות, והיא מחברת בין החוץ והפנים בתיאור פלסטי: "יְרֵכַי מִתְנוֹעֲעוֹת בְּקֶצֶב בְּתוֹךְ שִׂמְלָתִי הַוְּרֻדָּה, מוֹעֲכוֹת אֶת הָחָרָא בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן". היא מדגישה את הפער שבין העמדת-הפנים המקובלת, האופן שבו אנחנו יוצרים דימוי של יופי כדי למצוא חן בעיני אחרים, לבין מה שאנחנו מסתירים: "אִשָּׁה יָפָה הוֹלֶכֶת בָּרְחוֹב מְלֵאָה חָרָא". ההסתרה והצורך למצוא חן גורמים לנו להתעלם מן המערכת המפעילה אותנו ומן החרא שנוצר בתוכנו. אנחנו משקרים ומסווים את עצמנו באמצעות איפור ותסרוקת ובגדים באופנות מתחלפות וניתוחים פלסטיים, כדי להסתיר מאחרים את מה שכל אחד מהם נושא בבטנו, את אותו ה"חָרָא". נדמה שהאנושות כולה משקיעה משאבי עתק בהסתרת ה"חָרָא" באמצעות תעשיית יופי ואופנה ודיאטות וניתוחים פלסטיים. אמנם "אֲנָשִׁים מַבִּיטִים בְּהַעֲרָכָה עַל עַכּוּזָהּ הַמְּעַכֵּס יוֹתֵר וְיוֹתֵר מַהֵר", אבל באותו הזמן כולם ממשיכים "לִמְעוֹך אֶת הָחָרָא בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן". מדי פעם, בסדנאות שלי, אני רואה משתתפים שנעים מצד לצד על כסאותיהם. הם מתאפקים. הם מאוד רוצים ללכת לעשות פיפי, לצאת לשירותים, אבל מתביישים לומר זאת בפומבי, כלומר להודות שבתוכם יש "חָרָא". הדחיה הזאת מאוד לא בריאה, והיא מאפשרת לי להציג את המיומנות הרגשית הבסיסית שהיא 'מוּדעוּת רגשית', כלומר היכולת לזהות את 'תחושת-הבטן' שלנו ולהגיב בזמן, כדי למנוע משבר. צ' מאוד מוּדעת לגופה, ואינה מנסה להסתיר: "צַחֲנַת זֵעָתִי בְּאַפִּי. הוֹ! חֲלוֹמִי! בֵּית הַכִּסֵּא הַלָּבָן. שֶׁטֶף צְמַרְמֹרֶת נְעִימָה". זו מוּדעוּת רגשית כפולה ומשוכללת. היא מזהה את התהליכים המתרחשים בקיבתה, ויודעת גם לזהות את תחושת הנעימות המצפה לה בהמשך, כשתתרוקן. זהו מעין תהליך של אמפתיה-עצמית, באמצעות תחושת הגוף העתידית. כותרת השיר 'אני מלאה חרא' אינה מטפורה. היא מתארת את תהליכי העיכול של המשוררת בדיוק כפי שהם. אבל השיר כולו הוא מטפורה. הוא מתאר את תרבות ההכחשה והשקר וההסתרה וההתעלמות שלנו ממה שלא נעים לנו, תרבות שיוצרת זהות עצמית כוזבת. תרבות זו, המתעלמת מן החסרונות והכישלונות שלנו, פוגעת ביכולת שלנו להתאים את עצמנו למציאות, ללמוד ולהתפתח. המוח, שבאמצעות התהליך הרגשי מאפשר לנו ללמוד, לרכוש ידע ולפתח רעיונות חדשים, זקוק לטעות שתאפשר לו להרחיב את מאגר הידע שלנו. הסתרת ה"חָרָא" שלנו נובעת מצורך בפרפקציוניזם המשתק אותנו. פעם, כשמטופלים חדשים היו מבקשים ממני לעזור להם להיפטר מן הפגמים שלהם, הייתי מספר להם שאם הפרות לא היו מחרבנות בשדה שום דבר לא היה צומח. ה"חָרָא" שלנו הוא הזבל שממנו אנחנו פורחים, ועלינו לטפח אותו, לכבד אותו ולעשות בו שימוש יעיל. החיים בכפר הבולגרי וחילופי העונות מאפשרים לי לראות את תהליכי הצמחיה והקמילה והריקבון בטבע, ואת הפריחה המופלאה בכל פעם מחדש.
שלג יורד בדרך לסופיה,
ואני, בן כפר,
מביט בתמיהה בנוף העירוני,
בכנסיה שליד השוק,
ברחובות הגשומים,
בשוק הנשים,
ובגשר האריות, שמעל הנהר.
כבר עכשיו ריח כריסטמס באוויר.
הבולגרים אוהבים ג'אז, וזו תמיד שמחה גדולה לשמוע להקות ג'אז קטנות במועדונים או מסעדות.
אלו נגנים מקצועיים שמנגנים להנאתם במועדונים הקטנים. https://www.youtube.com/watch?v=S2XoctdQFGI
יצאתי לשמוע את ידידי נוויליאן, שמנגן בקלרינט וגם בסקסופון,
עם הבאסיסט שהוא גם הנספח התרבותי של קוסובו,
עם גיטריסט שאינני מכיר,
ועם החצוצרן המופלא בנצי,  שהגיע באיחור מקונצרט של תזמורת סופיה,
ויודע לנגן גם בקומקום.
להפתעתי, הם אילתרו לנו על 'הבאנו שלום עליכם'. https://www.youtube.com/watch?v=fzpEJULO7b0
אל הלהקה מצטרפים אורחים,
והם מנגנים לנו What a wonderful world, https://www.youtube.com/watch?v=7J1ro8QlxKo
ושרים בוסה-נובה,
מתקתקה ומרגשת. https://www.youtube.com/watch?v=Ck2e3On0sHk
שבת שלום, דרור |
|
קיבלתי את 'הנסיך הקטן' בגיל חמש, וקראתי אותו בגיל חמש-עשרה. זה אינו ספר ילדים, אלא משל על העידן הפסיכופתי, ומחאה נגד הפאשיזם והנאציזם, נגד תרבות הצריכה הקפיטליסטית ונגד ההיררכיה הכוחנית. בכל העולם יצא הספר לאור בכריכה רכה, למבוגרים, ורק בישראל הוציאו אותו בפורמט גדול ומנוקד, בכריכה קשה. התחלתי לתרגם אותו לפני עשרות שנים, והמתנתי שיפקעו הזכויות. אהבתי את התרגום הישן של לרנר, שהיה בו ניחוח של עברית מקראית, אבל הוא היה רחוק מן המקור הצרפתי, שנכתב בשפה פשוטה אבל לא נמוכה. תרגמתי את הספר מחדש בגלל מלה אחת, ששינתה את משמעותו: "המבוגרים". בספר תיאר סנט אקזופרי את עולמם של בני-האדם באמצעות פרדוקסים המציגים אותם באופן מגוחך. אבל הוא אינו מכנה אותם בשם 'מבוגרים', אלא להפך, כיצורים חסרי בגרות. הוא מתאר אותם מנקודת מבטו של הנסיך הקטן, ילד המסתכל למעלה אל עולמם של 'הגדולים'. זו הסיבה שילדים אינם מתייחסים לסובבים אותם כאל 'מבוגרים', אלא מכנים אותם 'הגדולים'. לכן תרגמתי מחדש את הספר. הספר יצא לאור לפני עשר שנים, יחד עם ספרי 'שיחות עם הנסיך הקטן', בפרויקט מימון המונים באתר הדסטארט. המהדורה המודפסת אזלה מיד, ואפשר להזמין את הספר במהדורה דיגיטלית (10 יורו).
להזמנת הספר כתבו לי: drorgreen@gmail.com או בווטסאפ: 00359-888-306092 |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.