901. ציפורי: סורגת את אהבתי

מאת דרור גרין

 

גיליון 900, שנה שמונה-עשרה, ספטמבר 2024

נזכרתי בשיר היפה והכואב הזה של ציפורי, אותו שלחתי למנויי 'פיוט' בדואר, במעטפה, לפני ארבעים שנה (בשנת תשמ"ד, 1984). הפגישה בינינו היתה מרגשת מאוד, ואני שומר את צרור השירים שנתנה לי עד היום. נדמה לי שמחוץ לשיר הזה ציפורי לא פרסמה עד היום את שיריה. ציפורי היא נצר למשפחת משוררים וסופרים מפוארת וידועה, ואני מכבד את החלטתה להסתיר את זהותה ולהימנע מלפרסם את שיריה.  

אינני מכיר שיר נוקב יותר שעוסק בשאלה המוכרת "מַה־זֹּאת אַהֲבָה?" ציפורי אינה שואלת "מַה־זֹּאת אַהֲבָה". היא ממחישה את הפער הנורא בין אהבה לבין התאהבות, ואת הטירוף והכאב שבהתאהבות, לעומת ההשלמה וההרגל והפשרה שבאהבה. 

לכאורה, ציפורי מציגה כאן שיר על כאב הבגידה. זו אינה בגידה המתרחשת במציאות, אלא בגידה המתקיימת במחשבותיה ובדמיונה בלבד. הביטוי המקורי והיפה הזה, "אֲנִי סוֹרֶגֶת אֶת אַהֲבָתִי", שאינו רק מטפורה אלא ביטוי לטירוף שבהתאהבות, טירוף הנמזג לכל פעולה של מי שמתאהב. 

ציפורי כותבת על אהבה, אבל למעשה היא מתארת בשיר הזה התאהבות. אלו שני דברים שונים לגמרי. אהבה היא הקשר העמוק ביותר בין שני אנשים, קשר היוצר תחושה אופטימלית של 'מקום בטוח', שבו יכולים השנים להתערטל זה בפני זה, רגשית וגופנית. האהבה היא 'המקום הבטוח' האופטימלי, משום שהיא מבוססת על אמון ועל מחויבות הדדית. 

ההתאהבות היא היפוכה של האהבה. ההתאהבות היא סוג של טירוף, הגורם לנו להתעלם מן המציאות, מחשיבה רציונלית ומן הסכנות שלי בהתערטלות בפני אדם זר. אין דבר מפחיד יותר מהתערטלות ומביטול הגבולות האישיים, ולכן קשה מאוד ליצור אהבה ולהתקרב לאדם זר. ההתאהבות מאפשרת לנו להתעלם מן הסכנה ולפעול כאילו האדם הזר הוא האדם הקרוב לנו ביותר. זו תחושה אינטואיטיבית, פרימיטיבית, שבזכותה אנחנו מצליחים ליצור זוגיות ולהמשיך את הקיום האנושי. ההתאהבות חיונית כפי שהאינסטינקט הבסיסי, הילחם-או-ברח, חיוני בעת סכנה. שניהם גורמים לנו לפעול בעוצמה החורגת מן היכולת הרגילה שלנו, לצורך קיומי. 

באופן פרדוקסלי, ההתאהבות, כמו האינסטינקט הבסיסי, משתקת את היכולת האמפתית שלנו. בשעה שהאהבה היא הביטוי האולטימטיבי של אמפתיה, ההתאהבות גורמת לנו להתעלם מן הזולת, תוך יצירת אמפתיה מזויפת שהיא למעשה הזדהות מדומה. 

כשציפורי כותבת שהיא "סוֹרֶגֶת אֶת אַהֲבָתָהּ לְאִישׁ אַחֵר", היא מתארת, למעשה, תהליך פנימי של התאהבות מטורפת. כשהיא כותבת "אֲנִי סוֹרֶגֶת אֶת אַהֲבָתִי לְאִישׁ אַחֵר בַּסְּוֶדֶר שֶׁאֲנִי סוֹרֶגֶת לְךָ" היא אינה מתארת מעשה של בגידה בבן-הזוג שלה, אלא מעשה של בגידה בעצמה, וברצון שלה לאהוב איש אחר. 

כשאנחנו מאוהבים נדמה לנו שכל העולם צופה בזה, וציפורי חוששת שמה שמתחולל בדמיונה שקוף ונראה לכולם. "כֵּיצַד תּוּכַל לִלְבֹּשׁ אֶת אַהֲבָתִי לְאִישׁ אַחֵר כֹּה בּוֹלֶטֶת לָעַיִן?" היא שואלת, ואינה מצפה, כמובן לתשובה. רק היא רואה את ההתאהבות הגדולה, המוגזמת: "אֲנִי אֶתְבַּיֵּשׁ לָלֶכֶת אִתְּךָ בָּרְחוֹב", היא מתארת את חששותיה, "הַצִּפֳּרִים יִבָּהֲלוּ מִפְּנֵי עֻזָּהּ שֶׁל אַהֲבָתִי מִצִּבְעָהּ הַמְּטֹרָף שֶׁל אַהֲבָתִי שֶׁהִלְבַּשְׁתִּי עַל אִישׁ אַחֵר".

היא שופטת את עצמה, בשעה שאיש מלבדה אינו יודע זאת: "אֲנִי אֵלֵךְ אִתְּךָ חֲבוּקָה בָּרְחוֹב, הַצִּפֳּרִים יְצַיְּצוּ בָּעֵצִים הַיְּרֻקִּים בַּשְּׂדֵרָה". ההתאהבות מרעילה אותה מבפנים: "יָדִי הַחֲבוּקָה לְמָתְנֶיךָ תִּבְגֹּד בְּךָ בְּחַבְּקָהּ אֶת אַהֲבָתִי הָאַחֶרֶת, הַקַּרְנַיִם יִצְמְחוּ לְתוֹךְ גּוּפְךָ בְּשָׁרָשִׁים קְטַנִּים מֵהָעֵינַיִם בַּסְּוֶדֶר". 

אבל הבגידה הדמיונית, המענה כל-כך את המשוררת, היא למעשה ביטוי של ויתור על ההתאהבות המטורפת, ובחירה דווקא במי שאותו היא אוהבת, במעשה, מדי יום, בבית וברחוב: "וְאַתָּה תּוֹרִיד וְתִלְבַּשׁ וְתוֹרִיד וְתִלְבַּשׁ וְתַחְדִּיר לַסְּוֶדֶר אֶת רֵיחֲךָ הַמְּיֻחָד". לחוש הריח יש מקום חשוב בהתאהבות, וציפורי מאפשרת לריחו של בן זוגה לחדור לתוך האהבה שהיא סורגת "לְאִישׁ אַחֵר". 

וכך, ההתאהבות אינה בגידה במי שהיא אוהבת, אלא דווקא עדות לאהבה ולנאמנות. כך, ההתאהבות הדמיונית הופכת לחלק מקשר האהבה היציב והקבוע: "וַאֲנִי אֵלֵךְ לִי בָּרְחוֹב חוֹבֶקֶת אוֹתְךָ וְאֶת אַהֲבָתִי הַמְּטֹרֶפֶת בְּלוּלִים זֶה בַּזֶּה עַד שֶׁלֹּא אֵדַע". 

בצעירותי גם אני נהגתי להתאהב כך, בהגזמה, מבלי להסתיר את ההתאהבות כמו ציפורי (שגם בה התאהבתי כך). אחר-כך למדתי, לאט לאט, את עבודת-האהבה היומיומית, הנמשכת, של הזוגיות, שהיא בעיני הדבר החשוב בעולם. גם עכשיו, לאחר שנבגדתי באופן אכזרי, אני ממשיך להאמין בזוגיות ובאהבה. 

קשה למצוא זוגיות בכפר בולגרי קטן ונידח, ואני מסתפק בקנקן של תה, 

בהליכה מדי בוקר, 

בשבילי הכפר, 

בנוף הירוק,  

המשתנה מדי יום, 

ואני מציץ בעולם מבעד לשלולית, 

ומתחרה בריצה עם החילזון, 

ומתנחם בזרימה, 

של הנהר, 

מתחת לחלוני, 

בהשתקפויות הירוקות, 

דרור