198. ביאליק: מכתב קטן לי כתבה

בשבוע שעבר שלחתי את שירו של קונסטנטין סימונוב, 'את חכי לי ואחזור', ובפורום של 'פיוט' סיפרו שתי קוראות על אב ששירת בבריגדה באיטליה, בזמן מלחמת-העולם השניה. כך נזכרתי בסבא שלי, ששירת בהתנדבות ארבע שנים בבריגדה היהודית בצבא הבריטי, ושבתי לקרוא במכתבים ששלח מאיטליה לסבתא שלי ולשתי בנותיה, האחת תינוקת והשניה, אמי, כבת שמונה.

לפני כעשר שנים, כששלוש האחיות מכרו את ביתם של סבא וסבתא שלי, לאחר מותם, נזכרתי בחבית הגדולה בלול התרנגולות ששימש כמחסן מאחורי הבית, בין עצי הפרי, שהיתה מלאה במכתבים ששלח סבא שלי מן הבריגדה. הצלחתי להגיע לשם לפני שהקבלן הרס את הבית הקטן בקרית-חיים, ובנה במקומו בית דירות מפואר. במשך שנות שירותו בבריגדה שלח סבא שלי מכתב מדי יומיים או שלושה, אבל לא היה לי מקום להחזיק בו חבית מלאה במכתבים, והסתפקתי בשקית בד גדולה שהיתה מלאה ודחוסה במכתבים.

כתיבת מכתבים היא הז'אנר הספרותי האהוב עלי, ואני שב וקורא לעתים ב'מכתבים מנסיעה מדומה' מאת לאה גולדברג, ב'יסורי ורתר הצעיר' של גיתה, ב'יחסים מסוכנים' מאת לאקלו, ב'רחוב צ'רינג קרוס 84' ובעוד ספרי מכתבים אהובים. אבל סבא שלי לא היה איש רוח ולאחר עלייתו לישראל סלל כבישים ובנה בתים ועבד עד צאתו לגימלאות כמנהל המחסן במפעל 'נשר' למלט, ובהתנדבות ניהל גם את הסניף של המפלגה בקרית-חיים והיה ציר בוועידת המפלגה וגם יו"ר ארגון הפנסיונרים בצפון הארץ. הוא לא הצטיין במיוחד בכתיבה, ומכתביו היו רישום מדויק של מעשיו, פגישותיו עם ניצולי המחנות, האופרות בהן צפה ומסרים חינוכיים לילדותיו, ללא גילויי רגשות.

וכך נזכרתי בשירו של ביאליק, 'מכתב קטן לי כתבה', שאת הבית הראשון שלו הבאתי כאן. שירו של ביאליק מספר על גבר שעזב את אהובתו, והיא שואלת אותו אם כל הבטחותיו היו אך שוא: "אִם כָּל־אֵלֶּה, דּוֹד לְבָבִי, מַעְיַן חַיַּי, נֶפֶשׁ נַפְשִׁי, אִם כָּל־אֵלֶּה הָיוּ חֲלוֹם?" זה מכתב קורע לב, של נערה פגועה שאהובה הפר את הבטחותיו, את נדר האהבה, ונטש אותה. לא קל לקרוא את המשכו של השיר, שבו ביאליק אינו יודע לקחת אחריות על מעשהו, ובמקום להתנצל הוא מפריד בין האהבה לבין האהובה, ומצטדק בכך שנטש את אהובתו דווקא משום שהוא אוהב אותה כל-כך. כדי להצדיק את מעשהו הוא הופך את אהובתו לקדושה וטהורה, שאסור לו לחלל את תומתה באהבה בשר-ודם, וכך הוא מסיים את השיר:

את השיר כולו תוכלו לקרוא כאן: http://www.benyehuda.org/bialik/bia023.html

יש אכזריות גדולה בהצהרת האהבה המפוארת הזו של ביאליק, המפרידה בין גוף לנפש כדי להתחמק מן האחריות הפשוטה והמעשית לקשר שבין גבר לאשה. האם זה מה שגורם לגברים רבים לנטוש את משפחותיהם לשנים ארוכות, ולצאת לשירות צבאי או למסעות עסקים מסיבות אידיאולוגיות, ולהפקיר את משפחותיהם כשהם מסתפקים במכתבים הנשלחים תדיר?

מכתביו של סבא שלי לסבתי ולבנותיה עוררו בי קנאה, משום שגם אבי נטש אותי בילדותי, אך מעולם אפילו לא שלח לי מכתבים. ובינתיים הסתפקתי בקריאת מכתביו של סבא, שנכתבו בחלקם באגרות המוכנות של הצבא האנגלי, שנפתחו על-ידי הצנזורה:

מכתבים אחרים כתב סבא שלי על דפים שקיבל, למשל, מן הוועד היהודי לאירוח חיילי הבריגדה, ובו תיאר בפרוטרוט את מעשי היומיום שלו, כמו רשימת מצאי.

 מכתבים אחרים נכתבו על נייר המכתבים של ארגון י.מ.ק.א. הקנדי לחיילים שבחזית.

 ועוד מכתבים נכתבו על נייר המכתבים של 'היישוב לחייליו', של 'הוועד הארצי למען החייל היהודי', שהלוגו שלו מתנוסס בראש הדף.

ולוגו אחר של 'היישוב לחייליו' מתנוסס בראש מכתב התשובה שכתבה סבתי, ובו סיפרה על צריף השכנים שנשרף בנשר. באותם ימים היא עזבה את הצריף שבנה סבי בנשר, ועברה עם בנותיה לבית החדש, הקטן, שבנו בקרית-חיים. שלא כמו מכתביו הסדירים המפרטים את מעשי היום ומתעלמים מביטויי רגשות של המרחק הרב מאשתו ומילדיו, סבתא שלי אינה מסתירה את רגשותיה, וכועסת על שנשארה לבדה, גם אם למעט המטרה הנשגבת של הצלת היישוב. היא כותבת: "אני גם מקנאה בך. אני אין לי סבלנות לכתוב. כבר נמאס לי כל זה ואת האמת אגיד לך גם החיים נמאסו עלי ולא פעם... הבנות גדלות וקשה לי לבדי לדאוג להן."

 ועוד דף מכתבים מעניין שולח סבא שלי מטיול ברומא, דף של מועדון החייל העברי, והוא מספר על ביקוריו במוזיאונים ובאופרה.

האם ניתן לשבור את מעגל הקסם של האבות הנוטשים, והמכתבים הנשלחים ממרחקים? אינני יודע. אני מקווה שאעשה זאת. ובינתיים אנחנו חוגגים את חג הפורים,

 ומשחק התחפושות בעיצומו.

 מאיה מרדדת את הבצק לאוזני המן,  

 ויונתן מצטרף לסייע לה.  

 בכוס אנו יוצרים עיגולים,

ממלאים אותם בפרג ובצימוקים, ומקפלים אותם לאוזניים משולשות.