354. מתיאס אנאר: האזור

בעריכת דרור גרין

 

מרץ 354

לעתים השירה והפרוזה מתערבבים זה בזה, וכך חשתי כשהתחלתי לקרוא את התרגום האנגלי לספרו של הסופר הצרפתי מתיאס אנאר, 'האזור' (ZONE), שממנו תרגמתי כאן קטע קצר באופן חופשי. 

מתיאס אנאר (1972) הוא סופר צרפתי ומרצה לערבית באוניברסיטה של ברצלונה בספרד. הוא פרסם שמונה ספרים וזכה לשבחים רבים ולפרסים על יצירותיו. 

הספר 'האזור' הוא מונולוג המורכב ממשפט אחד, ללא חלוקה למשפטים ולפיסקאות, הנמשך כמעט באופן רצוף על-פני 517 עמודים, המסמנים את 517 הקילומטרים במסע הרכבת של המספר הנוסע ממילאנו לרומא (התרגום לעברית, מן הסתם, קצר יותר, מסיבות טכניות). זהו סיפורו של סוכן חשאי החושף במהלך הנסיעה הארוכה ברכבת את הרוע האנושי, שאינו מפריד בין קורבנות למעניהם, והוא חולף על-פני מלחמות המאה-העשרים ובהן מלחמות הבלקן, מלחמת אלג'יר, הפאשיזם בספרד, רצח העם הארמני, וגם השואה והקונפליקט הישראלי-פלשתיני. 

לא במקרה השוו המבקרים את הספר ל'איליאדה' של הומרוס. למרות שלכאורה הספר כתוב בפרוזה, הוא מתאר אפוס ארוך בשפה שירית. לא קל לקרוא את הספר הזה, שאין בו נקודה ורק מעט פסיקים מאפשרים לקורא לנשום לעתים, אבל נדמה לי שגם את האיליאדה והאודיסיאה רק מעטים קוראים בימינו. 

קשה לי לקרוא את הספר הזה כספר פרוזה, אבל אני נהנה לקרוא בו מדי פעם רצף של מלים כדף של שירה, כמו זה שהבאתי כאן. ומהי שירה, אם לא שבירה של הפרוזה המדוברת שבה אנחנו מורגלים, והלבשתה בצורות המחייבות אותנו לחשוב מחדש על התכנים שהיא מציגה בפנינו? 

בדרך-כלל השירה מחלקת את הטקסט לשורות קצרות, מוסיקליות, המעניקות לו צורה גרפית חדשה המשנה גם את אופן הקריאה שלנו. אנחנו נינוחים יותר בזמן קריאת שירה מאשר בזמן קריאת פרוזה, נושמים בין משפט למשפט ומאזינים למוסיקה של המלים לא פחות מאשר לתוכנן. אנחנו מפסיקים כדי להרהר לרגע על משמעות הדברים. 

אנאר הופך את הדברים, ובמקום לקצר את השורות הוא יוצר שורה אחת ארוכה ובלתי-פוסקת, שאינה מאפשרת לנו לעצור, לנשום ולהרהר, ובאופן פרדוקסלי יוצר בנו שוב הבנה חדשה של הטקסט, עד שנדמה לנו שנלכדנו ברצף המלים. האם יש דרך מדויקת יותר לתאר נסיעה ברכבת? 

 

יֵשׁ כֹּה הַרְבֵּה דְּבָרִים שֶׁגּוֹרְמִים לְךָ לִסְטוֹת מִן הַמַּסְלוּל, שֶׁמַּדִּיחִים אוֹתְךָ מִדַּרְכְּךָ וְאַלְכּוֹהוֹל הוּא אֶחָד מֵהֶם זֶה מַעֲמִיק אֶת הַפְּצָעִים כְּשֶׁאַתָּה מוֹצֵא אֶת עַצְמְךָ לְבַד בְּתַחֲנַת־רַכֶּבֶת עֲנָקִית קְפוּאָה נִרְדָּף עַל־יְדֵי מָחוֹז־חֶפְצְךָ הַנִּמְצָא לְפָנֶיךָ וְגַם מֵאֲחוֹרֶיךָ בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן אֲבָל רַכֶּבֶת אֵינָהּ מַעְגָּלִית הִיא נוֹסַעַת מִנְּקֻדָּה אַחַת לַשְּׁנִיָּה

 

הפרוזה השירית הזו של אנאר מכריחה אותנו לעצור ולחשוב על האופן שבו אנחנו הופכים את סימני הדפוס שעל הנייר למלים בעלות משמעות. אנחנו רגילים לקרוא טקס המחולק למשפטים ולפיסקאות ולפרקים, ובכל משפט אנחנו מוצאים פסיקים המקלים על הקריאה וסימני קריאה ושאלה המכוונים אותנו אל הקריאה ה'נכונה'. תארו לעצמכם שהיינו קוראים את הטקסט ללא כל רווח בין המלים. משמעות הטקסט לא היתה משתנה, אבל תחושת הקריאה שלנו היתה שונה לגמרי: 

 

יֵשׁכֹּההַרְבֵּהדְּבָרִיםשֶׁגּוֹרְמִיםלְךָלִסְטוֹתמִןהַמַּסְלוּלשֶׁמַּדִּיחִיםאוֹתְךָמִדַּרְ

כְּךָאַלְכּוֹהוֹלהוּאאֶחָדמֵהֶםזֶהמַעֲמִיקאֶתהַפְּצָעִיםכְּשֶׁאַתָּהמוֹצֵאאֶתעַצְמְ

ךָלְבַדתַחֲנַתרַכֶּבֶתעֲנָקִיתקְפוּאָהנִרְדָּףעַליְדֵימָחוֹזחֶפְצְךָהַנִּמְצָאלְפָנֶיךָוְ

גַםמֵאֲחוֹרֶיךָבְּאוֹתוֹהַזְּמַןאֲבָלרַכֶּבֶתאֵינָהּמַעְגָּלִיתהִיאנוֹסַעַתמִנְּקֻדָּהאַחַ

ת לַשְּׁנִיָּה

 

עכשיו, אם נחלק את הטקסט הזה לשורות קצרות, כמו צורת השיר המוכרת לנו, נוכל לנשום לרווחה. המשפטים הקצרים מאפשרים לנו לנשום, ולהרהר, להקשיב למוסיקה. הפיסוק יוצר בנו תחושה של סדר וביטחון, ורק הנקודה החסרה בסופה של השורה האחרונה מותירה איזה מתח, הנובע ממשמעותו של הטקסט: 

 

יֵשׁ כֹּה הַרְבֵּה דְּבָרִים

שֶׁגּוֹרְמִים לְךָ לִסְטוֹת מִן הַמַּסְלוּל,

שֶׁמַּדִּיחִים אוֹתְךָ מִדַּרְכְּךָ, 

וְאַלְכּוֹהוֹל הוּא אֶחָד מֵהֶם.  

זֶה מַעֲמִיק 

אֶת הַפְּצָעִים

כְּשֶׁאַתָּה מוֹצֵא אֶת עַצְמְךָ לְבַד

בְּתַחֲנַת־רַכֶּבֶת עֲנָקִית, 

קְפוּאָה, 

נִרְדָּף עַל־יְדֵי מָחוֹז־חֶפְצְךָ

הַנִּמְצָא לְפָנֶי,

וְגַם מֵאֲחוֹרֶיךָ, 

בְּאוֹתוֹ הַזְּמַן. 

אֲבָל רַכֶּבֶת אֵינָהּ מַעְגָּלִית. 

הִיא נוֹסַעַת מִנְּקֻדָּה אַחַת לַשְּׁנִיָּה

 

התהליך הזה, שחווינו עכשיו בקריאת ארבע הגרסאות השונות של אותו טקס, המסודר באופן שונה על ה'דף', יכול להבהיר לנו את ההנאה שאנו שואבים מקריאת שירה. בשעה שהפרוזה סוחפת אותנו אל קצב הקריאה שמכתיב לנו הסופר, השירה משאירה בידינו את האפשרות לעצור, ולנשום, בסיומה של כל שורה, או אפילו מלה, לבחור בקצב הקריאה המתאים לנו ולדמיין את צלילן של המלים (או לקרוא את השיר בקול רם). 

האופן שבו אנחנו מעצבים את הטקס שאנחנו מביעים יוצר שפה משותפת בינינו לבין הסובבים אותנו. השפה המשותפת היא מיומנות רגשית היוצרת תחושה של מקום בטוח, שבלעדיה לא היינו יכולים לחיות בשלום זה עם זה. הסופר והמשורר לא יוצרים איתנו שפה משותפת רק באמצעות התכנים שהם מבטאים בכתיבתם, אלא גם באמצעות הפיסוק וחלוקת הטקסט לפרקים, לפיסקאות, למשפטים ולחלקי משפטים, שבתוכם הוראות קריאה (סימני שאלה או סימני קריאה או שלוש נקודות, וכו'). 

בכל תחום בחיינו אנחנו זקוקים גם למקום פיסי בטוח, כמו בית או חדר משלנו. סופרים ומשוררים יודעים לעשות שימוש במיומנות הרגשית של יצירת מקום פיסי בטוח, כשהם מעצבים את הטקסט המודפס על דף הנייר. העיצוב הגרפי של שיר, הטיפוגרפיה והרווח בין המלים והשורות, יוצרים עבורנו תחושה של מקום בטוח, שבו יש לנו אפשרות לשלוט באופן בו אנו מפרשים ומעבדים את הטקסט שלפנינו, גם כשהוא מעורפל ולא מובן. קריאת שיר היא חוויה מיוחדת של הרפיה מקצב החיים הרגיל, של אתנחתה נעימה המרחיקה מאתנו לרגע את המציאות הלוחצת, ומאפשרת לנו ליצור, בכל פעם מחדש, את המשמעות החד-פעמית שאנחנו מעניקים לשיר. 

וזו הסיבה שאני מהרהר על שיר חדש בסופו של כל שבוע. 

ובין המלים הכתובות אני מקשיב גם לאותיות ולמלים של הטבע המשתנה סביבי כל הזמן, ויוצר עבורי שוב ושוב תחושה של מקום בטוח. אני מקשיב לשיר של העץ האהוב עלי, הנשקף מחלון חדר השינה ומשתנה כל הזמן. מרחוק עוד מלבין השלג על פסגת ההר, אבל אצלנו הכל כבר ירוק, 

מרחוק ומקרוב. 

עץ המשמש שלנו פורח במלוא עוזו, 

וזה הזמן לקשור לענפיו את המרטיניצה, הסרט האדום-לבן שכמו שכנינו הבולגרים אנחנו עונדים על היד עד שהניצנים פורחים על העצים. 

ובינתיים, בוקעות מאדמת הגינה מלים של אהבה, בצבעי היקינטון הוורוד, 

והיקינטון הלבן. 

גם החסה כבר עולה על שולחננו, 

וכמו בכל שנה לובו בא להפוך את אדמת הגינה, ולהכין אותה לשאר ירקות, 

בעזרתה של מאיה, כמובן, 

ואפרת מתחילה בעבודה שתסתיים רק בסתיו. 

ובתוך המלים והמשפטים של הטבע המתפרץ פורחים גם ילדינו, המגלים שוב את החוץ המתחמם באביב, ברולר-בלייד, 

באופניים, 

או בסקטבורד, 

בשעה שמאיה מגלה צמח ומחליטה לשתול אותו בגינה. 

וכמו הטבע משתנים גם ילדינו מדי יום, בתספורת חדשה, 

או בסריגת צעיף, בזמן מנוחה מן הנגינה. 

ואנחנו שמחים בזמן החולף ומשתנה, המעניק לנו רגעים של שמחה. 

שבת שלום,

דרור 

---