24. יהודה עמיחי: ערבי גשם בברקלי
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין אוקטובר - 24 `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית בעריכת דרור גרין, יצא לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע נשלח אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2007` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע נשלח למנויי האתר אחד מן השירים שפורסמו ב`פיוט`. את כל השירים תוכלו לקרוא באתר.
מתוך פיוט תשמ"ג, תשרי 1. בגיליון התשיעי של `פיוט 2007` שלחתי את שירו של עמיחי `גשם בירושלים`, שהיה השיר הראשון שלו שפרסמתי ב`פיוט`, בשנת 1982. גם השבוע בחרתי לפרסם כאן שיר של עמיחי, אותו שלחתי בשנת 1985, ורק עכשיו, במרחק של יותר מעשרים שנה, גיליתי שזהו שיר נוסף על גשם, הפעם בברקלי, במרחק אלפי קילומטרים מירושלים. עכשיו כבר מאוחר מכדי לשאול את עמיחי מדוע מסר לי לפרסום שני שירים על גשם, מתוך ארבעת השירים שלו שפרסמתי ב`פיוט`. בשיר `גשם בירושלים` הגשם הוא נקודה של זמן, שבה האנשים מתעטפים בנרתיקיהם כמו כלי נגינה, ורק האוהבים מתחת לעץ משהים את הזמן, ויודעים שגם עליהם יטפטף הגשם מן העלים, מעט מאוחר יותר. מתוך ההתבוננות ברגע החולף בזמן מתעכב עמיחי על האהבה, שיש לה זמן מיוחד משלה.
גשם בירושלים
גֶּשֶׁם בִּירוּשָׁלַיִם. הָאַסְפָן הַמְּשֻׁגָּע שֶׁהֶעֱרִים
אֶת כָּל הַבִּנְיָנִים הָאֵלֶּה עַל עֶגְלָתוֹ הָרְעוּעָה
פּוֹרֵשׂ עֲלֵיהֶם יְרִיעַת נַיְלוֹן שְׁקוּפָה
כְּמוֹ רָקִיעַ, וְהַגֶּשֶׁם מְטַפְטֵף עָלֶיהָ
וּמַשְׁמִיעַ כְּמוֹ קוֹל פַּעֲמֵי הַגּוֹאֵל.
גֶּשֶׁם בִּירוּשָׁלַיִם. כָּל הָאֲנָשִׁים עֲטוּפִים בְּנַרְתִּיקִים
כְּמוֹ כְּלֵי נְגִינָה,
אֲבָל רַק מְעַטִּים יְנַגְּנוּ אַחַר-כָּךְ.
גֶּשֶׁם בִּירוּשָׁלַיִם. שְׁנֵי אוֹהֲבִים עוֹמְדִים
תַּחַת הָעֵץ לְמַחֲסֵה. הֵם אוֹמְרִים:
לָנוּ אֵין גֶּשֶׁם כְּמוֹ לַאֲחֵרִים.
וּכְשֶׁיִּפְסַק הַגֶּשֶׁם הוּא יַמְשִׁיךְ לָרֶדֶת
רַק עָלֵינוּ מִן הֶעֱלִים.
לְהַזְכִּיר.
גם בשיר `ערבי גשם בברקלי` מתבונן עמיחי בזמן, שהוא `אדמתם` של האנשים העומדים בתור. זוהי התבוננות הפוכה, שבה מתוך רגע ההמתנה בתור, שהוא זמן מושהה, מתבונן עמיחי אל הזמן האחר, שממנו צומחים (נולדים) האנשים ולתוכו הם נובלים (מתים).
עמיחי מתאר בחמלה את זמן ההווה האבוד, המושהה, של ממתינים באור, כשמאחוריהם זכרונות הצער והשמחה החולפים כמו אסדות שטוחות על הנהר, ולפניה התקוה המוארת, שבה אותיות הניאון הזוהרות מחליפות את האמונה הדתית. רק הגשם, לרגע, מחזיר את מבטו של המשורר, ושל הקורא, אל הרגע המוחשי של נגיעת זמן ההווה בתחושת החיים. בשורות האחרונות מסביר עמיחי את עמדתו כלפי השירה, ואת הבחירה שלו במטאפורות המאפיינות את שירתו. הוא בוחר, במודע, שלא לתאר את מה שהוא רואה, את החול והפחם וקורות העצים, אלא להתבונן, באמצעות במלים, במה שמאחורי הדברים: בשמחה ובצער. |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.