English עברית
כניסה

150. טשרניחובסקי: ראי אדמה

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לארבעת-אלפים מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 

 
בעריכת דרור גרין
 
גיליון 150, שנה שניה, אפריל 2010
 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 



לפני חודש או חודשיים פתחתי במקרה את ספר שירי טשרניחובסקי, ופגשתי בשיר הזה, השב ונזכר תמיד בימי זיכרון, ומיהרתי לסגור את הספר. עכשיו, לאחר יום זיכרון נוסף, הוא שב ועלה במחשבותי. 
 
אבל שירו של טשרניחובסקי נכתב עוד לפני שנוצרו הזכרונות, לפני היווסדה של מדינת ישראל, בימי המאורעות של שנת 1938. הבזבוז של טשרניחובקי אינו מתייחס לאלפי החיילים הצעירים שנהרגו במלחמות ישראל, אלא לצעירים מתוך ארבע-מאות היהודים שנהרגו באותם מאורעות, אותם הוא מכנה "הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ, נֹעַר טְהַר חֲלוֹמוֹת, בָּרֵי לֵב, נְקִיֵּי כַּפַּיִם". 
 
לכאורה נכתב השיר כשיר קינה לא-אישי, בלשון רבים, המבטא כאב מתוך השלמה על הקורבן שהוקרב: "בָּרוּךְ קָרְבָּנָם בְּסוֹד מָוֶת, כֹּפֶר חַיֵּינוּ בְהוֹד".
 
עכשיו, לאחר אלפים רבים של קורבנות נוספים, כאשר הביטויים, "פִּרְחֵי פְּרָחִים", או "הַטּוֹבִים בְּבָנֵינוּ" נשמעים כקלישאות נבובות, מקבל השיר גוון אירוני חריף.
 
אבל מתוך ההכללה והאירוניה נותר, למרות הכל, גם הכאב הפרטי, שגם "מֵאָה שְׁעָרִים הוֹד וָכֹחַ" אינם יכולים להסתירו. כמה כאב מסתתר מאחורי המלים "אֶרֶג יוֹמָם עוֹדוֹ שֶׁתִי, אֶרֶג תִּקְווֹת יוֹם יָבֹא"? הדימוי של אריג שאריגתו טרם הסתיימה, והמחשבה אודות תקוותיהם של הנערים המתים, חורגים מן הפאתוס הלאומי, ומחזירה אותנו אל לבבותיהם השבורים של הוריהם השכולים.
 
דווקא דימויי הטבע הם היוצרים את תחושת האבל האישי. ההתייחסות ל"גַּרְגֵּר שְׂעוֹרָה חֲתוּל כֶּתֶם, שִׁבֹּלֶת־שוּעָל חֲרֵדָה" כאינדיווידואלים, מקדים את קלישאות האבל הלאומיות, ויוצר תחושה של חיים, הממחישה את עוצמתו של המוות.
 
ובאמת, אין כמו הצומח מתוך האדמה להמחיש את חדוות החיים הנמשכים, את כוח הצמיחה ואת האדמה שוות-הנפש כלפי הזוועה האנושית. האדמה אדמה, וכפי שהיא קולטת את המתים היא שבה ומצמיחה חיים, למי שמוכן לעבוד אותה באהבה. והיא יוצרת את היופי הזה:
 
 
שמעלה חיוך על פני ילדינו,

ומקיף אותנו מכל עבר,

ופורח ועולה בין שפתיה של אנדה,

ובמבטו של יונתן,

ובמשחקיה של מאיה,

 
 
ומצליל עדר הכבשים החוזר מן המרעה.
 
 
שבת שלום,
 
דרור
 

 
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.