English עברית
כניסה

98. אמילי דיקינסטן: אהבה, רק אהבה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
מרץ - 98
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2009` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר.
 

 
אמילי דיקינסון: אהבה
 

  
לכאורה, מה בנאלי יותר מעוד שיר על אהבה? הרי אהבה היא אחד הנושאים הנפוצים והנדושים ביותר בשירה. אם כך, מדוע בחר טד יוז, מגדולי המשוררים האנגליים בני-זמננו, שהיה נשוי למשוררת סילביה פלאת`, לפתוח בשיר זה את מבחר שיריה של אמילי דיקינסון בעריכתו? 
 
אמילי דיקינסון, שנולדה בארצות-הברית לפני מאה ושבעים שנים (בחמישה-עשר באפריל, 1830), לא היתה מומחית לאהבה. את חייה הקדישה לשירה, ורק לעתים רחוקות עזבה את הבית בו נולדה ובו חיה בבדידות עד יום מותה בשנת 1886. היא פרסמה רק שבעה שירים בימי חייה (מתוך יותר מאלף ושבע-מאות שירים שכתבה), והאוסף הראשון משיריה הודפס רק לאחר מותה, בשנת 1890.
 
את מהפכנותה שלדיקינסון אפשר לגלות בעדיפות שהעניקה לתכני שירתה,כשלשם כך ויתרה על חריזה מדויקת ואף על לבוש מוסיקלי `יפה` ומתנגן. היא לא כתבה שירי-אהבה, אך מי שיקרא במכתביה (בתרגומה של אליעזרה איק-זקוב) ימצא שהנושא העסיק אותה ומילא את נפשה. אולי זו הסיבה שטד יוז בחר בשיר הקצר שלה אודות האהבה לפתוח בו את המבחר שערך.
 
אני בחרתי לתרגם את השיר הזה, הדומה למכתם, דווקא משום שמצאתי בו עומק שקשה למצוא בשירי-אהבה רבים. זהו שיר מהפכני, משום שאינו עוסק בתופעה שרבים טועים לזהות אותה עם האהבה, והיא ההתאהבות. זה אינו שיר על התאהבות, שהיא רגש חד-צדדי המתקיים רק בדמיונו של המאוהב וחולף במהירות, אלא שיר על אהבה, שהיא הרגש הנובע מיחסים קבועים ונמשכים.
 
לא במקרה אני מציין את ההבחנה הזו, משום שבעולם הצרכני והתזזיתי בו אנו חיים החליפה ההתאהבות את האהבה, וקשר אהבה יציב וארוך-טווח הפך לנדיר ביותר.
 
במשך שנים רבות הקדשתי זמן רב בניסיון להבין את מה שמניע אותנו כבני-אדם, ומצאתי שהמכנה המשותף הרחב ביותר הוא החיפוש אחר `מקום בטוח`. המציאות, כמובן, אינה מקום בטוח, ולעולם גם לא תהיה כזו. כולנו נועדנו למות, והידיעה הזו מעוררת בנו חרדה רבה. כדי להתמודד עם חרדת המוות ועם הסכנות הרבות שבמציאות עלינו לייצר בכוחות עצמנו `מקום בטוח` משלנו. את זאת אנו עושים באמצעות הדמיון והאמונה. היכולת שלנו ליצור הסבר המתאים באופן זמני למציאות מגביר את בטחוננו ויוצר בנו תחושה זמנית של `מקום בטוח`. זו הסיבה שאנו בוחרים לחיות במסגרות מוגדרות של כללים וחוקים כמו המסגרת המשפחתית, המסגרת הדתית, המסגרת הלאומית, המסגרת התרבותית ועוד ועוד.
 
האהבה הזוגית היא, בעיני, `המקום הבטוח` האולטימטיבי, והיא אולי התנאי לחיים מאושרים ובריאים. לא במקרה נמצא במחקרים שחייהם של רווקים קצרים יותר משל אנשים נשואים. דווקא אמילי דיקינסון, שחיה בבדידות, ידעה להתבונן בתופעה הזו ולתאר אותה בשירה באופן מדויק ומתומצת. בשתי השורות הראשונות היא קובע שהאהבה היא כל מה שיש לנו: "שֶׁאַהֲבָה וְאֵין בִּלְתָּהּ, רַק זֹאת נֵדַע עַל אַהֲבָה". זה נשמע מופרך ומאוד לא מתאים למי שמחליף בין אהבה לבין התאהבות. אבל אמילי דיקינסון אינה טוענת שהאהבה היא הכל, אלא שכל מה שאנו יודעים על האהבה הוא, שהאהבה היא כל מה שיש. כלומר, הידיעה בדבר כוחה העצום של האהבה קודמת ליכולת שלנו לבחור באהבה. ומדוע האהבה היא כל מה שיש? משום שהיא מאפשרת לנו להרגיש בטוחים בעולם כאוטי ומסוכן. האהבה העצומה הזו, שהיא המקום הבטוח המאפשר לנו להתקיים באושר, יכולה להיות אהבת הורה לילדו, אהבת הבורא לברואיו, אהבת המאמין לאלוהיו או אהבת גבר לאשה.
 
בשתי השורות האחרונות של השיר מציגה דיקינסון את העול שנושא מי שבחר באהבה, ולכן אני מפרש זאת כאהבה זוגית, שהיא האהבה הטבעית והאפשרית ביותר לבני-אדם: "וְדַי בְּכָךְ, עַל הַמַּשָּׂא לִהְיוֹת מַתְאִים לַמְּסִלָּה." במטאפורה מדויקת ובהירה מציגה דיקינסון את האהבה כמשא שעלינו לשאת בעולו. אבל אין זה משא מעיק, משום שלמרות הקושי הוא מאפשר לנו לממש את אושרנו. האושר הזה אינו יכול להתממש כשאנו מאוהבים, משום שאנחנו יכולים להתאהב בכוכבי קולנוע או בדימויים המוכרים לנו, מבלי שמושא אהבתנו ידע על כך. אבל כדי לממש את אהבתנו עלינו ליצור יחסי זוגיות קבועים ונמשכים, מתוך הקשבה וסובלנות והתאמה יומיומית לשינויים הקטנים שחלים בבני-זוגנו. משא האהבה צריך להיות מתאים למסילה עליה הוא מתנהל (באנגלית המסילה היא גם אורח-חיים), כלומר עלינו להתאים את אהבתנו לבן/בת הזוג שלנו, כדי לממש אותה. 



 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.