147. חדוה הרכבי - והנדיר הזה
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
מרץ - 147
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2010` מחדש את המסורת של דף-השיר, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא באתר, וכל להגיב על השירים בפורום למנויי 'פיוט'.
מזמן לא שמחתי לראות ספר חדש, כמו זה שקיבלתי השבוע בדואר. היה זה הספר `ציפור שבפנים עומדת בחוץ`, שהכיל את כל ספריה של חדוה הרכבי (`כי הוא מלך`, `עדי`, `אני רוצה רק להגיד לך`, `האחר` וגם שירים חדשים שטרם פורסמו).
חדוה היתה המשוררת הראשונה שהכרתי, עוד בילדותי. עד היום היא מתגוררת בבית-האבן הישן, לא הרחק מבית הורי בשכונת אבו-טור שבירושלים. לפני מלחמת ששת-הימים עבר הגבול בחצרה של חדוה, ואני זוכר את קיר הבטון שהגן עליו מאחור, ואת עמדת הצבא הירדני שנשקף משם. אהבתי לבוא ולראות את ציורי האקווארל המיוחדים שלה, ושנים רבות לאחר מכן התחלתי לפרסם את שיריה ב`פיוט`.
כל מפגש עם חדוה היה הצצה לעולם אחר, רחוק ושונה מעולם היום-יום שהכרתי, עולם שכולו שירה, וגם הדיבור בו היה דיבור של שירה. יכולתי לראות את שיריה של חדוה נולדים וגדלים בתוכה, נכתבים ונמחקים על כף ידה, ועל דפי הנייר, ומשתנים תוך כדי שיחה. מעולם לא פגשתי סופר או משורר שחי כך את יצירתו, ועיצב אותה כמו פסל עד שהיתה שלמה ומוכנה לדפוס.
אהבתי גם את המוסיקליות המיוחדת שבשיריה, שאין דומה לה בשירה העברית, כמו רצ`יטטיב באופרה גדולה. והמוסיקה הזו הלכה וגדלה, מן הספר הראשון שיצא לאור בעידודה של לאה גולדברג, ועד לשיריה האחרונים, שנכתבו כמו קול אחד מתוך דואט נסתר.
ופתאום, לאחר שנים רבות של התייחדות עם המלים והציורים, נוסף לחייה ילד קטן, אלישע, שגם הוא נוצר בקרבה כמו שיר, והפך חלק מן הדיאלוג שלה עם המלים ועם העולם. ראיתי אותו צומח שם לצידה, גדל אל תוך המלים, נדיר ומיוחד כמו שיריה.
לא קשה לכל מי שהוא הורה לילדים להזדהות עם התחושה החזקה כל-כך שאין ילד נדיר ומיוחד כילדו, אבל חדוה עושה זאת בדרכה המיוחדת, האופראית, המחברת בין ההגזמה הקיצונית שבצדה האחד אלוהים ומקהלת המלאכים, ובצדה האחר הפרקטיקה הפשוטה של גידול ילדים, כמו "לתת לו דף קטן ועיפרון," או "לחלוץ את נעליו".
וזו היכולת המיוחדת של חדוה, להתבונן בפשוט ובמובן מאליו, ומבעד לחלון ההצצה של השיר להבחין במלאכים המעופפים סביב, ולהקשיב לקולו של אלוהים. האם אין זו מעלתה הגדולה של השירה? האם אין זה מה שמעניק משמעות לבנליות של חיינו?
הספר מסתיים במחזור שירים חדש המוקדש ל"מיגו", שהוא שם החיבה של אלישע, שכבר אינו בין החיים, אבל על כך אינני יכול לכתוב.
ומתוך היופי וההשתאות שבשיר המוקדם הזה של חדוה אני שב ומתבונן ברגע הפעוט והנדיר הזה, שיש רבים כמוהו, אך תמיד הוא מיוחד במינו, במאיה הנהנית ממצה של פסח,
ומהאביב המוציא את הילדים מן הבית אל מתקן הטיפוס החדש שלהם בחצר,
ומאפשר להם לבדוק את יכולותיהם.
בזהירות.
ובחוץ, בזמן שהשלג עוד נראה על ראשי ההרים, הפריחה הולכת ומתפשטת. עצי הדובדבן עוד ממתינים, אבל השזיף, המכונה כאן ג`אנקי, מתגאה בפרחיו הלבנים.
וגם הנרקיסים עומדים להכריז על בכורתם.
ומשהו צהוב מודיע שהאביב כבר כאן.
ונטה שכנתנו שבה להוציא את עזיה למרעה,
ואפרת, כמו כל שכנינו, הופכת את מה שנשאר בחבית הכרוב של החורף לכרוב משומר בצנצנות המבושלות בסיר שעל המדורה.
שבת שלום,
דרור
|
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.