English עברית
כניסה

88. יונה וולך: ארוס

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לארבעת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 


 
 
בעריכת דרור גרין
 
ינואר - 88
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2009` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר.

 
 

 
בחודשים האחרונים לא קראתי עתונים, ולא הקשבתי לרדיו, והתמכרתי לשקט של הכפר הקטן בו אני גר בבולגריה, למרחבים הירוקים, למראה השכנה היוצאת בבוקר למרעה עם שלוש עזים וחוזרת אחר-הצהריים ולקצב האטי בו מתנהלים הדברים. לראשונה מזה שנים רבות הרפיתי מן החרדה הגדולה שניהלה את חיי מאז פגע בי הלם-קרב במלחמת יום-הכיפורים.
 
לפי כשלושה שבועות באתי לחופשה בישראל, ולאט לאט חדרו קולות המלחמה המוכרים לי ושבו והציפו אותי. שוב התחלתי להאזין למהדורות החדשות ברדיו, ולעקוב אחרי ההתרחשויות באינטרנט, עד שמלאה המכסה, ואני מרגיש את הדם מציף את דפנות גופי ומשתק אותי.
 
במשך כל היום שבתי ושמעתי את קולה הרחוק של יונה וולך, כשהיא קוראת בקול את שיריה, ושמעתי את השריקה, ואת פרחי הדם המטיפים דם. היום, במרחק של עשרים שנה לאחר מותה, קל לי יותר להבין את החרדה הגדולה שליוותה את יונה. זו היתה חרדה שהחלה בטראומת ילדות, ואשר ערערה את בטחונה בעולם הסובב אותה. הכתיבה אפשרה לה להתמודד עם החרדה ולשלוט בה באמצעות המלים והדימויים.
 
תמונת הילד הקטן מתחת לשמים נוטפי הדם מזכירה לי את מלותיו של ביאליק: "נקמת דם ילד קטן לא ברא השטן", אבל יונה לא קראה את שירי ביאליק, והילד הקטן היה היא עצמה, מבוהלת מן ההמון העצום שבא לאסוף את הדם (אולי את דמו של אביה שמת בילדותה במלחמה). באמצעות השירה היא יוצרת עולם אחר, סגור ובטוח, המגן עליה: גביע זהב ענק מקושט בעלים ופרחים, "להראות שמלאה המיכסה."
 
רק כשחוזרים וקוראים את הכותרת לשיר הזה, `ארוס`, אפשר לחשוב גם על הדימויים המיניים שיש בו. גם השימוש הבוטה במיניות, ובמיוחד בסדרת השירים "כשתבוא לשכב אתי...", שימש את יונה כהסוואה לכך שלמעשה נותרה ילדה קטנה ומפוחדת. בשירים היא הסוותה את עצמה בדימויים מיניים, בדיוק כפי שעשתה כשיצאה מביתה, לבושה במכנסי עור צמודים ונעלי עקב ומאופרת בכבדות. אבל בתוך ביתה תמיד שבה להיות הילדה הקטנה, לבושה בטי-שירט ומכנסיים קצרים. כשסיפרתי לה פעם כמה כעסה עליה זלדה על השימוש הפורנוגרפי בתפילין בשירה הידוע, היא הופתעה משום שלא התכוונה להיות פרובוקטיבית אלא מצחיקה.
 
עכשיו אני נושם לרווחה. החרדה שעוררה בי המלחמה הובילה אותי, אסוציאטיבית, אל השיר המיוחד של יונה, והשיר הרחיק אותי מן החרדה ומן המלחמה אל מקומות אחרים, אל המפגשים עם יונה ואל אפשרויות להתמודד עם המיכסה שמלאה (במחשבותי אני עדיין הופך בשאלה מדוע הפכה יונה את הצירוף "מלאה הסאה" לצירוף חדש: "מלאה המיכסה").
 


 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.