46. רמי דיצני: מי שהגיע
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
מרץ - 46 `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית בעריכת דרור גרין, יצא לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע נשלח אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2007` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע נשלח לשבעת-אלפים מנויי האתר אחד מן השירים שפורסמו ב`פיוט`. את כל השירים תוכלו לקרוא באתר.
מתוך פיוט תשמ"ו, אב אדר א 25.
אני זוכר את התרגשותו של רמי דיצני לקראת צאתו לאור של ספר שיריו הראשון, `משירי מדור נכות רוח`, בשנת 1984. כשם שהוא מדקדק במלים כך דקדק בפרטים הטכניים, ולעתים קרובות היה בא להתייעץ אתי על ההגהות ועל בחירת צילום העטיפה. באותם ימים, ימי מלחמת-לבנון הראשונה, ראיתי בכותרת הספר מעין צעקת מחאה, ולמרות שידעתי שרמי לא נפצע במלחמת לבנון ולא היה נכה-צה"ל, חשבתי ששירי הנכות המקאבריים שלו הם אמירה פוליטית חשובה:
אבל הציניות של רמי דיצני אינה שמורה רק לשיריו הפוליטיים, ולמעשה הפכה למעין סימן ההיכר של שירתו. בשיר `מי שהגיע` הוא מרחיק באמצעות הציניות את הרגשות האינטימיים ביותר. הרחקת האינטימיות נעשית כאן בכלי לשוני פשוט למדי, השימוש הפוליטי-תקני בכפילות זכר/נקבה כמו בטופס ממשלתי. מה שמגביר את ההרחקה והציניות הוא הקפדתו של רמי על שפה שירית נמלצת ("לב האביונה" במקום אורגזמה, "להגות אהבים" במקום ללחוש, "לסעוד זה את זֹה" במקום לטפל זה בזו וכו`), וכן על החרוז והמשקל.
אני מודה שהציניות אינה אהובה עלי במיוחד. באופן טבעי היא מעוררת התנגדות משום שהיא נחווית כסוג של התנשאות, ומשום שהיא שמה ללעג ערכים רגשיים בסיסיים. כמטפל בנפש אני מאמין שכל אחד מאתנו שואף ליצור לעצמו `מקום בטוח` בעולם, באמצעות הכלים הרגשיים שיש לנו. הציניות, מעצם טיבה, היא כלי המערער כל תחושה של ביטחון, ואני חווה אותה כהפרעה רגשית.
אם אני מפשיט את שירו של רמי דיצני ממחלצותיו הציניות, ומותיר בו את האמירה הבסיסית אודות האהבה, אני מגלה בו תפיסה מיוסרת למדי של האהבה. זו אינה אהבה אינטימית המובילה אל המעשה המיני, אלא קרבה הנוצרת רק אחרי ההזדווגות, הזדווגות המונעת ממצוקה משותפת. בדמיוני אני רואה שני זרים באזור מוכה אסון, הנאחזים זה בזה ומזדווגים זה עם זה מתוך יאוש, מתוך אמונה נואשת בכוחה של האהבה להצילם.
בקריאה שניה ושלישית אני מגלה, שגם הנוסח הלא-ציני של השיר אינו קל לעיכול, ושהוא מציג תפיסה טראגית ומייאשת של האהבה. אולי הציניות נועדה לרכך במשהו את המסר הקשה הזה.
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.