English עברית
כניסה

87. חוה ניסימוב: אשה אחת היתה לה מחלה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 



בעריכת דרור גרין

ינואר - 87

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

`פיוט 2007` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים.  את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר.


פיוט, דפשיר שבועי לשירה : חוה ניסימוב - אשה אחת
 

לפני שבועיים הצגתי בפניכם סיפור קצר מאת חוה ניסימוב, והיום אני שב ומתוודע לסיפור נוסף ששלחה לי, שגם הוא מזוקק ונוקב ומרגש כמו שיר. חוה ניסימוב תהיה בקרוב תהיה בת שבעים. ספרה `ילדה משם`, על ילדותה בגטו ורשה ובמקומות מסתור מאחורי הארון בבתי הגויים, יצא לאור בהוצאת `מקטרת`, ובקרוב יצא לאור ספר שיריה בהוצאת `עקד`.
 
ברגישות מיוחדת במינה מתארת חוה את האשה שמחלתה משמשת צידוק לחייה ומעניקה להם משמעות, ובמיומנות מופלאה היא מגלגלת את אותיות ה`מחלה` ויוצרת מהן `מלחמה`, המחליפה את המחלה וממלאת את מקומה.
 
כמו המחלה, שאין לה סיבה, ואשר החולה והרופא "מגדלים ומטפחים" וגם "מעוררים לחיים", עולה וצומחת גם המלחמה, שהגבול בינה לבין השלום דק, וגם לה אין סיבה ואין תוחלת, והיא כולה אך "תפאורה של תיאטרון".
 

חוה ניסימוב
 
אשה אחת היתה לה מחלה

אשה אחת היתה לה מחלה והיה לה רופא, והיו שניהם מגדלים ומטפחים את מחלתה, מרגיעים היו כשנעורה וסערה, ומעוררים לחיים כשהיתה דועכת. כך המשיכו שנים על שנים, והאשה היתה באה והולכת, הולכת ובאה, וכשהיתה באה אצלו היתה עולה במדרגות ונשימתה נעתקת, והוא היה מברכה בשלום כבחולין והיא יום זה כחג לה, והיה מתעסק בחלון, פותח וסוגר, סוגר ופותח, ושואל: "הקר לך, אם חם לך"? ולא ידעה אם קר או חם לה, שהרי לא ידעה את נפשה, ולעיתים לא זכרה עוד מחלתה מהי, האם ישות או חסר, כעין גבנון או שמא חור, או לפעמים הפכה רק כתם, שהיה הולך ודוהה עד שכמעט נמוג, והיתה חרדה לאבד את מחלתה, כי בלעדיה כיצד תבוא לחלות את פניו של אותו רופא, ושמא געגועיה אליו הם הם המחלה, ומה שם ייקרא למחלה זו לא ידעה, והיתה באה והולכת, הולכת ובאה, וימיה סובבו סביב ציר ההליכה, עד שלא זכרה עוד ימים אחרים, ויום אחד קמה לילך אליו כהרגלה, והנה ערפל, והרחובות ריקים וחסומים, והבתים פרוצים, והחלונות והדלתות עקורים, ושיירות שיירות של פליטים נסים על נפשם, ורק כלב צהוב שפרץ מאחורי תל חורבות היה מדדה אחריה בצליעה ונובח, נובח ומדדה, עד שמיהרה להסתלק אך הוא לא הניח לה, והיה צולע לצידה כמתעקש לגרשה מגבולו, או שמא לעכבה אצלו, ולבסוף כמו וויתר ונביחתו הפכה ליללה רמה, כאילו הטילה בו אבן והרי לא הטילה, ושמא כן, כבר לא היתה בטוחה, ומרחוק ראתה כי שיירות הפליטים נמוגות באופק, ולא ידעה מאין הן באות ולאן מועדות פניהן, לבסוף הגיעה קצרת נשימה לתחנה, והאיש מזניק הרכבות תפס בשרוולה בחזקה ואמר בבהילות: "מדוע אחרת להחליפני, הרי עלי להסתפח למחנה שלי, שכבר החושך יורד ומקום זה אינו בטוח עוד". "לכבוד הוא לי כי אתה מציע לי משרה זו", אמרה האשה, "אלא שלי יש התחיבות קודמת למחלתי, ולא אוכל להפקירה לאחר ששירתה אותי בנאמנות כל חייה, ומלבד זה כה עסוקה הייתי בה עד שלא השכלתי ללמוד את מקצוע הכוונים, וכיצד אוכל להזניק ללא ידיעה זו". אמר לה: "עניין זה אין קל ממנו, שהרי רכבות אלה נוסעות ואינן שבות, ואנשים אלה לא נוסעים ליעדים אלא בורחים על נפשם, כך שכל כיוון יהא טוב ומתאים, ורק יש למנוע התנגשות". הפציר והפציר עד שנעתרה והזניקה, והרכבות ממילא דהרו כרצונן, ואת האנשים לא ראתה כי היו החלונות והדלתות אטומים, ושמא היו הרכבות ריקות או האנשים כבר מתו מחוסר אוויר, והיתה מזניקה ומזניקה עד שעייפה, וכשפנתה לדרכה בבהילות שמא תאחר להגיע לאותו רופא, פגשה בדרכה את מזניק הרכבות וצרורו על כתפיו. אמר לה בחומרה: "וכי באו להחליפך שאת מטיילת לך בנחת כה וכה". כשלא ענתה, הביט בה במבט מאשים ופנה לדרכו כשהוא נבלע באחת השיירות. "והרי עלי לדאוג למחלתי", אמרה האשה בקול רפה, ולא היתה בטוחה עוד בדבר. כשהגיעה לבסוף חסרת נשימה לבית הרופא, והנה השער נעול. דפקה וצלצלה אך לא פתחו לה, וכשהביטה כה וכה ראתה כי השער תלוי על בלימה, הגדר פרוצה והעשב רמוס. נכנסה בעד הפירצה, פתחה את דלת הבית וראתה את גבה הרחב של הפקידה שאמרה: "איחרת". לא זכרה שאמנם היתה כאן פקידה, אם כי דבר זה היה בו מן ההיגיון, כי מדוע שלא תהיה פקידה לאדם עסוק כמותו. אמרה: "והרי זה הזמן הקבוע שאני באה מזה שנים רבות, והיום במיוחד המחלה מציקה לי ואני נזקקת לרופא". אמרה הפקידה בלא לסובב פניה: "אמרתי לך שאיחרת. וחוץ מזה תמהה אני עליך שאינך מעורה בעניינים ואינך קוראת עיתונים ומאזינה לחדשות, שהרי זמנים שהיו אתמול אינם היום, גם הגבולות משתנים, פליטים זורמים לכאן ולשם, וכידוע האנשים אוטמים רחובות ובורחים. לו הקדמת, יכולת גם את להסתפח לאחד המחנות, שהרי כל אדם נזקק שיהיה לו המחנה שלו, אך עתה כולם כבר רחקו, ואת כאן מבזבזת את זמני לריק". "ואותם מחנות, מהם", שאלה האשה, "שהרי אני יש לי המחלה שלי ומעולם לא התפניתי ללמוד את חכמת המחנות ואף להבין מי כאן הרודף ומי הנרדף". "בעניין זה עלינו לתת אמון במנהיגינו", ענתה הפקידה, "שהרי אנחנו לא נוכל להבין הכל, ומלבד זה הגבולות משתנים יום יום ומי שהיה מנצח אתמול, היום הוא פליט, ולהיפך, הדברים אינם עוד קבועים". "אבל הרופא שלי היכן הוא", צעקה האשה, "שהרי אני אצלו קבועה"! "הרי אמרתי לך כי דברים שהיו קבועים אתמול אינם כן היום", רטנה הפקידה. "כולם מחפשים כאן קביעות, גם רופא זה שאת כה נזקקת לשירותיו, נמצא בו רבב ואינו מקובל עוד עלינו כתמול שלשום, ויתכן שיהא עלינו להחליפו, וחוץ מזה הוא חלה בעצמו, שמא נדבק מחוליו". "וכי כיצד זה אפשר שחלה", אמרה האשה "שהרי רופא הוא, ומלבד זה, אם היה עליו לחלות, מדוע בחר ביום שאני מביאה לפניו את מחלתי, שהרי זה חוסר התחשבות מצידו של רופא להזניח חוליו, אך שמא השאיר לי הודעה ואת מסתירה אותה מפני". "וכי אין את קוראת עיתונים ושומעת חדשות", אמרה הפקידה בכעס, והרי העולם נהרס ואת בשלך, ואני טוענת מזה זמן רב כי המחלות שלכם אינן אלא מעין התפנקות, העולם קורס ואתם בשלכם". "עולם זה שאת מדברת עליו", אמרה האשה, "אין אני יכולה לראותו, שכן מחלתי מסתירה אותו מפני, ומכיוון שיש לי מחלה, הרי שיש לי גם רופא, ואני מביאה אותה אליו כמנחה, דואגת כי תהא הדורה ותישא חן בעיניו, ועלי רק לעלות בגרם המדרגות, ואותו רופא ישאל כהרגלו: הקר לך? אם חם לך? ואני לא אדע נפשי". "והרי אמרתי לך כי הרופא הסתלק", אמרה הפקידה, "ומלבד זה איזה הודעה ישאיר לך, והרי את אכזבת אותו, וגם מחלתך כבר אינה מה שהיתה ואינה יכולה לעורר בו עוד עניין, ומלבד זה בית זה הינו האחרון ואין לדעת מתי יקרוס אף הוא שהרי קירותיו דקים, ומבעד לסדקים את יכולה לצפות בפליטים, אך מאוחר מדי להצטרף לאחד המחנות, מלבד זאת תמהה אני עליך, שאינך קוראת עיתונים ומאזינה לחדשות, שהרי השלום עומד לפרוץ בכל רגע, או שמא המלחמה, כי קשה להבדיל ביניהם והגבול דק, והדברים לא ישובו עוד להיות כפי שהיו, ויש לארוז ולחזור לנדודים, וממילא בית זה, כידוע, הינו אך תפאורה של תיאטרון, ומדרגות אלה שאת מטפסת עליהן קצרת נשימה עשויות קרטון ולא מובילות לשום מקום". "והרי זכור לי כי היה שם חדר בראש גרם המדרגות", אמרה האשה, "והיה שם חלון ובעדו נשקף נוף אחר, ואותו הרופא היה סוגר ופותח, פותח וסוגר ושואל: הקר לך? אם חם לך? ועתה משהלך, מה יהא עלינו, עלי ועל מחלתי"? "איש איש לדרכו", אמרה הפקידה, והחלה אורזת.



 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.