English עברית
כניסה

850. אוה קילפי: גזע אכזר

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
מאת דרור גרין
 
גיליון 850, שנה שבע-עשרה, ספטמבר 2023

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2023` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


המשוררת והסופרת הפינית אֵֶוָה קָרִין קִלְפִּי פרסמה חמישה ספרי שירה ויותר מעשרים-וחמישה שירי פרוזה. היא למדה באוניברסיטת הלסינקי אנגלית ואסתטיקה וספרות ותולדות-האמנות, והיתה נשואה לסופר מיקו קוסטאה קילפי. נולדו להם שלושה בנים. היא זכתה בפרסים רבים וספריה תורגמו לשפות רבות.

אוה קילפי כתבה על מחוז קָרֶלְיָה שבו נולדה, הנשלט היום על-ידי רוסיה, על הטבע ועל טבע-האדם. לא קשה להבחין בתפישת-העולם האקזיסטנציאלית הבאה לידי ביטוי בשיריה, ועם זאת מהולה גם בחמלה, באהבה ובהומור.

נדמה לי שהשיר על ה"גֶּזַע הָאַכְזָר" הולך בעקבותיו של השיר 'אופטימיות', שבו היא מתארת את חולשותיו של הגזע האנושי:

בְּאַחַד הַבְּקָרִים נֵעוֹר כַּדּוּר־הָאָרֶץ וְנִעֵר אֶת הָאֲנָשִׁים מִכְּתֵפָיו כְּאִלּוּ הָיוּ טַפִּילִים, הָיָה לוֹ דַּי וְהוֹתֵר מֵהֶם, וּבִכְלָלָם מִמְּתַקְּנֵי הָעוֹלָם, הֵם הִתְעוֹפְפוּ לֶחָלָל כְּמוֹ כִּנִּים אוֹ כּוֹכָבִים. כַּמָּה פּוֹלִיטִיקָאִים זְחוּחֵי־דַּעַת הָרַג הַכָּדוּר בְּמוֹ צִפָּרְנָיו, לְבּוּרְגָנִים אֲחָדִים הוּא הִכְנִיס בְּעִיטָה בְּיַשְׁבָן, וּבְכַמׇּה רָדִיקָלִים רַעֲשָׁנִים הוּא נָשַׁף בָּאֲוִיר כְּמוֹ הָיוּ נוֹצָה. וְכַאֲשֶׁר הוּא שׁוּב הָיָה, אַחֲרֵי זְמַן רַב מְאֹד, מְשֻׁחְרָר מֵאוֹתָן צְרָעוֹת, הוּא נָשַׁם עָמֹק, נִשְׁכַּב לָנוּחַ וְהֵחֵל מֵנֵץ פְּרָחִים מִכָּל חָרִיץ וָסֶדֶק.

*

את השיר על הגזע האכזר קראתי בספר 'הפרפר חוצה את הכביש' (הוצאת כרמל, 2006). 

במבט ראשון נדמה שהשיר הקצר הזה, בן שבע השורות, הוא טקסט פרוזאי נטול אמצעים אמנותיים כמו חרוז או משקל, דימוי או מטפורה, והוא למעשה הרהור פילוסופי-אתי על טבע-האדם. השיר מורכב משני חלקים, כשהראשון, בחמש השורות הראשונות, כולל שלוש הנחות-יסוד, והשני, בשתי השורות האחרונות, מציג את המסקנה:  

1. הַצְּמָחִים נַעֲשׂוּ דּוֹמְמִים ‏כְּדֵי שֶׁיָּנִיחוּ לָהֶם לִצְמֹחַ בְּשֶׁקֶט. ‏הַחַיּוֹת שׁוֹתְקוֹת כְּדֵי לִשְׂרֹד. ‏הַיְלָדִים נֶאֱלָצִים לְדַבֵּר ‏כְּדֵי לְהִתְגּוֹנֵן. ‏

2. הַמְבֻגָּר הוּא גֶּזַע אַכְזָר. ‏כָּל הָאֶמְצָעִים יוֹתֵר מִנְּחוּצִים.  ‏

בחלקו הראשון של השיר כותבת אוה קילפי על חרדה קיומית שאיננו יודעים את מקורה, חרדה המשותפת לעולם הצומח, לעולם החי ולילדים. זו אינה חרדת-המוות הטבעית, המשותפת לכל מי שמודע לעובדת היותו בני-תמותה. זו החרדה של החלשים, המנסים להסתיר את קיומם מפני החזקים מהם, המאיימים על עצם קיומם. 

תחילה מתארת המשוררת את שתיקת הצמחים: "הַצְּמָחִים נַעֲשׂוּ דּוֹמְמִים ‏כְּדֵי שֶׁיָּנִיחוּ לָהֶם לִצְמֹחַ בְּשֶׁקֶט". את שתיקתם של הצמחים היא מסבירה כאמצעי התגוננות מפני מי שפוגע בצמיחתם. מן הסתם היא מתכוונת לבני-האדם המנצלים את עולם הצומח לצרכיהם, משמידים אותם כדי לפנות מקום לבניית בתיהם או מרעילים את מקורות צמיחתם. זהו מסר בהיר וחד נגד ההתערבות האנושית המשתלטת על העולם ומחסלת את עולם הצומח, ובכך יוצרת את האסון הגדול של ההתחממות הגלובלית. 

אחר-כך מתארת קילפי את שתיקת בעלי-החיים, שגם הם קורבנות בני-האדם: "הַחַיּוֹת שׁוֹתְקוֹת כְּדֵי לִשְׂרֹד". חרדת-המוות משתקת גם את בעלי-החיים. שלא כמו הצמחים, קולות בעלי-החיים הם ההרמוניה של הטבע, והשקט של הטבע מורכב מציוץ הציפורים, מנעירת החמורים, מגעיית הפרות ומנביחת הכלבים. אבל האכזריות של בני-האדם, המשמידים את בעלי-החיים כדי לאכול את בשרם או מתוך תאוות הציד והרשע, משתקת את בעלי-החיים, ומעוותת את צלילו הטהור של הטבע. 

לבסוף מתארת המשוררת את הילדים, שאינם נולדים אנוכיים ומרושעים, ויודעים להקשיב לטבע ולמה שצומח וחי בו, עד שהם מתבגרים ומצטרפים למלאכת ההרס האנושית. הילדים נאלצים ללמוד לדבר כדי להגן על עצמם מפני המבוגרים חסרי-הרחמים: "הַיְלָדִים נֶאֱלָצִים לְדַבֵּר ‏כְּדֵי לְהִתְגּוֹנֵן". 

בשורה השישית, בחלקו השני של השיר, מציינת המשוררת את המובן מאליו: "הַמְבֻגָּר הוּא גֶּזַע אַכְזָר". זהו תמצות מדויק ובהיר של טבע האדם, ושל האנוכיות המולדת הגורמת לו להשתלט על עולם הטבע ולהרוס אותו. השיר מסתיים בקריאת התנגדות: "כָּל הָאֶמְצָעִים יוֹתֵר מִנְּחוּצִים". 

אני גר בכפר בולגרי קטן ונידח, באחד המקומות שעדיין ניתן לחיות בהם בחיק-הטבע, ובחמש-עשרה השנים האחרונות אני נוכח בהתקדמות המהירה של ההתחממות הגלובלית, בשינויי מזג-האוויר שמשפיעים על עצי הדובדבן שלנו ובזמני הפריחה שמשתנים כל הזמן ומבלבלים את עצי-הפרי וכל מה שצומח בגן-הירק. 

אני נוכח שוב ושוב ש"הַמְבֻגָּר הוּא גֶּזַע אַכְזָר", ואני מכיר את ההיסטוריה של האנוכיות, את המצאת האינדיבידואליות והקפיטליזם שמחקו את המשפחה הגרעינית ואת הקהילה הקטנה והתומכת. אני נוכח במו-עיני בפסיכופתים שמשתלטים על הממשלות ועל התאגידים, ובתרבות האנושית שהופכת לתרבות פסיכופתית חסרת חמלה, שהאמפתיה נדחקת מתוכה עוד ועוד. 

אני יודע שבני-האדם נולדים כשהם מצוידים באינסטינקט הבסיסי של הילחם-או-ברח, שמחזק את האנוכיות הטבועה בהם ומאפשר להם להשתלט על העולם, להרעיל את אדמתו, להשמיד בכל יום מיליוני בעלי-חיים תמימים ולפתח טכנולוגיה שתהפוך את רוב בני-האדם למתמכרים התלויים בבעלי-ההון. אנו חיים בעידן שבו נדמה שהאנוכיות האנושית ניצחה והתרבות הפסיכופתית חסרת האמפתיה הפכה לתרבות גלובלית. 

היינריך וולפלין (1864-1945), שכתב את הספר 'מושגי-יסוד בתולדות האמנות), תיאר את תנועת המטוטלת של התפתחות האמנות בין תקופות של 'רנסאנס' לתקופות של 'בארוק'. נדמה לי שגם התרבות האנושית נעה בתנועת מטוטלת בין שני הקטבים של הטבע האנושי, בין החרדה והאנוכיות לבין האמפתיה. 

האמפתיה אינה מולדת. זוהי יכולת מוחית הקיימת בנו ומתפתחת לאט לאט, בתנאים של ביטחון ואהבה (כשם שהיא נסוגה בתנאים של מלחמה וחרדה). לא קשה להבחין בכך שהתרבות האנושית נמצאת עכשיו בשיאה של התקופה האנוכית ביותר בהיסטוריה, שניתן לכנות אותה גם בשם 'העידן הפסיכופתי'. אוה קילפי מתארת את החרדה המקיפה אותנו, הכוללת את הצמחים, בעלי-החיים והתינוקות הרכים, כתוצאה של מעשי ה"גֶּזַע הָאַכְזָר". ובאמת, זו תקופה של שינויים קיצוניים, של קץ עידן הדמוקרטיה, של התחממות גלובלית המסכנת את קיומנו על פני כדור-הארץ, ושל קפיטליזם קיצוני המגייס את הטכנולוגיה להרס מהיר של הטבע המוכר לנו. 

אבל האכזריות האנושית מבטאת רק קוטב אחד בטבע האדם, ואני מאמין שהמטוטלת תנוע לאט לאט גם אל הקוטב הנגדי, אל היכולת האמפתית שתחזיר אותנו לחיים מתונים בטבע, בקהילות קטנות ותומכות, שהן תנאי לקיומה של הציוויליזציה האנושית. 

בכפר הבולגרי אני שוכח, לעתים, את הרוע האנושי, ומתמזג עם הירוק הצומח סביבי. 

אני מוצא נחמה במרחבים הירוקים, 

בשבילים שלצידי הכפר, 

לאורך מטעי הדובדבנים,  

ובמנהרות האור הירוקות. 

אין כל רוע בפרחים הצהובים, 

הפורחים בסתיו, 

בקוצים הסגולים, 

ובעלים שלצידי הנהר. 

אני נשען על חוכמת הגזעים חרוצי התלמים, 

וטובל את מבטי במי הנהר הזורמים מתחת לבית-הסופרים.  

אני יודע שמה שמשתקף במי הנהר, 

משתנה מרגע לרגע, 

וימשיך להשתנות למרות ההתחממות הגלובלית. 

אני שמח לגלות את הקהילה הקטנה שנותרה בכפר הבולגרי, חוגגת יחד את החג השנתי של הכפר, באכילה, 

בריקודים, 

ובמוסיקה. 

גם בעיר הקטנה אפשר לשמוח בקיומה של קהילה מוסיקלית קטנה המנגנת רביעיה. 

על חלוני, בסוף הקיץ, פורח הסחלב, וממלא אותי באופטימיות. 

שבת שלום, ושנה טובה,

דרור 

Bookmark and Share

בית בכפר הבולגרי

שלום למנויי פיוט, 

בשבע-עשרה השנים האחרונות אני שולח לכם מדי שבוע הרהור על שיר, וצילומים מחיינו בכפר הבולגרי.  

בשנה שעברה נפלתי ושברתי את העצם המתחברת למפרק הירך, ובמשך חודשים ארוכים לא יכולתי לעמוד וללכת. נותרתי עם שלושה ברגים בעצם, וכל נפילה יכולה לסכן אותי. אני חושש ממדרגות, ולכן החלטתי למכור את ביתנו ולבנות לי בית בן קומה אחת, שבו אוכל להזדקן ללא סכנה (לאחרונה חגגתי שישים-ותשע שנים). 

בשנה האחרונה ישראלים רבים מהגרים לבולגריה או קונים בה בתים, ואשמח אם תספרו לחבריכם על הבית הזה ותשלחו להם את הפרטים והצילומים. לא קל לזרים לקנות בית בבולגריה, ולשם כך צריך לפתוח חשבון בנק בולגרי ולהקים חברה בולגרית, מה שכרוך בניירת בבולגרית והרבה בירוקרטיה. אנחנו מנוסים בזה, ואנחנו נדאג לכל התהליך. הקונה יקנה את החברה עם הבית ועם חשבון הבנק. לא כדאי לקנות חתול בשק, ולכן אנחנו מציעים לכם לשכור את הבית לשבועיים או לחודש או יותר, כדי להכיר את הבית ואת הכפר ואת הסביבה. אם תקנו את הבית מחיר השכירות ירד ממחיר הבית. 

בשנים האחרונות הוכפלו מחירי הבתים בבולגריה, והם ממשיכים לעלות (בעוד שנה וחצי המטבע הבולגרי יהפוך ליורו, וגם מחירי הבתים יוכפלו). עם זאת, הבתים עדיין זולים בהרבה מישראל. מחיר הבית שלנו נמוך ממחיר דירת שני חדרים בישראל. 

הבית שלנו נמצא בכפר קטן, 80 ק"מ דרום-מערבית לסופיה בירת בולגריה, 10 ק"מ מהעיר קיוסטנדיל, קרוב לגבול מקדוניה וסרביה (לעתים אנחנו חוצים את הגבול לארוחת-צהרים). אפשר להגיע לסלוניקי ביוון במעט יותר מארבע שעות נהיגה. מזג-האוויר מאוד נעים, לא קר מדי בחורף ולא חם מדי בקיץ, למרות שמזג-האוויר מתחמם בשנים האחרונות. זה אחד האזורים היפים והנעימים של בולגריה, לא רחוק משדה-התעופה בסופיה, אזור עצי הפרי של בולגריה, ובמיוחד הדובדבנים. בעיר יש מעיינות חמים ואתר סקי קטן. אין באיזור תיירים רבים ומעט מאוד ישראלים, אך לאחרונה ישראלים רבים מתעניינים במקום. 

הבית שלנו מאוד מיוחד, והוא מעין אחוזה קטנה, על שטח של 1.65 דונם. הבית נמצא בכפר קטן בן מאה תושבים המחולק לשני חלקים, ואנחנו נמצאים בחלק הקטן. הבית פונה לנוף ההרים ולפניו רק מטע דובדבנים. 

בשטח שלנו יש בית מרכזי, בית נוסף בן שתי דירות בצד אחד, ועוד דירה בצידו השני, חדר נוסף המשמש כמטבח קיץ, אסם המשמש לעצים להסקה, שני מחסנים וסטודיו גדול, ובחצר גם גזיבו שנעים לשבת בו בקיץ. 

בחצר צומחים שני עצי אגוז מלך גדולים, עצי דובדבן, תפוח, שזיף, תות, שקד וגפנים. עד היום לא הצלחנו לאכול את כל הפרי המבשיל בגן. יש בחצר גם באר עם משאבה להשקיית הגינה. 

הכפר יפה ונעים, והשכנים קיבלו אותנו כמו בני-משפחה שחזרו הביתה. 

כשהגענו לבולגריה, לפני ארבע-עשרה שנים, ירד שלג רב בחורף. 

בשנים האחרונות פחות קר בחורף, ורק מעט שלג יורד מדי פעם.  

בקומה הראשונה (60 מ"ר), יש מטבח גדול לכל אורך הבית, 

שחלונותיו פונים לחצר. 

יש בקומה הראשונה גם חדר-אורחים, 

ושירותים לאורחים, 

וספריה, שיכולה לשמש כחדר-אוכל או חדר-משחקים. 

כל החדרים בקומה הראשונה מחוברים זה לזה. קמין העצים מחמם גם את הרדיאטורים בכל הבית, וגם את הבוילר. 

כשהילדים היו קטנים, הם נהגו לרוץ בחדר סביב החדרים. 

בקומה השניה (60 מ"ר) יש חדר-עבודה גדול, היכול גם לשמש כחדר-שינה (יש לו שירותים ומקלחת משלו, וגם מזגן), ויש עוד חדר-שינה עם שירותים ומקלחת, וחדר קטן שיכול לשמש לשינה או לעבודה.

יש מדרגות המובילות לקומה השלישית, ובה חדר-שינה גדול (כ-30 מ"ר), המשקיף אל נוף ההרים והעיר במרחק. יש בו מזגן. 

משמאלו של הבית יש דירה קטנה בת שני חדרים, שירותים ומקלחת, ולידה חלל סגור בזכוכית לעבר הגן, המשמש כמטבח-קיץ (כ-20 מ"ר), כמקובל בבולגריה. יש בו כיור, שיש, תנור אפיה ומקרר. 
על הגג יש קולטי שמש מיוחדים העשויים שפופרות זכוכית, המחממים את המים גם בחורף.  

משמאל נמצאים האסם והמחסנים (שני חדרים בהם נשמר האוכל וכלי-העבודה), 

ומשמאל לאסם נמצא הסטודיו הגדול (כ-30 מ"ר) שחלונותיו פונים אל הגן. 

 

בסטודיו אני מצייר ומארח את הסדנאות שלי. יש בו גם כיור ומזגן, ושירותים חיצוניים. 

בחצר יש גזיבו (20 מ"ר), בין עצי הדובדבן, 

שמאוד נעים לאכול בו בקיץ.  

בכניסה לחצר יש בית קטן בן שתי קומות. 

בקומת הקרקע (כ-25 מ"ר) יש דירת אירוח המחולקת לשני מפלסים, וכן שירותים ומקלחון וקמין עצים.  

לפני הבית יש מטע דובדבנים, 

ומחלונותיו נשקפת הגינה ונוף ההרים. 

בקומה השניה (כ-25 מ"ר) יש חדר-שינה, חדר-אורחים ומטבחון, שירותים ומקלחון וקמין עצים. 

לפרטים נוספים ולתיאום שיחת זום כתבו לי: drorgreen@gmail.com

או בווטסאפ: 00359-888-306092 


 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.