163. אנטון שמאס - יש לי מגירה

מעולם לא פגשתי את אנטון שמאס, אבל פגשתי בו בעקיפין. פגשתי בו כשיונה וולך סיפרה לי על תקופת החברות ביניהם, באהבה רבה, ותיארה בגעגוע עד כמה אמה אהבה אותו. פגשתי בו שוב בתשבחות שכתב בעיתון `הארץ` על ספרי `אגדות האינתיפאדה`, כשכבר היגר לארצות-הברית. ופגשתי בו  שוב כעת, על מדף הספרים שלי, בספרו הצנום והצנוע הכרוך בכריכה רכה, וכותרתו `כריכה קשה`. עכשיו היה זה מפגש רחוק בין שני תושבי הגליל הכותבים עברית, שהתרחקו מארץ מולדתם.

זהו שיר קינה נוגע ללב, המצייר באמצעות המלים תמונה של ילד יתום העומד לפני המגירה הנעולה וצופה בערגה אל הוו שעליו תלוי המפתח אליו יוכל להגיע מאוחר מדי. יש כאב רב בפרדוקס הזה, בערגה של הילד אל שירי-הערש שנמנעו ממנו, ובידיעה שכאשר יגיע אל המפתח כבר לא יהיה ילד, והשירים יאבדו את כוחם.

בקריאה שניה אני מגלה שלא הילד הוא המבקש להגיע אל שירי-הערש האבודים אלא המשורר המבקש לשוב ולמצוא באמו המתה משהו שלא מצא בה בילדותו. הוא מבקש לפתוח את מגירת המוות של אמו. וגם כאן יש פרדוקס כואב מאין כמוהו, משום שרק מותו שלו יאפשר לו להציץ אל המקום שאליו נלקחה אמו.

ובקריאה שלישית אני קורא בשיר הקטן הזה תיאור של מעגל החיים, של הפער הקבוע בין הורים לילדים, פער הגיל שתמיד ישאיר משהו פתוח, לא גמור, שלעולם לא ניתן יהיה להשיגו. ואני קורא גם משהו על חרדת הילדים ממותם הצפוי של הוריהם, והרצון לגדול ולהשיג את פער הגילים לפני שישיג אותם המוות הבלתי-נמנע.

ואותה תמונה של הילד העומד לפני המגירה הנעולה מזכיר לי ספר אחר של אנטון שמאס, שאינו רק משורר רגיש ועמוק אלא גם מספר סיפורים מרתק העושה קסמים בשפה העברית. בספרו `ערבסקות`, שעל עטיפותו מודפס ציור יפהפה של הצייר הירושלמי מני סלמה, הוא מספר על הארון שהביאו אביו ואמו מביירות כאשר נישאו, ובו צלחת ממתקים שהיתה מלאה תמיד.   

"זה הארון שהובא בשנת 1940 מביירות במשאית והועמס על שני גמלים בכפר רמיש הסמוך לגבול לבנון, על דלתותיו ומדפיו ומגירותיו המצופים קליפת-עץ חומה ושברירית, והראי העבה שהיה לו דלת אמצעית ומאחוריו היתה נעולה על מנעול ובריח צלחת הממתקים כשהיתה מלאה. וכך נוצרה המסורת שהקפידו לקיימה שנים רבות, שמפתח ארון הספרים אין מגיעים אליו אלא לאחר שמרוקנים האורחים את צלחת הממתקים."

וכששבתי וקראתי את תיאור הארון מיד עלה באפי ריח אותה צלחת ממתקים באותו ארון של סבי וסבתי בבית שבנו בקרית-חיים, ריח מתוק וישן שדבק גם לדפי הספרים הישנים שבארון ולשאר המזכרות שהחביאה בו סבתי.

ואני נזכר במבט הנמוך שלי, מבטו של ילד, בארון, ובסבי ובסבתי שרק שנים לאחר מכן גיליתי את נמיכות קומתם. אבל אז, כילד, נבעה סמכותם של המבוגרים כולם בעיקר מגובה קומתם, ועוררה בי לעתים חרדה גדולה.

ואני חושב על ילדי שלי, שנראים לי כה מאושרים ושמחים בחייהם, מבלי שאדע כלל עד כמה מאיים נראה להם העולם מנקודת המבט הנמוכה שלהם.

ואני מבין לפתע את שמחתה של מאיה בת השנתיים וחצי, כשהיא מטפסת על כיסא כדי להגביה מעל אחיה, ואומרת בשמחה: "אני יותר גדולה."

ואולי זו הסיבה שיונתן מחפש שוב ושוב נקודות מבט אחרות על העולם:

ואני תוהה אם יש לי בכלל אפשרות לנסות את נקודת מבטם ולהתבונן בהם מלמטה:

שבת שלום,

     דרור