850. אוה קילפי: גזע אכזר

מאת דרור גרין

 

גיליון 850, שנה שבע-עשרה, ספטמבר 2023

המשוררת והסופרת הפינית אֵֶוָה קָרִין קִלְפִּי פרסמה חמישה ספרי שירה ויותר מעשרים-וחמישה שירי פרוזה. היא למדה באוניברסיטת הלסינקי אנגלית ואסתטיקה וספרות ותולדות-האמנות, והיתה נשואה לסופר מיקו קוסטאה קילפי. נולדו להם שלושה בנים. היא זכתה בפרסים רבים וספריה תורגמו לשפות רבות.

אוה קילפי כתבה על מחוז קָרֶלְיָה שבו נולדה, הנשלט היום על-ידי רוסיה, על הטבע ועל טבע-האדם. לא קשה להבחין בתפישת-העולם האקזיסטנציאלית הבאה לידי ביטוי בשיריה, ועם זאת מהולה גם בחמלה, באהבה ובהומור.

נדמה לי שהשיר על ה"גֶּזַע הָאַכְזָר" הולך בעקבותיו של השיר 'אופטימיות', שבו היא מתארת את חולשותיו של הגזע האנושי:

* 

בְּאַחַד הַבְּקָרִים נֵעוֹר כַּדּוּר־הָאָרֶץ וְנִעֵר אֶת הָאֲנָשִׁים מִכְּתֵפָיו כְּאִלּוּ הָיוּ טַפִּילִים, הָיָה לוֹ דַּי וְהוֹתֵר מֵהֶם, וּבִכְלָלָם מִמְּתַקְּנֵי הָעוֹלָם, הֵם הִתְעוֹפְפוּ לֶחָלָל כְּמוֹ כִּנִּים אוֹ כּוֹכָבִים. כַּמָּה פּוֹלִיטִיקָאִים זְחוּחֵי־דַּעַת הָרַג הַכָּדוּר בְּמוֹ צִפָּרְנָיו, לְבּוּרְגָנִים אֲחָדִים הוּא הִכְנִיס בְּעִיטָה בְּיַשְׁבָן, וּבְכַמׇּה רָדִיקָלִים רַעֲשָׁנִים הוּא נָשַׁף בָּאֲוִיר כְּמוֹ הָיוּ נוֹצָה. וְכַאֲשֶׁר הוּא שׁוּב הָיָה, אַחֲרֵי זְמַן רַב מְאֹד, מְשֻׁחְרָר מֵאוֹתָן צְרָעוֹת, הוּא נָשַׁם עָמֹק, נִשְׁכַּב לָנוּחַ וְהֵחֵל מֵנֵץ פְּרָחִים מִכָּל חָרִיץ וָסֶדֶק.

*

את השיר על הגזע האכזר קראתי בספר 'הפרפר חוצה את הכביש' (הוצאת כרמל, 2006). 

במבט ראשון נדמה שהשיר הקצר הזה, בן שבע השורות, הוא טקסט פרוזאי נטול אמצעים אמנותיים כמו חרוז או משקל, דימוי או מטפורה, והוא למעשה הרהור פילוסופי-אתי על טבע-האדם. השיר מורכב משני חלקים, כשהראשון, בחמש השורות הראשונות, כולל שלוש הנחות-יסוד, והשני, בשתי השורות האחרונות, מציג את המסקנה:  

1. הַצְּמָחִים נַעֲשׂוּ דּוֹמְמִים ‏כְּדֵי שֶׁיָּנִיחוּ לָהֶם לִצְמֹחַ בְּשֶׁקֶט. ‏הַחַיּוֹת שׁוֹתְקוֹת כְּדֵי לִשְׂרֹד. ‏הַיְלָדִים נֶאֱלָצִים לְדַבֵּר ‏כְּדֵי לְהִתְגּוֹנֵן. ‏

2. הַמְבֻגָּר הוּא גֶּזַע אַכְזָר. ‏כָּל הָאֶמְצָעִים יוֹתֵר מִנְּחוּצִים.  ‏

בחלקו הראשון של השיר כותבת אוה קילפי על חרדה קיומית שאיננו יודעים את מקורה, חרדה המשותפת לעולם הצומח, לעולם החי ולילדים. זו אינה חרדת-המוות הטבעית, המשותפת לכל מי שמודע לעובדת היותו בני-תמותה. זו החרדה של החלשים, המנסים להסתיר את קיומם מפני החזקים מהם, המאיימים על עצם קיומם. 

תחילה מתארת המשוררת את שתיקת הצמחים: "הַצְּמָחִים נַעֲשׂוּ דּוֹמְמִים ‏כְּדֵי שֶׁיָּנִיחוּ לָהֶם לִצְמֹחַ בְּשֶׁקֶט". את שתיקתם של הצמחים היא מסבירה כאמצעי התגוננות מפני מי שפוגע בצמיחתם. מן הסתם היא מתכוונת לבני-האדם המנצלים את עולם הצומח לצרכיהם, משמידים אותם כדי לפנות מקום לבניית בתיהם או מרעילים את מקורות צמיחתם. זהו מסר בהיר וחד נגד ההתערבות האנושית המשתלטת על העולם ומחסלת את עולם הצומח, ובכך יוצרת את האסון הגדול של ההתחממות הגלובלית. 

אחר-כך מתארת קילפי את שתיקת בעלי-החיים, שגם הם קורבנות בני-האדם: "הַחַיּוֹת שׁוֹתְקוֹת כְּדֵי לִשְׂרֹד". חרדת-המוות משתקת גם את בעלי-החיים. שלא כמו הצמחים, קולות בעלי-החיים הם ההרמוניה של הטבע, והשקט של הטבע מורכב מציוץ הציפורים, מנעירת החמורים, מגעיית הפרות ומנביחת הכלבים. אבל האכזריות של בני-האדם, המשמידים את בעלי-החיים כדי לאכול את בשרם או מתוך תאוות הציד והרשע, משתקת את בעלי-החיים, ומעוותת את צלילו הטהור של הטבע. 

לבסוף מתארת המשוררת את הילדים, שאינם נולדים אנוכיים ומרושעים, ויודעים להקשיב לטבע ולמה שצומח וחי בו, עד שהם מתבגרים ומצטרפים למלאכת ההרס האנושית. הילדים נאלצים ללמוד לדבר כדי להגן על עצמם מפני המבוגרים חסרי-הרחמים: "הַיְלָדִים נֶאֱלָצִים לְדַבֵּר ‏כְּדֵי לְהִתְגּוֹנֵן". 

בשורה השישית, בחלקו השני של השיר, מציינת המשוררת את המובן מאליו: "הַמְבֻגָּר הוּא גֶּזַע אַכְזָר". זהו תמצות מדויק ובהיר של טבע האדם, ושל האנוכיות המולדת הגורמת לו להשתלט על עולם הטבע ולהרוס אותו. השיר מסתיים בקריאת התנגדות: "כָּל הָאֶמְצָעִים יוֹתֵר מִנְּחוּצִים". 

אני גר בכפר בולגרי קטן ונידח, באחד המקומות שעדיין ניתן לחיות בהם בחיק-הטבע, ובחמש-עשרה השנים האחרונות אני נוכח בהתקדמות המהירה של ההתחממות הגלובלית, בשינויי מזג-האוויר שמשפיעים על עצי הדובדבן שלנו ובזמני הפריחה שמשתנים כל הזמן ומבלבלים את עצי-הפרי וכל מה שצומח בגן-הירק. 

אני נוכח שוב ושוב ש"הַמְבֻגָּר הוּא גֶּזַע אַכְזָר", ואני מכיר את ההיסטוריה של האנוכיות, את המצאת האינדיבידואליות והקפיטליזם שמחקו את המשפחה הגרעינית ואת הקהילה הקטנה והתומכת. אני נוכח במו-עיני בפסיכופתים שמשתלטים על הממשלות ועל התאגידים, ובתרבות האנושית שהופכת לתרבות פסיכופתית חסרת חמלה, שהאמפתיה נדחקת מתוכה עוד ועוד. 

אני יודע שבני-האדם נולדים כשהם מצוידים באינסטינקט הבסיסי של הילחם-או-ברח, שמחזק את האנוכיות הטבועה בהם ומאפשר להם להשתלט על העולם, להרעיל את אדמתו, להשמיד בכל יום מיליוני בעלי-חיים תמימים ולפתח טכנולוגיה שתהפוך את רוב בני-האדם למתמכרים התלויים בבעלי-ההון. אנו חיים בעידן שבו נדמה שהאנוכיות האנושית ניצחה והתרבות הפסיכופתית חסרת האמפתיה הפכה לתרבות גלובלית. 

היינריך וולפלין (1864-1945), שכתב את הספר 'מושגי-יסוד בתולדות האמנות), תיאר את תנועת המטוטלת של התפתחות האמנות בין תקופות של 'רנסאנס' לתקופות של 'בארוק'. נדמה לי שגם התרבות האנושית נעה בתנועת מטוטלת בין שני הקטבים של הטבע האנושי, בין החרדה והאנוכיות לבין האמפתיה. 

האמפתיה אינה מולדת. זוהי יכולת מוחית הקיימת בנו ומתפתחת לאט לאט, בתנאים של ביטחון ואהבה (כשם שהיא נסוגה בתנאים של מלחמה וחרדה). לא קשה להבחין בכך שהתרבות האנושית נמצאת עכשיו בשיאה של התקופה האנוכית ביותר בהיסטוריה, שניתן לכנות אותה גם בשם 'העידן הפסיכופתי'. אוה קילפי מתארת את החרדה המקיפה אותנו, הכוללת את הצמחים, בעלי-החיים והתינוקות הרכים, כתוצאה של מעשי ה"גֶּזַע הָאַכְזָר". ובאמת, זו תקופה של שינויים קיצוניים, של קץ עידן הדמוקרטיה, של התחממות גלובלית המסכנת את קיומנו על פני כדור-הארץ, ושל קפיטליזם קיצוני המגייס את הטכנולוגיה להרס מהיר של הטבע המוכר לנו. 

אבל האכזריות האנושית מבטאת רק קוטב אחד בטבע האדם, ואני מאמין שהמטוטלת תנוע לאט לאט גם אל הקוטב הנגדי, אל היכולת האמפתית שתחזיר אותנו לחיים מתונים בטבע, בקהילות קטנות ותומכות, שהן תנאי לקיומה של הציוויליזציה האנושית. 

בכפר הבולגרי אני שוכח, לעתים, את הרוע האנושי, ומתמזג עם הירוק הצומח סביבי. 

אני מוצא נחמה במרחבים הירוקים, 

בשבילים שלצידי הכפר, 

לאורך מטעי הדובדבנים,  

ובמנהרות האור הירוקות. 

אין כל רוע בפרחים הצהובים, 

הפורחים בסתיו, 

בקוצים הסגולים, 

ובעלים שלצידי הנהר. 

אני נשען על חוכמת הגזעים חרוצי התלמים, 

וטובל את מבטי במי הנהר הזורמים מתחת לבית-הסופרים.  

דרור 

בחצר יש גזיבו (20 מ"ר), בין עצי הדובדבן, 

שמאוד נעים לאכול בו בקיץ.  

---