998. בלז פסקל: מחשבה

 

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2026` ממשיך את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 

---

במאמר הזה טוען פסקל שהמתודה הרציונלית של דקארט, אותה הוא מכנה 'רוח הגיאומטריה', אינה מספיקה לשכנוע בדבר האמת. לשם כך דרושה 'רוח העדינות', שהיה שפת-הלב או האינטואטציה, כלומר הרגשות. 

הטקסט נפתח בהצהרה "שְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים עִקָּרִיִּים מַחֲזִיקִים אוֹתָנוּ בְּמֶתַח בְּחִפּוּשׂ אַחַר הָאֱמֶת", המנוגדת לארבעת שלבי המתודה הרציונלית של דקארט (1. הטלת ספק. 2. חלוקת כל שאלה לחלקים קטנים. 3. יצירת היררכיה בין החלקים. 4. סקירה כוללת במבט מקיף). 

בניגוד לדקארט, שביקש להוכיח את קיומה של אמת בסיסית אחת, שתשמש כנקודת מוצא לכל מחקר אפשרי, פסקל מסתפק בתהליך של "חִפּוּשׂ אַחַר הָאֱמֶת", מתוך הבנה שאת "הָאֱמֶת" לא ניתן למצוא. 

כבר בהצהרה זו מדגיש פסקל את המרכיב האישי במתודה החדשה שלו, שהוא ה"מֶּתַח בְּחִפּוּשׂ אַחַר הָאֱמֶת". המתח הזה הוא מה שמפעיל אותנו בין שני הקצוות: ההבנה הרציונלית, כלומר המוּדעוּת, מצד אחד, והתהליכים הרגשיים, כלומר האינטואיציה, מצד שני. ה"מֶּתַח" הוא מה שמניע אותנו בחיינו בין האמונה לבין הידיעה, ובשפה בת-זמננו הוא ה'הפרכה' ההכרחית בכל תהליך חשיבה. 

השלב הראשון במתודה של פסקל בחיפוש אחר האמת הוא "כַּאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מְחַפְּשִׂים אוֹתָהּ". כלומר, החיפוש עצמו הוא תהליך רגשי, המחזיק אותנו במתח. 

השלב השני בחיפוש האמת, המחזיק אותנו במתח, נוצר "כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מַאֲמִינִים שֶׁהִיא בְּיָדֵנוּ". 

השלב השלישי בתהליך החיפוש אחר האמת הוא "כְּשֶׁאָנוּ בּוֹחֲנִים אוֹתָהּ". 

בהמשך הטקסט מסביר פסקל את שלושת שלבי המתודה שלו: 

"אֵינִי מְדַבֵּר עַל הָרִאשׁוֹן: אֲנִי עוֹסֵק סְפֵּצִיפִית בַּשֵּׁנִי, וְהוּא מַקִּיף אֶת הַשְּׁלִישִׁי. שֶׁכֵּן, אִם אָדָם יוֹדֵעַ אֶת שִׁיטַת הוֹכָחַת הָאֱמֶת, תִּהְיֶה לוֹ בּוֹ זְמַנִּית הַשִּׁיטָה לְהַבְחִין בָּהּ, שֶׁכֵּן עַל יְדֵי בְּחִינָה הַאִם הַהוֹכָחָה שֶׁנִּתְּנָה תּוֹאֶמֶת אֶת הַכְּלָלִים הַמֻּכָּרִים, יֵדַע הַאִם הִיא הוֹכָחָה בִּמְדֻיָּק." 

תחילה הוא שולל את את חיפוש האמת כמטרה, כפי שהציע דקארט, ולכן הוא נמנע מלדבר על כך. הוא עוסק במיוחד בשלב השני, שבו נדמה לנו שאנחנו אוחזים באמת, וגם בשלב האחרון, כשלפי הצעת דקארט אנחנו בוחנים אותה. פסקל מתאר כאן את ההכרה באמת ואת הבדיקה שלה כתהליך מעגלי, שנובע מכך שמלכתחילה ידענו איך למצוא את האמת, ולכן אנחנו יודעים גם לאמת אותה. זו, כמובן, הוכחת המבוקש, המטילה ספק במתודה הרציונלית של דקארט.   

בטקסט הקצר הזה, שהצגתי כאן כשיר, מציג פסקל את שאלת היסוד שהניעה את הפילוסופיה המערבית באלפיים וחמש-מאות השנים האחרונות, היא שאלת האמת. החיפוש אחר האמת, ובמיוחד המתודה הרציונלית של דקארט, אפשרו את הפיתוח המשוכלל של המדע והטכנולוגיה, שהפכו את האדם לשליט יחיד של העולם, המחזיק בידיו גם את היכולת להשמיד את העולם. 

אבל ההתמקדות בחקר האמת דיכאה את מהותה של הפילוסופיה ככלי חשיבה המבוסס על דיון והקשבה, שהחל במפגשים במילטוס ונמשך באקדמיות לחשיבה של אפלטון ואריסטו. העיסוק באמת נטרל גם את חקר טבע האדם ואת חשיבות התהליכים הרגשיים בחשיבה האנושית, וזו הסיבה שגם לאחר פיתוח המתודה של דקארט, לפני ארבע-מאות שנים, לא פותחה אפילו מתודה אחת לחשיבה (פותחו, כמובן, שיטות וטכניקות חשיבה, בעיקר לפתרון בעיות, אך לא מתודה). 

הטקסט של פסקל אינו מציע מתודה חדשה לחשיבה, במקביל למתודה של דקארט, אבל הוא פותח פתח להתבוננות בחשיבה האנושית כתהליך רגשי, המתאים לעובדה שהחשיבה האנושית האינטואיטיבית אינה רציונלית. 

האופן שבו אני מפרש מדי שבוע שיר אינו ביקורת שירה, אלא ביטוי לדרך חשיבה המבוססת על טעות, פירוק והרכבה. בחמישים השנים האחרונות פיתחתי את המתודה הרגשית לחשיבה, שממלאת את החסר שבמתודה של דקארט ומשקפת במשהו את הרהוריו של פסקל.   

בדיוק לפני שמונה-עשרה שנים הגעתי לראשונה לבולגריה, וקניתי בה בית בכפר קטן ויפה. אלו היו שנים יפות ועמוסות, בהן גידלתי את ארבעת ילדי בחינוך ביתי מבוקר ועד ערב, והתפרנסתי מסדנאות אימון רגשי שערכתי לקבוצות שהגיעו מישראל לשבעה ימים. שמונה השנים האחרונות היו קשות וטראומטיות, בהן גידלתי לבד את ילדי, ולבסוף נותרתי לבד. לכן שכרתי בסופיה דירה שבה אני גר עם מוריה בני הבכור, הלומד באוניברסיטה. בחודשים האחרונים אני חוזר אל הכפר בסופי השבוע, אל ביתי שעל שפת נהר הסטרומה, שהוא המקום האהוב עלי בעולם. אתמול שבתי אל ביתי, לחגוג בו את יום-הולדתי, וכשהגעתי אל הכפר שכחתי את הטראומה והבדידות, והבנתי שקיבלתי מתנה גדולה, לגור בטבע הנפלא הזה. 

יצאתי מביתי בסופיה, לא רחוק מאגם אריאנה, 

ונסעתי לאורך שדות החמניות שלצד הדרך, 

עד שהגעתי אל הכפר, 

חציתי את הנהר, 

והכפר חייך אלי, 

בשעה שנכנסתי אל השביל שבין הנהר לביתי, 

נשמתי את האוויר הטוב,  

על גדת הנהר,  

והקשבתי לרחש המים הזורמים,