English עברית
כניסה

873. ברטולד ברכט: החלפת גלגל

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 873, שנה שמונה-עשרה, פברואר 2024

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2023` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


ברטולד ברכט (1898-1956) היה מגדולי המחזאים והמשוררים במאה-העשרים. היתה לו אישיות מלאת סתירות. הוא ביטא רעיונות סוציאליסטיים ומרקסיסטיים ויצא לגלות כשהתקומם נגד השלטון הנאצי, אבל לא התבייש להתעשר וגם לשקר, להעתיק יצירות של אחרים ולבגוד באהובותיו. 

את 'החלפת גלגל' קראתי בספר תרגומי שיריו של ברטולד ברכט, 'גלות המשוררים', בתרגומו של בנימין הרשב (ספרי סימן קריאה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1978). 

ברכט ידוע כמחזאי ומשורר פוליטי, אבל השיר הזה  דומה יותר להרהור טאואיסטי על מהות החיים, המתאר התבוננות במעשה בנאלי של החלפת גלגל במכונית. באותה מידה אפשר לראות בשיר הזה מעין הייקוּ, המתאר תמונת חיים המעוררת בקורא תחושה של הארה. אבל בשעה ששיר ההיקו מבוסס על התבוננות כמעט אובייקטיבית בתמונת מציאות או בתיאור-טבע, ההייקו לכאורה של ברכט הוא תיאור אישי, סובייקטיבי לא בטבע אלא במציאות הפנימית, בתמונה הרגשית. 

השיר נפתח בתמונה עירונית של המשורר ה"יּוֹשֵׁב עַל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה". זו תמונה נייטרלית לגמרי, שיכולה לתאר מצבים רבים ודמויות רבות. אבל כשם שתמונת הטבע המוצגת בשיר ההייקו מטביעה בקורא חוויה רגשית, גם התמונה שמתאר ברכט מבקשת להטביע בנו חוויה רגשית, המבוססת על הנוף המוכר של העולם העירוני, התעשייתי, המנוכר והרועש. 

המשפט השני מסביר את התמונה הפותחת את השיר: "הַנֶּהָג מַחֲלִיף גַּלְגַּל". בשלוש מלים מתאר המשורר חוויה המוכרת לכל קורא, המבטאת את ההתמודדות עם המציאות המכנית-תעשייתית שבה אנו חיים, מציאות שמעניקה לנו יתרונות רבים לכאורה, אבל באותה העת גם כופה עלינו להתמודד עם תקלות שלא תמיד אנחנו יודעים לפתור בעצמנו. זוהי תמונה של מוּדעוּת רגשית לתחושת אי-הנוחות הנובעת מן הסיטואציה המיוחדת הזו, והיא מלווה באי-נוחות נוספת הנובעת מפער המעמדות שבין הנהג לבין הנוסע, שהוא המשורר. איננו יודעים, כמובן, מה מטרת הנסיעה, מדוע המשורר לא נוהג בעצמו ומה היחסים בינו להין הנהג. האם הוא בחר בנהג להוביל אותו, ושילם לו תמורת עבודתו, או אולי הנסיעה נכפתה עליו והנהג הוא השולט בניהול המסע. 

לאחר האקספוזיציה, הפתיחה שמציגה את מקום האירוע ואת התפאורה, מתאר ברכט את רגשותיו בשני משפטים נוספים שלכאורה מתייחסים ל'מנין' ול'לאן', כלומר לעבר ולעתיד, אבל למעשה אינם מגלים לנו דבר על אודותם. ברכט מבטא בהם רק את רגשותיו: "אֵינֶנִּי אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם מִמֶּנוּ בָּאתִי", ו"אֵינֶנִּי אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם אֵלָיו אֲנִי נוֹסֵעַ". כאן הופך השיר להרהור אקזיסטנציאלי, העוסק במהות החיים, ובמהות הזמן, שהוא הביטוי לחיים. המשורר אינו אוהב את המקום ממנו בא ולא את המקום אליו הוא נוסע, כלומר אין לו געגועים למה שהיה, ואין לו ציפיות חיוביות ממה שיהיה. אם נראה במסע שעובר המשורר משל לחייו, אפשר לראות בשיר הזה הכרה בעובדה שמה שהיה כבר אינו קיים, ומה שיהיה עדיין אינו קיים, והחיים הם רק מה שמתרחש ברגע הזה, 'כאן-ועכשיו', "עַל שְׂפַת הַמִּדְרָכָה". מה שמשתמע משני המשפטים האלו הוא שהישיבה הזו על שפת המדרכה היא כל מה שיש לו, היא כל חייו. 

לכאורה, חיים אלו שבין העבר לעתיד, שהם כל מה שיש לנו, הם עולם ומלואו, ועלינו להעניק להם משמעות כדי שיהיו נסבלים. אבל ברכט מתאר את הרגע הזה, כלומר את החיים עצמם, כמשהו שנכפה עליו, כציווי דטרמיניסטי שאינו יכול להתקומם נגדו. 

אבל ברכט אינו מקבל את גזירת-הגורל, ואינו מוכן להתייחס אל חייו כאל המתנה כפויה. המשפט המסיים את השיר מסיק, ללא מלים, שהעצירה וההמתנה בין העבר הלא-נעים לבין העתיד הלא-רצוי היא אולי הטוב מכל העולמות האפשריים, והוא שואל את עצמו שאלה: "לָמָּה אֲנִי מִּסְתַּכֵּל בְּהַחְלָפַת הַגַּלְגַּל חֲסַר־סַבְלָנוּת?

ברכט מתאר בשיר הזה את חוסר-הנחת בעידן התעשייתי-עירוני, חוסר-נחת הנובע מן האילוץ לחוות את 'הרגע הזה'. זהו חוסר-הנחת האופייני לתרבות הקפיטליסטית-תחרותית, הדורשת מאיתנו לשעבד את ההווה שלנו, את החיים עצמם, למען העתיד המובטח (דירה, תפקיד, מעמד, רכוש). כאשר אנחנו מכורים לעבודה ולעשיה בלתי-פוסקת, קשה לנו ליהנות מרגע של הפסקה, אפילו כפויה. זו הסיבה שברכט אינו מתאר את המקום שבו נמצאת המדרכה עליה הוא יושב בזמן החלפת הגלגל. אני משער שנזיר בודהיסטי היה יכול למצוא יופי באור השקיעה בין הבניינים הגבוהים, או בטקסטורה של המדרכה, או בתואם תנועותיו של הנהג. 

גם אני רגיל לעשיה בלתי-פוסקת, וקשה לי לעצור ולנוח. אבל אני לומד להתבונן בטבע המקיף אותי בכפר הבולגרי, ללכת לאט לאורך הנהר, וליהנות אפילו מיופיו הפצוע של עץ מתקלף, 

מן הטקסטורה של קליפת העץ, 

ששנותיו ניכרות בה,  

מן השורשים הגלויים על שפת המים,  

ממשחק ההשתקפות המתעתע, 

מן הסימטריה המקרית של הענפים, 

ומן המים המטשטשים את ההשתקפות. 

אני מתבונן באדוות, 

המרעידות את צילו של העץ, 

מתמונת ההיפוך של העצים, 

ומיוופיו של המפרץ הקטן שמאחורי בית-הסופרים שלי, על שפת הנהר. 

אני מתבונן בסקרנות, 

במי הנהר הסוערים מעט, 

לאחר הגשם, 

ובעקבות הפשרת השלג.  

אני נושם ומתבונן בעץ האגוז שבחצר, ליד הנחל, 

ובירח המאיר אלי בין הענפים, 

בשמים נסערים,  

שמי ערב שקט בכפר הבולגרי. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

בית בכפר הבולגרי

שלום למנויי פיוט, 

בשבע-עשרה השנים האחרונות אני שולח לכם מדי שבוע הרהור על שיר, וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי.  

לפני שנתיים נפלתי ושברתי את העצם המתחברת למפרק הירך, ובמשך חודשים ארוכים לא יכולתי לעמוד וללכת. נותרתי עם שלושה ברגים בעצם, וכל נפילה יכולה לסכן אותי. אני חושש ממדרגות, ולכן החלטתי למכור את ביתנו ולבנות לי בית בן קומה אחת, שבו אוכל להזדקן ללא סכנה (לאחרונה חגגתי שישים-ותשע שנים). 

בשנה האחרונה ישראלים רבים מהגרים לבולגריה או קונים בה בתים. ניתן למצוא בתים ‏זולים מאוד, אך הם דורשים שיפוץ יסודי (החלפת הגג, מערכת חשמל ומים חדשה, ‏חימום, ביוב ובידוד). קשה מאוד למצוא אנשי מקצוע שישפצו את הבית, וקשה לעשות ‏זאת ללא ידיעת השפה הבולגרית. גם קניית הבית אינה פשוטה, משום שזרים אינם ‏יכולים לקנות קרקע, ולכן עליהם להקים חברה בולגרית ולפתוח חשבון בנק. אלו תהליכים ‏מורכבים וקשים, שאורכים זמן רב. אחר-כך יש לרשום את הבית בעיריה, בחברת-‏החשמל, בחברת המים וכו', ולשלם את המסים. קשה מאוד להתמצא בבירוקרטיה ‏הבולגרית, ואני למדתי זאת על בשרי כשקניתי ושיפצתי את הבית. ‏
 
כדי לחסוך מכם את התהליך הקשה הזה, את התסכול שבשיפוץ שיכול לארוך שנים ואת ‏הקשר עם הבירוקרטיה הבולגרית, אני מוכר את החברה עם הבתים ועם חשבון הבנק וכל ‏הרישומים הבירוקרטיים. זה חיסכון גדול בזמן ובכסף. אני מוכר את הבית עם רוב ‏הריהוט שבו, כשהוא מוכן למגורים מידיים. ‏
 
אני מוכר את הבית משום ששברתי את העצם שליד מפרק הירך, ואני מתכנן ‏לבנות בית חדש בכפר הסמוך, בית בן קומה אחת ללא מדרגות, שבו אוכל להזדקן ללא ‏סכנת נפילה. אינכם קונים את הבית מסוכן נדל"ן אלא ממי שיישאר השכן שלכם, ואשמח ‏לסייע לכם להשתלב בחיי הכפר. אם אינכם רוצים לקנות חתול בשק, אתם יכולים לשכור ‏את אחת מדירות-האירוח לשבועיים, תמורת אלף יורו שירדו ממחיר הקניה. ‏
 
מחיר הבית, 220,000 יורו, הוא עלות הוצאות השיפוץ שעשיתי. המחיר כולל גם את רוב הריהוט, וגם את הקמת החברה ההכרחית לרכישת בית, פתיחת חשבון הבנק ורישום הבית בעיריה, בחברת החשמל, בחברת המים וכו'. יתרון נוסף הוא העובדה שאנחנו נישאר שכנים, ואוכל לעזור לכם להשתלב בחיי הכפר, ולהתמודד עם החיים בארץ זרה. 
 
המחיר נכון להיום, משום שמחירי הבתים עולים לאחרונה, והם יוכפלו כשהיורו יהפוך למטבע מקומי, בעוד כשנה וחצי. עם זאת, הבתים עדיין ‏זולים בהרבה מישראל. מחיר הבית שלנו נמוך ממחיר חדר בתל-אביב‎.‎‏ 

הבית שלנו מאוד מיוחד, והוא מעין אחוזה קטנה, על שטח של 1.65 דונם. הבית נמצא בכפר קטן בן מאה תושבים המחולק לשני חלקים, ואנחנו נמצאים בחלק הקטן. הבית פונה לנוף ההרים ולפניו רק מטע דובדבנים. 

בשטח שלנו יש בית מרכזי, בית נוסף בן שתי דירות בצד אחד, ועוד דירה בצידו השני, חדר נוסף המשמש כמטבח קיץ, אסם המשמש לעצים להסקה, שני מחסנים וסטודיו גדול, ובחצר גם גזיבו שנעים לשבת בו בקיץ. 

בחצר צומחים שני עצי אגוז מלך גדולים, עצי דובדבן, תפוח, שזיף, תות, שקד וגפנים. עד היום לא הצלחנו לאכול את כל הפרי המבשיל בגן. יש בחצר גם באר עם משאבה להשקיית הגינה. 

הכפר יפה ונעים, והשכנים קיבלו אותנו כמו בני-משפחה שחזרו הביתה. 

כשהגענו לבולגריה, לפני ארבע-עשרה שנים, ירד שלג רב בחורף. 

בשנים האחרונות פחות קר בחורף, ורק מעט שלג יורד מדי פעם.  

בקומה הראשונה (60 מ"ר), יש מטבח גדול לכל אורך הבית, 

שחלונותיו פונים לחצר. 

יש בקומה הראשונה גם חדר-אורחים, 

ושירותים לאורחים, 

וספריה, שיכולה לשמש כחדר-אוכל או חדר-משחקים. 

כל החדרים בקומה הראשונה מחוברים זה לזה. קמין העצים מחמם גם את הרדיאטורים בכל הבית, וגם את הבוילר. 

כשהילדים היו קטנים, הם נהגו לרוץ בחדר סביב החדרים. 

בקומה השניה (60 מ"ר) יש חדר-עבודה גדול, היכול גם לשמש כחדר-שינה (יש לו שירותים ומקלחת משלו, וגם מזגן), ויש עוד חדר-שינה עם שירותים ומקלחת, וחדר קטן שיכול לשמש לשינה או לעבודה.

יש מדרגות המובילות לקומה השלישית, ובה חדר-שינה גדול (כ-30 מ"ר), המשקיף אל נוף ההרים והעיר במרחק. יש בו מזגן. 

משמאלו של הבית יש דירה קטנה בת שני חדרים, שירותים ומקלחת, ולידה חלל סגור בזכוכית לעבר הגן, המשמש כמטבח-קיץ (כ-20 מ"ר), כמקובל בבולגריה. יש בו כיור, שיש, תנור אפיה ומקרר. 
על הגג יש קולטי שמש מיוחדים העשויים שפופרות זכוכית, המחממים את המים גם בחורף.  

משמאל נמצאים האסם והמחסנים (שני חדרים בהם נשמר האוכל וכלי-העבודה), 

ומשמאל לאסם נמצא הסטודיו הגדול (כ-30 מ"ר) שחלונותיו פונים אל הגן. 

 

בסטודיו אני מצייר ומארח את הסדנאות שלי. יש בו גם כיור ומזגן, ושירותים חיצוניים. 

בחצר יש גזיבו (20 מ"ר), בין עצי הדובדבן, 

שמאוד נעים לאכול בו בקיץ.  

בכניסה לחצר יש בית קטן בן שתי קומות. 

בקומת הקרקע (כ-25 מ"ר) יש דירת אירוח המחולקת לשני מפלסים, וכן שירותים ומקלחון וקמין עצים.  

לפני הבית יש מטע דובדבנים, 

ומחלונותיו נשקפת הגינה ונוף ההרים. 

בקומה השניה (כ-25 מ"ר) יש חדר-שינה, חדר-אורחים ומטבחון, שירותים ומקלחון וקמין עצים. 

לפרטים נוספים ולתיאום שיחת זום כתבו לי: drorgreen@gmail.com

או בווטסאפ: 00359-888-306092 


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.