English עברית
כניסה

574. תלמוד בבלי: אין לדבר סוף

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 574, שנה שתים-עשרה, יוני 2018

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2016` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


אני לא מאמין בהשגחה העליונה, בגורל או בכוחות גדולים המנהלים את חיינו, ואני אוהב מאוד את המקריות המאפשרת לנו לצאת ממעגל הנוחות של ההרגל ושל התבניות הקבועות, כדי לגלות אוצרות חדשים במציאות הסובבת אותנו. המשורר הרוסי-ישראלי הגדול, אלכסנדר פן, כתב פעם: "בְּכָל פְגִישָה מִקְרִית פּוֹרַחַת אֵיזוֹ תְכֵלֶת", ואני הפכתי את התכלת הזו למתודת חשיבה ולאורח חיים. כך, בכל שבוע, אני קורא טקסט מקרי שאני מוצא בארון הספרים שלי, ומוצא בו תכלת, שיש בה שיר המאפשר לי להתבונן במציאות במבט חדש. 

השבוע מצאתי את התכלת בכרך גדול של התלמוד הבבלי, מסכת יומא, מנוקד ומבואר ומתורגם ע"י הרב עדין שטיינזלץ (הוצאת 'המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים', ירושלים, 1982). נהוג לייחס לתלמוד את מקור 'חכמת הפלפול' היהודית, אבל אני אינני מתלהב מגאווה לאומנית או מטכניקת המניפולציה והתחמנות שמשפיעה עד היום על מערכת החקיקה והמשפט בישראל. אני מוצא בתלמוד את מקורות של התרבות העברית ושל השפה העברית, ואני מתרגש מן העיצוב הגרפי השימושי של דף הגמרה, היעיל הרבה יותר מדף אינטרנט עמוס בקישורים למקורות ולפירושים. 

במרכזו של הדף מופיע קטע קצר הלקוח מתוך המשנה (שהיא אוסף של התורה שבעל-פה, כלומר פירוש התורה על-ידי התנאים, שנערך ונחתם בסביבות המאה השלישית לספירה על-ידי ר' יהודה הנשיא). זהו טקסט המתאר מחלוקות הלכתיות המתייחסות לחוקים ולהלכות המקיפים את כל תחומי החיים). בעקבות הציטוט מתוך המשנה מופיעים דברי האמוראים, המפרשים את הטקסט הלקוח מתוך המשנה. טקסט זה הוא ה'גמרא', כלומר ה'תלמוד', שחובר בין המאה השלישית למאה החמישית לספירה. 

דף התלמוד, לפיכך, הוא דף שבמרכזו טקסט הלקוח מתוך המשנה, והוא נמשך בגמרא, כלומר בפירוש של האמוראים, ומסביבו פירושים מאוחרים יותר: פירוש רש"י, פירוש חדש, מבואות וסיכומים, עיונים, אורח ההלכה, מסורת הש"ס, גרסות, אישים, לשון, העולם, החיים, תוספתא ועיטורים. זהו טקסט מורכב המכיל נרטיב שהוא חלק בלתי-נפרד מן הפירושים שלו. טקסט כזה הוא ביטוי גרפי של החשיבה האסוציאטיבית, והוא הקדים באלף שנים את פרויד, שפיתח ז'אנר חדש של תיאורי-מקרים, שהוא טקסט המכיל בתוכו גם את פירושו. 

העיצוב הגרפי של דף הגמרא הוא בעיני מודל גאוני של פעולת החשיבה האנושית, או של פעילות המוח בשעת כתיבה או קריאה של שיר. במבט מקיף אנו יכולים להתבונן בתהליך הפירוק וההרכבה מחדש של טקט קצר. לא במקרה אפשר לקרוא את המשנה כטקסט פואטי. 

לכאורה, הטקסט שבחרתי להציג כאן לקוח מתוך המשנה, אבל למעשה זהו ציטוט של המשנה הלקוח מתוך הגמרא. לא במקרה בחרתי בטקסט המצוטט, משום שאפילו תהליך של העתקה מדויקת מלווה בפירוק ובהרכבה של הטקסט, ובאופן טבעי הוא מלווה בטעויות. טעות, בעיני, היא הבסיס לחשיבה יצירתית, וחשוב לטפח אותה. בטקסט הזה מופיעה הטעות במלה אחת: "‏פַּרְהֶדְרִין", שבמשנה מופיעה כך: "‏פַּלְהֶדְרִין". אני משער שמדובר בטעות כתיב שנובעת מהעתקה, או מן הכתיב העברי של המלה היוונית, שפירושה לשכת 'פקידי המלך' (כשהכוונה ללשכתו של הכהן הגדול בבית-המקדש, שבה הוא מסתגר במשך שבעה ימים לפני טקס יום-הכיפורים בקודש-הקודשים, כדי לשמור על טהרתו). 

הטקסט נפתח בתיאור הכנתו של הכהן הגדול בבית-המקדש לעבודת יום-הכיפורים בקודש-הקודשים: "שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים ‏מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת ‏פַּרְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר ‏תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְסוּל". לכאורה זהו תיאור של תהליך טכני של בידוד הכהן הגדול בימים הקודמים ליום-הכיפורים, כדי לשמור על טהרתו וקדושתו לפני שייכנס לקודש הקודשים ביום היחיד בשנה שבו הוא היחיד שכניסתו מותרת, ביום הכיפורים. 

מה שהופך, בעיני, את הטקט הזה לטקסט פואטי הוא השימוש בשפה המפרקת את הטקסט ומעניקה לו פשר חדש. השימוש במלים הארכאיות "מַפְרִישִׁין" ו"מַתְקִינִין" מטילות ספק במה שמאפיין את מעמדו של הכהן הגדול, העומד בראש הממסד הדתי ולעתים גם המדיני, ובידו כוח עצום. קדושתו של הכהן הגדול, כ'משיח אלוהים', לא היתה תלויה בדבר, ועד סוף המדינה החשמונאית זה היה תפקיד לכל החיים. כדי לשמור על טהרתו היה עליו להינשא לבתולה, ונאסר עליו להתקרב לטומאת המת. 

לא קשה להבין מדוע ביום הקדוש ביותר, ביום-הכיפורים, צריך הכהן הגדול להתבודד ולשמור על טהרתו לפני שייכנס לקודש-הקודשים, והמשורר המקראי יכול היה לכתוב כך: "שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים ‏פּוֹרֶשׁ כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת ‏פַּרְהֶדְרִין, וּמַתְקִין לוֹ כֹּהֵן אַחֵר ‏תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יִפְסֹל אֶת עָצְמוֹ". אבל המשורר המקראי בחר להפוך את הכהן הגדול לפאסיבי, באמצעות המלים "מַפְרִישִׁין" ו"מַתְקִינִין", ובכך ערער על סמכותו שאין למעלה ממנה, של הכהן הגדול. 

מדוע בחר המשורר המקראי לעשות זאת? אם נתייחס לתוכן הדברים, זהו שימוש בטכניקת ה'פלפול' התלמודית הידועה, המבקשת להקצין את המחלוקת על-ידי היפוך משמעות או הטלת ספק, כדי להבהיר בדרך זו את המושג המקורי. טכניקה זו דומה למועדוני הוויכוחים בימינו, בהם נדרשים המשתתפים להציג טיעון ואחר-כך להגן דווקא על היפוכו. 

אבל אם נתעלם לרגע מתוכן הדברים, הערעור והיפוך המשמעות הם גם הכלי שבאמצעותו מציג בפנינו המשורר, כל משורר, בדרך חדשה, תמונת עולם מוכרת. השפה השירית מאפשרת לנו להטיל ספק בדעות הקדומות ובתבניות המוכרות שלנו, לפרק את הטקסטים המובנים מאליהם לכאורה, ולבנות את הטקסט מחדש באופן שיאפשר לנו להתבונן באמצעותו במבט חדש על המציאות. זה, בעיני, תפקידה של השירה. 

לכאורה מתארת הפסקה הפותחת את הטקסט, או את הבית הראשון של השיר, את הדרך שבה שומרים על טהרתו של הכהן הגדול לפני היום הקדוש, ואת הזהירות המופלגת שבעקבותיה ממנים לו מחליף עתידי, למקרה של אסון (כלומר למקרה שבו תדבק בו טומאה כלשהי). אבל למעשה טמונים בטקסט הזה מוקשים המטלים מראש ספק בראש הפירמידה הדתית, כשהמלים "מַפְרִישִׁין" ו"מַתְקִינִין" מתארות אותו כפאסיבי ומפרקות את כוחו וקדושתו. 

הבית השני מקצין את תיאור ההכנות המופרזות של הבית הראשון באמצעות הקבלה שהופכת לפרודיה. רבי יהודה (רבי יהודה בר אלעאי, שחי במחצית השניה של המאה השניה לספירה) מסיק ממינוי הכהן המחליף ש"אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת ‏מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָּמוּת אִשְׁתּוֹ". מדוע זקוק הכהן הגדול לאשה ביום-הכיפורים? את התשובה לכך מצא רבי יהודה בציטוי מספר 'ויקרא', פרק ט"ז, פסוק ו': "וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ". שם מדובר היה באהרון, אחיו של משה, שנחשב לכהן הגדול הראשון. בספר 'ויקרא' מסופר על אהרון המעלה פר לקורבן, כדי לכפר "בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ". רבי יהודה הניח ש"בֵּיתוֹ זוֹ אִשְׁתּוֹ". לפיכך, אם ביום הכיפורים חייב הכהן הגדול לכפר בעד אשתו, חשוב שתהיה לו אשה. וכדי להיות בטוחים שאשתו לא תמות לפני יום-הכיפורים, "אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת ‏מַתְקִינִין לוֹ". 

מה שמיוחד בקטע/שיר הזה הוא הסיפא שלו, המלגלגת על טכניקת הפלפול התלמודית ועל האבסורד שבה: "אָמְרוּ לוֹ: אִם כֵּן אֵין לַדָּבָר סוֹף". יש חן רב בטקסט התלמודי הזה, העטוף בפירושיו, הכולל בתוכו גם ביקורת-עצמית וגיחוך-עצמי. הגיחוך הזה הוא ביטוי של ענווה גדולה, המציעה לקורא ולכותב להיזהר מהתייחסות רצינית מדי למלים ולמשחקי-המלים. רק מעטים מן המשוררים יודעים לעשות זאת. 

כפי שהשירה מפרקת את המלים ומרכיבה אותן מחדש, כדי לרענן את תמונת המציאות שלנו, אני לוכד בעדשת המצלמה פיסות קטנות של מציאות, שמאפשרות לי לראות את היופי שבה ולהאיר גם את חלקיה החשוכים באור קטן, חדש, ובעיקר ירוק. 

כשמאיה סוחטת לי כוס מיץ תפוזים בתחילת היום, תמונת המציאות שלי מתבהרת. 

כשאנדה ויונתן מנגנים בארבע ידים את הפנטסיה של שוברט, ברבע לשתים-עשרה בדיוק מדי יום, תמונת המציאות שלי זורחת. 

כשאני מתבונן למטה, אל גן ביתנו המתעורר, 

ומוצא שם את מוריה ומאיה מעשבים, 

ואת אנדה גוחנת אל הערוגות, אני מתרונן.  

כשיונתן צועד איתי ליד הנהר, 

הטבע כולו מתרונן. 

כשבית-הסופרים החדש שלי מתגלה בין הענפים, 

אני נזכר שיש לי מקום לכתוב בו, ולהשקיף על הנהר מבעד לחלון. מבעד לחלום. 

בחצר בית-הסופרים מאדימים הדובדבנים, 

והעזים מנסות לנגוס בגפן המתעוררת. 

אנחנו פוגשים אותו בכר-הדשא שמאחורי הבית, 

ויונתן משוחח עם העזים. 

אני לוכד רגע ליד הנהר, 

וגם כשאני מתרחק הרגע הזה הוא רק פיסת מציאות קטנה. 

העגל הרועה ליד הנהר מחזיר אותי למציאות אחרת, 

וליד פתח הבית אני פוגש באמו המעדיפה קש יבש. 

אינני אוהב ערים גדולות, אבל כשאני צועד ברחובות סופיה, בירת בולגריה, אני מגלה פינות קטנות, זעירות, של יופי, כמו האיש הנושא על גבו בנין גדול,  

כמו הפרחים המקשטים את הפארק, 

המזרקות שלפני התיאטרון, 

והמזרקות בפארק אחר, 

והרחובות הממריאים לאט לאט אל תוך החשיכה. 

 ליד חלוני פורח הסחלב, 

וכל המציאות כולה נשאבת אל לועו הגדול. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

בית הסופרים שלי, על שפת הנהר בכפר הבולגרי, מוכן, ואתם מוזמנים לבוא לחודש ימים, ולכתוב. 

אשמח לעזור לכם לחשוב, לכתוב וגם להכיר תפיסה חדשה של טבע האדם.

בבית יש חדר אורחים/עבודה, חדר שינה, מטבחון, מקלחון, מכונת כביסה וגם מרפסת שמש. 

בשני צעדים אפשר ללכת לאורך הנהר, לטפס בשבילים במעלה ההר, בתוך הירוק. 

ולהקשיב לשקט. 

לפרטים נוספים: drorgreen@gmail.com

וגם WhatsApp: 00359-888-306092


 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.