360. אנדראש מזאי: זה הכל?

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושבע-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
בעריכת דרור גרין
 
מאי 360

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים. 

`פיוט 2014` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`. 


Bookmark and Share


לא חשבתי על יום-השואה כשבמקרה מצאתי בין כתבי-העת שלי את הגליון השני של 'רבקול - רבעון ישראלי לספרות' שערכה עמלה עינת בשנת 2000. אבל כשדפדפתי בו מצאתי את שיריו של המשורר ההונגרי אנדרש מזאי (András Mezei, 1930-2008), ונלכדתי בקסמם. 

מזאי שרד את השואה ואת המצור הסובייטי בגטו של בודפשט בהיותו ילד. אביו, שהיה כנר רחוב, נרצח באושוויץ. בגיל תשע-עשרה הוא עלה לישראל, אך לאחר שנה וחצי חזר להונגריה ושם הצליח כסופר, תסריטאי, עורך ומשורר. 

מזאי הוא 'משורר שואה' שאינו כותב על השואה, אלא על החיים, ושיריו מרגשים דווקא משום שאינם שופטים את המציאות אלא רק מתארים אותה ומדווחים עליה. השירים שלו הזכירו לי את סיפוריה הנפלאים של אידה פינק, המצליחים לתאר פיסות-חיים ושמחה בתוך הגיהינום. 

 את השיר 'זה הכל?' פותח מזאי בתיאור פשוט של סבתא ונכד. "אֶת שְׂרוֹכֵי הַנַּעֲלַיִם שֶׁל סַבְתָּא הִתִּיר הַנֶּכֶד תּוֹךְ שְׁפִיפָה", משום שהסבתא זקנה, ואולי שמנה, וקשה לה להתכופף. רק אחר-כך הוא "חָלַץ אֶת נַעֲלָיו הַקְּטַנּוֹת". זה תיאור של תסריטאי, המביים סצינה מסרט, ומגייס את האמפתיה שלנו ליחסי הסבתא והנכד, ולפעולה הקטנה של חליצת הנעליים. אין כאן כל הכללה או שיפוט או רמז לרקע של המעשה הזה. 

רק אז מוסיף המשורר פרטים, שמאפשרים לנו להבין את חוסר-ההיגיון שבמצב, ואת הקושי האנושי, של הסבתא והנכד, כשהמצלמה מתרחקת מעט ואנו מבחינים ברגליו של הילד, ש"עָמַד בְּתוֹךְ הַשֶּׁלֶג, בְּגַּרְבַּיִם בִּלְבַד". 

עכשיו, כשאנחנו מרגישים את הקור החודר לעצמות, ואת מה שאכזריות הטבע מעוללת לאשה קטנה ולילד קטן, מתרחקת המצלמה עוד, ואנחנו מבחינים ב"יַאנִי נַאג' וּבְיָדוֹ מְכוֹנַת־יְרִיָּה". 

עד כאן תיאור-המצב שקדם לפעולה, וכעת אנחנו מגלים ש "אֶת הַמַּחְסָנִית רוֹקֵן עַד הַכַּדּוּר הָאַחֲרוֹן". אנדראש מזאי חוסך מאתנו את תיאור הרשע שהוביל לשואת יהודי אירופה, והוא אינו מזכיר את הגזענות וההתבהמות ואיבוד צלם האדם של הנאצים ומשתפי-הפעולה שלהם, וגם של קורבנותיהם. הוא רק מתאר את האירוע הקטן הזה, בנפרד, והופך אותו לסצינה אנושית קטנה המציגה בפנינו את טבע האדם השברירי, הפושט ולובש פנים, ונע כמטוטלת בין האנוכיות והרשע לבין האמפתיה והחמלה. 

מזאי אינו מתאר את החייל הרוצח את קורבנותיו כמי שמייצג את הרוע המוחלט, אלא כמי שנקלע, מרצון או שלא מרצון, כמו קורבנותיו, לסצינה שבה עליו לשחק תפקיד. למרות הזוועה, מתאר המשורר את החייל כדמות אנושית, שיש לה שם וזהות אישית. זו אינה מפלצת חסרת-פנים, אלא אדם, כמוני וכמוכם, שנקלע לסיטואציה בלתי-נסבלת. "זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בְּחַיָּיו" שהוא ממלא את התפקיד הזה, ובניגוד לציפיות שלנו הוא אינו מגיב באלימות או בהפתעה, הוא אינו הופך את המעשה הנורא ל'בנאליות של הרוע' ואינו הופך שיכור מעוצמת כוחו. 

אנדראש מזאי מפתיע אותנו ביכולת שלו לחוש אמפתיה כלפי הרוצח, והוא כופה גם עלינו לחוש לרגע בתחושותיו ובהרהוריו. 

כעת המצלמה מתרחקת, "וּכְשֶׁגַּלֵּי הַדַּנּוּבָּה הַגּוֹעֲשִׁים כְּבָר נָשְׂאוּ הַרְחֵק-הַרְחֵק אֶת הַגּוּפוֹת שֶׁצָּנְחוּ לַנָּהָר - יַאנִי נַאג' עוֹד נִצַּב עַל עָמְדוֹ תּוֹהֶה". גם כאן מפתיע אותנו המשורר, משום שהרהוריו של הרוצח אינם שונים, מן הסתם, מהרהוריהם של הקורבנות, מהרהוריו של המשורר, וגם מהרהורינו שלנו, הקוראים. 

ההרהור הזה, של הרוצח, הוא ההרהור הקיומי, הראשון, שנמצא בכל אחד מאתנו כל הזמן, גם כשאנחנו מתעלמים ממנו, הרהור הבודק את משמעות חיינו: "וְכִי אֵלֶּה הֵם הַחַיִּים כֻּלָּם? מִי הָיָה מַאֲמִין כִּי זֶה הַכֹּל?". 

בשיר נוסף, 'עדות', מתאר מזאי סצינה דומה. 

גם השיר הזה דומה לתיעוד מצולם של רגע לפני הרצח, מבלי הסבר או שיפוט, ורק אנחנו, המכירים את סופו של הסיפור, יודעים עד כמה נורא המעשה. 

גם כאן אנו רואים תמונה דומה. "הָאֲנָשִׁים פָּשְׁטוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם, לֹא בָּכוּ וְלֹא צָעֲקוּ, וְגַם לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל עַצְמָם". מתוך השלילה ("לֹא בָּכוּ וְלֹא צָעֲקוּ, וְגַם לֹא בִּקְּשׁוּ רַחֲמִים עַל עַצְמָם" אנחנו מבינים שמדובר במעשה נורא העומד להתרחש). 

כעת בוחר הבמאי בקלוז-אפ: "אִשָּׁה לִבְנַת שֵׂעָר, עַל שְׂפַת הַבּוֹר שֶׁנִּכְרָה זֶה עַתָּה, הֶחְזִיקָה תִּינוֹק". אנחנו, שמכירים את סופו של הסיפור, נרעדים לרגע. תמונה כזו דומה לקיטש, כשאנו יודעים שמישהו עומד לירות באשה ובתינוק. אבל הבמאי, המשורר, מזכיר לנו שהרוע נמצא בדמיוננו, ורק אנחנו בוחרים כיצד אנו מפרשים את מה שאנו רואים. 

המשורר אינו שולל את האסוציאציות שלנו, אבל הוא מציע אפשרות נוספת: "הִיא שָׁרָה לוֹ וְדִגְדְּגָה אֶת גּוּפוֹ הַקָּטָן בְּעוֹד הַפָּעוֹט צוֹרֵחַ וְצוֹהֵל מֵרֹב תַּעֲנוּג". זה הכל. כאן זה נגמר. ואין מוות ואין שואה ואין אבל ואין יום-זיכרון. כל מה שיש זה תינוק ה"צוֹרֵחַ וְצוֹהֵל מֵרֹב תַּעֲנוּג", בשעה שמדגדגים אותו. 

וזו, אולי, התשובה לשאלה "זה הכל?". 

אנדראש מזאי מאפשר לנו להתרחק מהטראומה, מבלי לשלול או לדחות אותה או להדחיק אותה, ומזכיר לנו שבכל רגע, גם ברגע שלפני מותנו, אנחנו חיים, ובכל רגע אנחנו יכולים למצוא אושר קטן. 

התשובה הזו אינה מתייחסת רק לחוסר האפשרות שלנו להבין את השואה ואת הרוע האנושי. היא מתייחסת לחיים עצמם, שגם הם מסתיימים במוות חסר-משמעות. 

אנחנו יכולים לראות בהיסטוריה האנושית, ובעובדה שכל המיליארדים שקדמו לנו כבר מתו, שואה גדולה, אומר המשורר. אבל אנחנו יכולים גם למצוא משמעות בזמן הקצר שבין הלידה והמוות, ולמרות החרדה והסבל והרוע הסובב אותנו אנחנו יכולים למצוא רגע של אושר. 

בפשטות וביופי הצליח אנדראש מזאי לתמצת בשירים אחדים את מה שוויקטור פראנקל ('האדם מחפש משמעות') כתב בספרים רבים. 

גם ברגע זה נרצחים בעולם אנשים חפים מפשע, ורבבות מוחזקי במחנות ריכוז (בסין, למשל), ועודף המידע על כך באמצעי התקשורת מציף ומקהה את ליבנו. אנחנו יכולים להמשיך בחיינו רק כאשר אנחנו מתמקדים ביופי שברגע הזה, בילד צוחק ובטבע הנהדר הסובב אותנו. 

כשהגשם מרווה את האדמה, והכפר נעלם בתוך הירוק, אפשר לשכוח את הרוע והכאב. 

המים מחברים בין מים לשמים, 

אבל אין צורך במבול. אנחנו מסתפקים בביצות שנראות כמו אגמים קטנים. 

החצר שלנו הופכת לגן-פרא מרהיב, 

ונוגע ללב, 

וכמה חבל שצריך לקצור את כל זה, כדי שהטבע לא ישתלט על חיינו. 

גם גן הירק שלנו עולה וצומח, 

הדובדבנים מתחלים להתגלות בין העלים, 

אפשר כבר לטעום את השזיפים הצעירים, 

והגפן מוציאה עלים. 

גם ילדינו מלבלבים, 

על מתקני הטיפוס החדשים, 

שבנינו בחצר. 

ואנחנו לומדים להתבונן בכל היופי הזה, 

שפורח ומיד נעלם. 

שבת שלום,

דרור 

Bookmark and Share

בחודש מאי מחיר הטיסה 70 יורו

אתם מוזמנים לבלות אתנו שבעה ימים בסדנה זוגית מיוחדת במינה, אצלנו בכפר. פרטים באתר: 

סדנה זוגית בכפר בולגרי

 
 
"דרור הוא אחד מאנשי המקצוע הייחודיים שפגשתי. אין אף אחד שדומה לו בנוף המקצועי שלנו. הוא חושב בצורה מיוחדת ופוריה. אני משוכנע שהסדנה שהוא מציע תהיה חוויה מגרה ומעשירה, שתתן למשתתפים נקודת מבט חדשה" (פרופ` חיים עומר, אוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספרים `שיקום הסמכות ההורית`, `השטן שבינינו`. `פחדים של ילדים` ועוד). 
 
 
"סדנת האימון הרגשי עם דרור ואפרת גרין היתה מתנה יפה שהענקנו לעצמנו אחרי 30 שנים של זוגיות. דרור ואפרת אירחו אותנו בתוך חייהם, בכפר פסטורלי שופע ירק, בועה אקס-טריטוריאלית קסומה" (ברכה ועידו, מאי 2013). 
 
"חזרתי עם ארגז כלים ותחושת יכולת - מרגישה שקיבלתי 'חדר כושר לאימון רגשי'. משפרת את ניהול הזמן , מזהה את המקום הבטוח וקשובה יותר לקול הרגשי. אני ממליצה בחום לכולם. זו חוויה אחרת ומעצימה" (שוש רוטשטיין - מטפלת באמצעות אמנויות). 
 
"שבוע של התרגשות והנאה, בצד חוויות חדשות של פעם בחיים (ואולי נחזור לפעם שניה)" (סמדר אברהמי). 
 
"מה שהדהים אותי, זו הפשטות והדרך שנראית הגיונית ומעשית להשיג איכות חיים טובה יותר בכל רמה" (אורי כרמל, חיפה). 
 
"באמצעות שיטת האימון הרגשי, והניואנסים האישיים היחודיים של זוג נפלא זה, התאפשר לנו לחוש ב'מקום בטוח'. התאפשרה תנועה מעגלית בין עולמנו לעולמם לעולמנו. זכינו להיחשף לפן האישי, הזוגי והמשפחתי של דרור ואפרת, בכנות בלתי-רגילה, בדרך היוצרת הדהוד אינדיבידואלי, בינאישי, קבוצתי, ואולי אף קוסמי" (מיכל שמש, פסיכולוגית). 
 
"השהות שלי במהלך כל השבוע, במקום נעים ובטוח, בכפר קטן בבולגריה, לא רחוק מנהר ויער, היתה חוויה נפלאה אשר ניתקה אותי מעומס חיי היומיום שלי ועטפה אותי באהבה, בנדיבות וברוגע" (מלכה). 
 
"דרור ואפרת הם מנטורים רגישים וחמים. הם אירחו אותנו בלב רחב ושיתפו אותנו בחייהם המיוחדים בכפר הבולגרי. אני ממליצה על ההיכרות עם דרור ואפרת, שהינם אנשים מיוחדים במינם, מעוררי השראה ואהבה" (אסתר גילת, יוצרת ופסיכולוגית קלינית). 
 
"יום יום קמנו אל גן העדן הקטן בכפר דבורישטה. משהו באוויר הצלול ובאנרגיות המרגיעות שמשדר ביתם של דרור ואפרת , סימן לנו שקיבלנו את ההחלטה הנכונה והגענו למקום הנכון והבטוח. החל מגינת הירקות האורגניים, הסטודיו לקרמיקה של אפרת, העצים המלבלבים במגוון פריחות צבעוניות ופירות מזמינים, ועד הנהר הזורם שעובר בכפר שכאילו הזמן בו עצר מלכת(דנה ואביה). 
 
"זו הזדמנות לחבק את שניכם באהבה, על האירוח העוטף שקיבלנו מכם במהלך שבוע זה, על הפתיחות והתמיכה שהענקתם לנו בביתכם הקסום ובקרב בני המשפחה הנפלאים" (בוגרי סדנת 'אימון רגשי וצילום', אוקטובר 2012). 

Bookmark and Share

 


 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.