808. ג'יימס ג'ויס: אמרי שלום

מאת דרור גרין

 

גיליון 808, שנה שש-עשרה, דצמבר 2022

ג'יימס ג'ויס (1882-1941) ידוע כאחד מגדולי הסופרים במאה-העשרים, לקוראים שרק מעטים מהם קראו את ספרו 'יוליסס'. כתיבתו החדשנית והמורכבת דורשת מהקוראים בקיאות רבה בכל תחומי התרבות האנושית, אותה קשה היה למצוא גם אצל המשכילים בתחילת המאה-העשרים, וקשה עוד יותר למצוא אצל חובבי המסרים הקצרים בעידן האינטרנט (ספרו של עופר שלח, 'המדריך ליוליסס', הוא מסע מרתק למי שמנסה להבין את ג'ויס). לא קל היה לג'ויס למצוא מו"ל ל'יוליסס', והמהדורה הראשונה יצאה לאור על-ידי חנות הספרים המופלאה 'שייקספיר אנד קומפני' השוכנת מול כנסיית נוטר-דאם בפריז. גם ספריו האחרים של ג'ויס, כמו 'דבלינאים' או 'דיוקן האמן כאיש צעיר', ו'פיניגנס וייק' הפכו לציוני דרך בספרות המאה-העשרים. 

את הכתיבה המהפכנית שלו ריכך ג'ויס בכתיבת שירים. בשעה שבספרי הפרוזה שלו המציא ג'ויס שפה חדשה, המבוססת על ‏זרם התודעה, שיריו פשוטים ותמימים, במבנה סימטרי, במשקל מרובע ‏ובחריזה היוצרת בקורא תחושה מוכרת ובטוחה. ‏

השיר 'אמרי שלום' לקוח מספר תרגומי השירה שלי 'צליל חצוצרות המלאכים -  תרגומי שירה והרהורי כפירה' (ספרים, הוצאה לאור, 2017), הכולל אחד-עשר שירים מתוך ספרו של ג'יימס ג'ויס, 'מוסיקה קאמרית'. 

האם הבין ג'יימס ג'ויס, שלא חשש לכתוב פרוזה חדשנית וקשה ‏לקריאה, שהשירה נוגעת במקומות אחרים, והיא ישירה ומיידית, ואינה ‏זקוקה לתחכום נוסף? או שמא היתה כתיבת השירה עבורו (כפי ‏שהתרגום הוא עבורי) מקום של שקט ורוגע? ‏

ג'ויס החל לכתוב בגיל צעיר, וכבר כשהיה בן תשע התפרסם שיר ‏שכתב על פוליטיקאי אירי, ואשר אביו שלח למערכת העיתון. הספר ‏‏'מוסיקה קאמרית', שכלל שלושים־ושישה שירים, יצא לאור בשנת ‏‏1907, כשג'ויס היה בן עשרים־וחמש, לאחר שארבעה מוציאים לאור ‏דחו אותו. באותה שנה נדחה כתב־היד של 'דבלינאים', וג'ויס התאכזב. ‏כך כתב לאחיו הצעיר סטניסלאוס לפני שיצא הספר לאור: ‏

"אני לא אוהב את הספר אבל מקווה שהוא יצא לאור וילך ‏לעזאזל. איך שלא יהיה, זהו ספר של איש צעיר. ככה ‏הרגשתי. זה בכלל לא ספר שירי־אהבה, לפי דעתי. אבל ‏חלק מהם אפשר להלחין. אני מקווה שמישהו יעשה את ‏זה, מישהו שמכיר את המוסיקה האנגלית העתיקה שאני ‏אוהב. וחוץ מזה הם לא יומרניים ויש בהם חן מסויים. ‏אני אשמור לעצמי עותק, ואם אצליח לזכור אוסיף ‏כתובת או את שם הרחוב בראש כל דף, כדי שכאשר ‏אפתח את הספר אוכל לשוב ולבקר במקומות שבהם ‏כתבתי את השירים השונים." ‏

ג'ויס גדל בבית מוסיקלי. אמו ניגנה בפסנתר ואביו אהב לשיר, וכבר כשהיה בן שש הופיע עם הוריו בקונצט של מוסיקאים חובבים. כמו אביו, גם הוא אהב לשיר (הוא היה טנור), וניגן בגיטרה ובפסנתר. כשהיה בן עשרים-ושתים זכה במקום השלישי בתחרות שירה. בעיתון האירי נכתב על כך: "מר ג'ויס היה בעל הקול האיכותי ביותר מבין המתחרים". 

אהבתו של ג'ויס למוסיקה ובקיאותו הרבה בה משתקפים גם בספריו. כשפגש בציריך את תלמידו וחברו ג'ורג' בּוֹרָךְ ב-18.6.1919 ג'ויס סיפר לו שסיים לכתוב את הפרק 'סירנות' בספרו 'יוליסס': 

"סיימתי לכתוב את פרק ה'סירנות' בשלושת הימים האחרונים - פרויקט עצום. כתבתי את הפרק הזה בעזרת הכלים הטכניים של המוסיקה. זוהי פוגה עם כל הנוטציה המוזיקלית: פסנתר, פורטה, רלנטנדו וכן הלאה. גם בו מופיעה חמישיה כמו ב'מייסטרזינגר', האופרה של ואגנר האהובה עלי." 

גם שירי הספר 'מוסיקה קאמרית' נכתבו כיצירה מוסיקלית, בסגנון אליזבתני, ורבים מהם הולחנו על-ידי מלחינים שונים. 'אמרי שלום לימי ילדות' הוא השיר היחיד שג'יימס ג'ויס הלחין בעצמו: 

https://www.youtube.com/watch?v=9KGNO6uZfr4

וכך כתב ג'ויס לנורה אשתו באפריל 1909: ‏

"אני אוהב לחשוב עליך, כשאת קוראת את שירי (למרות ‏שלקח לך חמש שנים למצוא אותם). כשכתבתי אותם ‏הייתי נער מוזר ובודד, מסתובב לבד בלילות וחושב ‏שיום אחד מישהי תאהב אותי. אבל מעולם לא ידעתי איך ‏לפנות לבנות שפגשתי בבתים. הנימוסים המזויפים שלהן ‏סגרו אותי מיד. ואז את הגעת אלי. את לא היית בשום ‏מובן הנערה שעליה חלמתי ולמענה כתבתי את השירים ‏שמקסימים אותך עכשיו. היא היתה אולי (כפי שראיתי ‏אותה בדמיוני) נערה שהתאימה למודל היופי ‏חמור־הסבר של הדורות שקדמו לה... אבל אז ראיתי ‏שהיופי של נפשך עולה על מה שכתבתי בשירי. היה בך ‏משהו שהתעלה על כל מה שכתבתי. ולכן ספר השירים ‏הזה הוא בשבילך. הוא מכיל את התשוקה של נערותי, ‏ואת, יקירתי, היית ההגשמה של תשוקה זו." ‏

ג'ויס התייחס לשיריו ברגשות מעורבים, למרות שזכה בהערכתו של ‏המשורר האנגלי הידוע ויליאם באטלר ייטס, ולמרות ששיריו נכללו ‏באנתולוגיה שערך המשורר האמריקני עזרא פאונד. כשהתייחס לכותרת ‏הספר, 'מוסיקה קאמרית', התלוצץ ג'ויס ואמר שהיא מרמזת לצליל ‏ההשתנה לתוך סיר הלילה (באנגלית: ‏chamber pot‏). השירים, שנכתבו ‏בשבע השנים שקדמו להוצאה לאור, מופנים לאהובה דמיונית, עוד לפני ‏שפגש את נורה, אותה נשא לאשה מאוחר יותר. ‏

כך כתב ג'ויס לביוגרף שלו, הרברט גורמן, בשנת 1931, ‏עשרים־וארבע שנים לאחר צאת הספר לאור: "כתבתי את 'מוסיקה ‏קאמרית' כמחאה נגד עצמי". ‏

ג'ויס פותח את השיר האחד־עשר במלים "אִמְרִי שָׁלוֹם לִימֵי יַלְדוּת", ‏ונדמה שהוא מתייחס במלים אלו גם להתבגרות שלו עצמו, כשסדרת ‏השירים שלו היא רק שלב מעבר לתקופה אחרת בחייו, וגם לסוג אחר של ‏כתיבה, שרק החל להתנסות בו. ‏

כה יפה תיאר ג'ויס בשירו את רגע החניכה וההתבגרות של נערה ‏צעירה, שניצנים של מיניות עומדים להפוך אותה לאשה. זה אותו נושא ‏קלאסי, עליו נכתב בשיר־השירים: "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ, מַה ‏נַעֲשָׂה לַאֲחוֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ?" (שיר־השירים ח', ח'). ‏

כל תהליך של שינוי מעורר בנו חשש, המזכיר לנו את חרדת־המוות ‏הטבעית, אותה אנחנו מנסים שוב ושוב להשכיח ביצירת תחושה של ‏מקום בטוח, באמצעות הרגלים, טקסים והענקת משמעות לחיינו. אבל ‏ההרגלים והטקסים עשויים להכשיל אותנו ולהפוך לכוזבים, אם לא נדע ‏לשנות אותם ולהתאים אותם למציאות בכל יום מחדש. יש רגעים בהם ‏השינוי הכרחי, כמו בגיל פרידת הילד מאמו, בגיל ההתבגרות, בגיל ‏המעבר או ביציאה לגמלאות. ג'ויס מזכיר לנערה המתבגרת, ואולי גם ‏לעצמו, ש"בָּא הָרֶגַע לַעֲזֹב," משום שרק אז "שִׂמְחַת הָאַהֲבָה תָּבוֹא ‏עַל נְעוּרַיִךְ לַעֲגֹב". ‏

אצל ג'ויס מתבטאת "שִׂמְחַת הָאַהֲבָה", שקול בואה נשמע לנערה ‏כ"צְלִיל חֲצוֹצְרוֹת הַמַּלְאָכִים", בדימויים ילדותיים של חפצים נשיים, כפי ‏שתופסת אותם הילדה ההופכת לנערה: הסרט לשיער, החגורה. כדי ‏לעבור מדימויים אלו אל הבגרות ואל המיניות מציע ג'ויס לנערה לשנות ‏את תפקידם של החפצים. להתיר את שרוך חולצתה, כדי להציג את ‏מיניותה, ולפרום את הסרט שבשערה כדי שיוכל להתבדר ברוח ולמשוך ‏מאהבים צעירים. ‏

רק אז, לאחר שתעז הנערה לשנות את הרגליה, יבוא "הַקֵּץ ‏לְיַלְדוּתֵךְ". המלה "קֵץ" מעוררת, באופן טבעי, אסוציאציה של מוות, אך ‏הבחירה האמיצה לשים "קֵץ" למה שעבר זמנו היא גם האפשרות ‏להתחלה חדשה. ג'ויס ידע לעשות זאת, בעצמו, באומץ רב. ‏

לכאורה, מתאר כאן ג'ויס את התהליך המוכר של הנערה ההופכת לאשה, אבל בין השורות מסתתר גם מסר מיני נועז. הוא מתאר את האהבה המערערת את הביישנות הילדותית וגם את הצניעות הנדרשת מבת-העשרה. "עַל חֵן הַסֶּרֶט בִּשְׂעָרֵךְ, עַל הָאַבְנֵט הַמַּסְעִירֵךְ", כותב ג'ויס, כשהוא רומז על הסימנים המתארים את הנערה הבתולה לפני נישואיה. "חֵן הַסֶּרֶט" בשערה של הנערה הוא מעין רשת העוטפת את שערה הערוך של הנערה המגולגל על צווארה (באנגלית: snood), סגור ואסור למגע, כמה שמסמל את הבתולין. יש בסרט הזה מעין קדושה דתית, כמו "הָאַבְנֵט" שהכהנים חוגרים על גלימתם. 

לאחר נישואיה, כשהנערה מאבדת את בתוליה, היא משחררת את שיערה מן "הַסֶּרֶט" המעורר את דמיונם ותשוקתם של מעריציה. כשג'ויס מפציר בנערה למהר ולהתבגר, ולפרום את "הַקֶּשֶׁר בִּשְׂעָרָה", הוא רומז על האפשרות החתרנית לאבד את בתוליה עוד לפני הנישואין. וכך, מאחורי מעטה השיר האליזבתני במבנה השמרני, מציע ג'ויס ערעור של כל המוסכמות. 

James Joyce / Chamber Music 11   Bid adieu, adieu, adieu, Bid adieu to girlish days, Happy Love is come to woo Thee and woo thy girlish ways— The zone that doth become thee fair, The snood upon thy yellow hair.    When thou hast heard his name upon The bugles of the cherubim Begin thou softly to unzone Thy girlish bosom unto him And softly to undo the snood That is the sign of maidenhood.

מדי שבוע, במשך שנים רבות, אני כותב הרהור על שיר, וההרגל הקבוע הזה שומר על האיזון בחיי גם בתקופות של משברים ומהפכים ותאונות ושינויים. השירים משתנים כמו מזג-האוויר, וההתבוננות מאפשרת לי לראות את העולם במבט חדש ולהסתגל לשינויים החלים בו. 

אני מביט בענני הבוקר,  

בכחול הצובע את השמים, 

בצלליות השחורות של העצים, 

ובמאבק הבראשיתי בין שמים וארץ,  

ובאור המפציע בין העננים, 

ומצייר בשמים ציור חדש. 

לפעמים אנחנו נוסעים למקדוניה לארוחת-צהרים, 

ומבקרים במנזר אוסוגובסקי בעיירה קְרִיבָה פָּלָנְקָה, 

ובכנסיה היפה שלו, 

המוארת באור נגוהות,  

וכרגיל, 

דרור