944. יאיר הורביץ: ים בגוף

מאת דרור גרין

 

גיליון 944, שנה תשע-עשרה, יולי 2025

יאיר הורביץ (1941-1988) נולד בתל-אביב, ובגיל שמונה התייתם מאביו, מה שהשפיע על חייו ועל שירתו. בגיל שש-עשרה פרסם את שירו הראשון בעיתון 'דבר'. הוא היה קרוב ליונה וולך ולמאיר ויזלטיר, שנחשבו לחבורת המשוררים הצעירים של שנות השבעים. מגיל צעיר הוא סבל ממחלת-לב, ובגיל ארבעים ושבע מת ממנה, בשעה שהמתין להשתלת לב בבלגיה. מות אביו והמחלה ממנה סבל הם המקור לחרדת-המוות הגדולה שליוותה אותו ואת שיריו במהלך חייו. שיריו פורסמו בעשרים ספרים, והוא תרגם שנים מספריו של המשורר הסקוטי יוּ מקדרמיד. הוא זכה בפרס ברנשטיין ובפרס אלתרמן ובפרס קרן ראש-הממשלה. 

את השיר 'ים בגוף' קראתי בספר הקטנטן 'מקום' (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת 'זוטא', 1978). גם בשיר הזה הוא מתאר את חרדותיו של מי שמהלך על קו הגבול שבין חיים למוות.

השיר בן תשע השורות הוא, למעשה, משפט אחד ארוך ומורכב, וכהרגלי אפרק אותו לגורמים כדי להרכיב אותו מחדש, ולהבין אותו, בדרכי, באופן סובייקטיבי, אסוציאטיבי, כדי לגלות בו משמעות חדשה ולהרחיב באמצעותו את תמונת עולמי. זו, כמובן, אינה קריאה ביקורתית של שיר או של יצירת ספרות, אלא מתודה לחשיבה המציעה לעשות בשיר שימוש כמערבל חשיבה.

המשפט הארוך הוא גם מעין טיעון פילוסופי, או שורה של טיעונים, הנפתחים בהכרזה ונמשכים בשלושה טיעונים עוקבים: 

. 

הַמָּוֶת הוּא יָם

כַּמָּה חָזָק הָרָצוֹן לְסַגֵּל אֶת סִגְנוֹן הַמַּיִם הַמַּרְגִּיעִים לְחַיִּים

יָם בַּגּוּף בְּשָׁעָה שֶׁל תְּנוּחָה לִפְנֵי שֵׁנָה הַבָּאָה לְאַרְגֵּן אֶת הַיְצִיבָה

מִתּוֹךְ הַשְׁעָרָה הַמַּשְׁלִימָה עִם הַתְּכוּנָה שֶׁלִקְרַאת מִיתָה

. 

השיר נפתח במטפורה "הַמָּוֶת הוּא יָם". כשהגעתי לבולגריה, לפני שבע-עשרה שנים, פגשתי בכפר פועל בולגרי שהיה עובד זר בישראל במשך עשר שנים, ולמדתי ממנו מלים בעברית שלא היכרתי. כך, למשל, הוא השתמש במלה "יָם" במשמעות של 'הרבה'. למשל: "זה עולה ים כסף". קדם לשימוש הזה ב'ים' השיר 'ים של דמעות', ששר זוהר ארגוב. אני בטוח שבשעה שיאיר הורביץ כתב את השיר 'ים בגוף' השימוש הזה במלה "יָם" עוד לא נוצר, אבל קדמו לו שימושים דומים, כמו 'רחב מני ים' ("אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם", איוב פרק יא, פסוק ט') או הביטוי 'טיפה בים'.

לא קשה להבין את ההכרזה "הַמָּוֶת הוּא יָם", שאפשר להסיק ממנה שלעומת החיים, שזמנם קצוב ומוגבל, המוות אינסופי במרחב ובזמן. לכאורה, יש סתירה פנימית בין הטיעון הזה לבין כותרת השיר 'ים בגוף'. השיר מנסה להפוך את הסתירה לתובנה חדשה. 

הטיעון הראשון מרחיק אותנו מהבנת המלה "יָם" ככמות, כדי לפרש אותה כאיכות הקיימת בגוף ומעניקה לו חיים: "כַּמָּה חָזָק הָרָצוֹן לְסַגֵּל אֶת סִגְנוֹן הַמַּיִם הַמַּרְגִּיעִים לְחַיִּים". הים, לפיכך הוא כוח-חיים או פוטנציאל הטמון בגופנו ומאפשר לנו להרגיע אותו מהמולת-החיים. שני שלישים ממסת הגוף שלנו מורכבים ממים, והניסוח של יאיר הורביץ מייצר דימוי של גוף האדם כאי של בשר, שרירים ועצמות השטים בים רגוע המאזן את הכוחות הצפים מעליו). אם כך, האם ניתן לומר שהמוות הוא סוכן זה שיש לו חלק מרכזי בחיינו, והוא מכין אותו לקיצנו מן הרגע בו נולדנו? איך ה"מַּיִם הַמַּרְגִּיעִים" מתיישבים עם חרדת-המוות? 

הטיעון השני מבוסס על הנחה קדומה שהשינה היא מעין מוות: "יָם בַּגּוּף בְּשָׁעָה שֶׁל תְּנוּחָה לִפְנֵי שֵׁנָה הַבָּאָה לְאַרְגֵּן אֶת הַיְצִיבָה". זהו תיאור של ההכנה לשינה באמצעות הרפיית הגוף, במיטה, ב"תְּנוּחָה" רגועה המאפשרת הירדמות. המלה "תְּנוּחָה" קרובה מאוד גם למלה "מְנוּחָה", שהיא השלב המקדים את השינה, שגם היא מעין מנוחה מפעילות היום. לא במקרה נהוג להשוות בין שינה לבין מוות, שגם הוא מייצג את סוף הייסורים, כפי שכתב שיקספיר במונולוג הידוע של האמלט, 'להיות או לא להיות' (בתרגומו של שלונסקי): 

. 

. 

מכאן אפשר להבין גם את המושג 'מנוחה נכונה', המופיע בתפילת 'אל מלא רחמים' הנאמרת בזמן הלוויה: "אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה". כמו השינה שהיא מנוחה בסופו של יום, גם המוות נחווה כמנוחה מתלאות החיים. 

הטיעון השלישי ממשיך את הטיעון השני, והוא מקשר, בחילוף אותיות, בין ה"תְּנוּחָה" לפני השינה לבין ה"תְּכוּנָה" לקראת המוות: "מִתּוֹךְ הַשְׁעָרָה הַמַּשְׁלִימָה עִם הַתְּכוּנָה שֶׁלִקְרַאת מִיתָה". 

מה שמניע אותנו בחיינו הוא חרדת-המוות הטבעית, מעצם היותנו בני-תמותה, והחיפוש אחרי תחושה של מקום בטוח, שישכיח מאיתנו את חרדת-המוות. יאיר הורביץ מבקש לבטל את הפער בין שני הקצוות, לרכך את חרדת-המוות באמצעות סוגסטיה המדמה את המוות לים המציף ברוגע את גופנו ויוצר בנו תחושת ביטחון. זו, כמובן, שאיפה פרדוקסלית שמעצימה, באופן טבעי, את חרדת-המוות. עם זאת, המאמץ של המשורר לבטל את חרדת-המוות חושף בפנינו את מה שאנחנו מתאמצי להסתיר כל חיינו: את העובדה שהמוות מלווה אותנו בכל רגע בחיינו, מרגע היוולדנו, ושהניסיון להעלים אותו רק מדגיש את קיומו. 

כשם שיאיר הורביץ מוצא את תנועת החיים והמוות בים הפנימי המציף את גופנו, אני מחפש את תנועת המים בעולם הסובב אותי, ואני זקוק למים כאוויר לנשימה. 

אני מוצא את תנועת החיים במים בפארקים של סופיה, 

בבריכות השזורות בהם, 

העמוסות בחבצלות מים, 

המאירות מתוכן, 

כמו פנסים לבנים-זהובים,  

בסימטריה שמימית.  

גם היונים, 

והצבים מוצאים את מקור החיים במים. 

ובצד השני של הפארק, 

באגם אריאנה הקרוב לביתי, 

שרים, 

ומנגנים ג'אז. 

דרור 

---

הזיכרון שלי, כהלום-קרב, הולך ונחלש, ולכן ניהלתי בעשרים-וחמש השנים האחרונות יומן המתעד את ילדותם של ארבעת ילדי בחינוך-ביתי, מבוקר ועד ערב. גם הצילומים שצילמתי אותם, ואשר צירפתי מדי שבוע להרהור השבועי שלי על שירה, הם יומן שיכול להזכיר לילדי את מה שהטראומה של השנים האחרונות השכיחה מהם.  

את כל הספר המתהווה כאן אפשר לקרוא בדף הפייסבוק המיועד לו: 

https://www.facebook.com/profile.php?id=61571537391242

אוקטובר 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). 

מוריה. 

אוקטובר 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות'). 

מוריה. 

בעשרים השנים האחרונות צמחת וגדלת, למדת והתבגרת והשתנית, אבל המבט הנוקב הזה שלך, שיש בו אמפתיה ומודעות-עצמית, נותר בך עד היום. 

נדמה לי שהצילום הזה מתעד את הביקור שלנו בלונה-פארק בגני-התערוכה בתל-אביב, על הגלגל הענק. אינני זוכר אם פחדת או התלהבת, אבל אני זוכר מבט דומה כשנהגת במכוניות המתנגשות, שנים רבות לפני שלמדת לנהוג.

כמעט בן ארבע, ואני זוכר איך יום אחד עלית אלי לקלינקה ואמרת שאתה רוצה ללמוד היסטוריה. שאלתי אותך מה זו היסטוריה, ואתה אמרת "דברים שהיו פעם". נדמה לי שכך התחלת להתעניין במיתולוגיה היוונית. 

נובמבר 2004 (מתוך הספר 'אלבום ילדות').

מוריה ואָנָדָה. 

חורף, קר בחוץ ואי-אפשר לצאת לשחק בגינה הרטובה מגשם. פעם או פעמיים בשבוע אנחנו נוסעים במורד ההר לראש-פינה ומצטרפים למפגש של משפחות החינוך הביתי, שבו אתם פוגשים ילדים שגם הם אינם הולכים לגן או לבית-הספר. 

בבית דולק התנור, ואתם יושבים על השטיח ומשחקים. בינואר הייתם תינוקת שזה עתה נולדה וילד בן שלוש, ששיגרת יומו הופרעה, ועכשיו, בנובמבר, התינוקת מתרוצצת בכל הבית אחרי אחיה הגדול, שעומד לחגוג את יום הולדתו הרביעי.

אתם מנסים לבנות יחד בקוביות. אתה מניח קוביה על קוביה, ואת מושיטה את היד ומפזרת את הקוביות. אתה מסביר לה, בסבלנות, איך בונים בקוביות, עד שסבלנותך פוקעת ואתה הולך לבחור לך ספר ושוקע בקריאה.