108. רחל: עץ האגס

בעריכת דרור גרין    יוני - 108   את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים ברציפות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.   `פיוט 2009` מחדש את המסורת של כתב-העת, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר 'פסייקום' וגם תוכלו להגיב בפורום של קוראי`פיוט`.          בצעירותי לא התלהבתי משירי רחל, שהיו בעיני פשוטים ונאיויים מדי. בשירה חיפשתי משהו מורכב יותר, רב ממדים ומשמעויות, וגם קשה להבנה. אבל שירה, כידוע, משקפת את הקורא לא פחות מאשר את הכותב, וכל זה התאים לזמן אחר ולמקום אחר, כאשר חיי שלי היו מורכבים ועמוסים.   במשך שנים רבות עסקתי תמיד, במקביל, בנושאים רבים. בכתיבה ובמוסיקה, בטיפול ובהוראה, בהוצאה לאור ובהמצאות שונות. מדי יום נפגשתי ושוחחתי עם אנשים רבים, כתבתי במקביל ספרים שונים ועשיתי כמיטב יכולתי להתרחק מן המציאות שבה חייתי: מזכרונות המלחמה הטראומטיים, מזכרונות הילדות, מן החדשות הרודפות, מן השמש הלוהטת ומן החורף היבש. התזזית הבלתי-פוסקת שבה הייתי שרוי היתה דרכי להתמודד עם המציאות הטראומטית של חיי.   בשנה האחרונה השתנה הכל. במשך חודשים ארוכים שיפצתי את ביתנו החדש בכפר הבולגרי הקטן דבורישטה, לא רחוק מגבול מקדוניה, ולפני שבוע הצטרפו אלי אפרת וארבעת ילדינו. כאן גיליתי את פשטות חיי הכפר של המאה התשע-עשרה, את האיטיות המאפשרת לחוות את ההווה, ואת ההשפעה של מזג האוויר, מחזוריות הצמיחה של העצים והצמחים, על חיי היומיום.   כאן למדתי להכיר שהפשטות אינה בנאלית ואינה משעממת, אלא דווקא עולם מלא של אפשרויות התבוננות חדשות, שאפתניות פחות אך מספקות הרבה יותר.   אולי זו הסיבה שדווקא עכשיו נזכרתי בשיר הפשוט של רחל, שרק עכשיו אני מגלה בו משמעות חדשה. גם רחל, כמוני, התמודדה עם המעבר לארץ חדשה, ועם הטראומות שליוו אותה, והמראה הקטן של עץ האגס הפורח הצליח לפורר את ההר העצום שרבץ על לבה. דווקא הפרח הקטן, המייצג את יפי הבריאה כולה, הוא שהצליח להשכיח ממנה את הצער הקטן על הפרח שכמש בתוכה מזה זמן רב.   ובאמת, כמוה גיליתי גם אני שאת הצער הקטן שאינו מוכן לעזוב אותנו, את הצער הטראומטי, ניתן לרפא כאשר אנו מוכנים להרפות ממנו, ולבחור במקום אחר, בפריחה חדשה. אני מצאתי זאת בבחירה בארץ חדשה, שבה הטראומות הישנות מחווירות לעומת הפריחה החדשה. אותה בחירה שינתה גם את הכיוון המקצועי שלי, כאשר ויתרתי על הפסיכותרפיה ופיתחתי את גישת האימון הרגשי.   ועכשיו, היכולת הזו להתבונן בפרח היחיד, או בדובדבן שעוד מעט ייקטף, ממלאת את יומי וממלאת אותי שמחה.     וכשאנדה מגלה את הדובדבן השמחה גדולה עוד יותר.     בכל בוקר אני יוצא עם אנדה להליכה אל צידו השני של הכפר, מרחק של קילומטר או יותר, ובדרך אנו קוטפים ואוכלים דובדבנים, תותי עץ שחורים ותותי עץ לבנים .     ואנו מתבוננים באגסים שעדיין לא הבשילו,     ובשפעת השזיפים המרכינים את הענפים.     בחצר הולכות ומאדימות העגבניות שזרעתי לפני כחודשיים,     לצד פרחי הקישואים הצהובים.     הילדים מגלים את סודות הגן,     ומטפלים בשני גורי הכלבים החדשים שלהם.     ומאיה הקטנה מחברת מנגינה.        ולפעמים אני מוצא על הגדר תולעת צבעונית מיוחדת.     והשירה הקטנה הזו, שירת העשבים, והעצים, והכלבים והעזים היוצאות למרעה עם בוקר, מתערבת בשירת הילדים ומזכירה שיר אחר, "שירו לה` שיר חדש" מספר תהלים, או מן הקנטטה של באך ששרנו פעם בפסטיבל המקהלות בשוייץ.