65. ח.נ. ביאליק: הכניסיני תחת כנפך
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
אוגוסט - 65 `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית בעריכת דרור גרין, יצא לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע נשלח אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. `פיוט 2008` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע נשלח למנויי האתר אחד מן השירים שפורסמו ב`פיוט`. את כל השירים תוכלו לקרוא באתר.
רציתי לקרוא היום שיר אהבה, ולא יכולתי שלא לשוב ולקרוא ב`הכניסיני` של ביאליק. אבל האם זה, באמת, שיר אהבה? תוכנו של השיר מעיד על ההפך הגמור. זהו שיר על אכזבה ועל זיקנה ועל התפכחות מאוחרת מאשליות.
בבית הראשון, שהוא גם הבית האחרון בשיר, מתאר המשורר את מקום המבטחים הדמיוני שלו, כשהוא עטוף בזרועותיה של האשה שבה לא זכה, אשר מגלמת בתקוותיו אם ואחות. התיאור הזה, של מי שנעטף בכנפיה של האשה המגוננת, מגולם גם בצורתו של השיר, שהבית הראשון והאחרון בו עוטפים בכנפיהם את שלושת בתיו הפנימיים.
בבית השני מבכה המשורר את נעוריו שאבדו, ומטיל ספק בעצם קיומם של נעורים. בבית השלישי הוא מתקרב כמו במצלמה נסתרת אל אותם נעורים שאבדו, נעורים המסמלים את פריחת האהבה, ומטיל ספק בקיומה של האהבה, שאפילו את פשרה אינו יודע.
בבית הרביעי, המסכם, הוא מרחם על עצמו ומטיל את האשמה בגורל שתעתע בו.
האם זה שיר אהבה? כלל וכלל לא. זהו שיר ציני ומריר המטיל ספק בקיומה של האהבה, ובכל מה שמעניק לחיינו את משמעותם.
ובכל זאת, דווקא הבית הראשון, הזהה לבית האחרון, הוא בעיני התשובה לספקנותו הצינית של ביאליק. בית זה מגלה, מבלי שביאליק היה מודע לכך, את משמעותה של האהבה.
במשך שנים רבות היה המשפט אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם – מַה-זֹּאת אַהֲבָה?`, מרצד כשומר מסך במחשבים שלי, מן הפי.סי. הראשון ועד למחשב הנייד הנוכחי. במשך השנים הפכתי בשאלה זו, `מה זו אהבה?`, ותהיתי מדוע רבים כל-כך דבקים בהגדרות המעורפלות והמיסטיות של האהבה. לאט לאט ניסחתי את משמעות האהבה, שהיא גם משמעות החיים בעיני, עד ששבתי ומצאתי אותה בשירו של ביאליק.
"וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי", כתב ביאליק בבית הראשון והאחרון, ובכך נתן מבלי משים את התשובה. אני מאמין (ואני מבסס זאת על מחקר מקיף שערכתי) ש`מקום בטוח` הוא הצורך הבסיסי ביותר שלנו, ובאמצעותו אנחנו מצליחים להתגבר על חרדת-המוות הטבעית שלנו ולהעניק לחיינו משמעות. האהבה היא `המקום הבטוח` האולטימטיבי, כמו חיק האם שהגן עלינו בתחילת חיינו. האהבה הזו שונה מן הפנטזיה המדומה של ההתאהבות, כפי שהציג ביאליק בבית השלישי, אלא תקשורת מיוחדת במינה המותנית במיומנויות הרגשיות שלנו. אני מאמין שכל אחד יכול לשכלל את כישורי האהבה שלו, ולשם כך פיתחתי את `האימון הרגשי`, ההופך את המיסטיקה הזו לעבודה יומיומית פשוטה. ולא הייתי מצליח בכך, כמובן, ללא שיתוף הפעולה היומיומי של אפרת, אהובתי.
השיר הזה הופיע גם בפרויקט `כרזות-שיר`, שבמסגרתו הדפסתי חמישים שירים קלאסיים, שכל אחד מהם נתלה במשך שבוע על-גבי לוחות-המודעות בקרית-אתא.
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.