English עברית
כניסה

171. זלדה - ערב יום הכיפורים

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך שבע-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים (או לשלוח לי את כתובת האימייל שלו: drorgreen@gmail.com).
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 

 

 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2010` מחדש את המסורת של דף-השיר, ומדי שבוע אני שולח למנויי האתר שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.

משה-לייב הלפרן: וכי יספר

בין ערב ראש-השנה לערב יום-הכיפורים מצאתי את עצמי במקום בו גרתי שנים רבות, ובמשך ימים אחדים ישנתי בבית הסמוך לביתה של זלדה, והתבוננתי במרפסת החדר הגדול שבו היתה יושבת ומהרהרת ליד השולחן הכבד. נזכרתי במפגשים הבודדים שלנו, כשבאתי לבקש ממנה שיר או למסור לידיה את השיר המודפס, ואת האופן שבו קראה באוזני, בעל-פה, את השיר שטרם העלתה על הכתב. וזכרתי את היכולת שלה להעניק גם לזר תחושה נינוחה, ובמלים אחדות לפרוש את עצמה ואת תפישת עולמה, בפשטות, בצניעות. 
 
התעצבתי כשלא מצאתי בפתח הבית אזכור למשוררת שהתגוררה בו, וידעתי שהיא היתה סולחת, גם אם לא היה זה ערב יום-הכיפורים. זכרתי כמה הופתעתי כשהציגה את עצמה בפני כאנרכיסטית, למרות הדימוי הדתי שדבק בה. דווקא עכשיו, כשאני קורא בשיר `ערב יום הכיפורים`, אני יורד לסוף דעתה.
 
לא במקרה בחרה זלדה בכותרת `ערב יום הכיפורים` לשיר אינטימי כל-כך, העוסק ביחסים שבינו לבינה. זלדה מתעלמת מקדושתו של יום-הכיפורים ונוטלת ממנו רק את תחושת השקט המיוחדת של הזמן הנעצר מהמולת היומיום. היא מתארת רגע נדיר של אינטימיות, רגע שבו בני-הזוג יכולים להרחיק את עצמם משאר בני-האדם ומן העולם כולו, ולהתייחד זה עם זה, וליצור לעצמם להרף עין תחושה יחידה במינה של מקום בטוח שאין כמוהו, שהוא לב-לבה של האהבה. האינטימיות הזו, בה יכולים בני-הזוג להתנתק מכל המחויבויות הארציות שלהם ולהקדיש את מלוא תשומת-לבם זה לזה, יוצרת בדידות גדולה, כמו אי נידח בלב ים, ורק האהבה המיוחדת שלהם היא שהופכת את הבדידות לחיבור ולתחושת ביטחון שאין כמותה, כמו נר שיכול להאיר את מרחבי הים.
 
רק הניגוד העצום הזה שבין קודש לחול, שבין היומיום לבין ערב יום הכיפורים, מאפשר לזלדה להציג את הרגע היחיד והמיוחד של האהבה האינטימית, המאפשר לנו להתנתק מן העולם כולו ולהתייחד זה עם זה. וכאשר הרגע הזה חולף אנו שבים ונטמעים בעולם שסביבנו, כמו מי שהולך להתפלל עם העדה בהיכל, כאחד מן העצים ביער.
 
אני זוכר בכמה כאב סיפרה לי זלדה על הכעס שעוררה בה יונה וולך בשיר `תפילין`, ועכשיו אני יודע שהכעס הופנה רק אל הסגנון הבוטה של יונה, שתיארה את התפילין כאביזר המשמש לתענוג מיני, ולא על תוכן הדברים. כששוחחתי על כך עם יונה היא התפלאה על הכעס, וחשבה שהשיר מצחיק, משום שראתה בעצמה אשה דתיה ולא היתה לה כל כוונה לפגוע במישהו. השיר של זלדה, למרות המאופקות שבה נכתב, הוא שיר שמטיל ספק ביום הקדוש ביותר, דווקא משום שבו אנו מאבדים את מה שמייחד אותנו והולכים "להתפלל עם כולם". בשיר הזה מקדשת זלדה את הרגע הנדיר של האהבה, שבשבילה הוא קדוש אפילו יותר מיום הכיפורים.
 
 מביתה של זלדה המשכתי אל שכונת הנחלאות, וכשעברתי ליד הבית בו נולד עמיקם לוי חברי נזכרתי איך בזמן שהיינו חיילים הוא נאלץ להתעורר באמצע הלילה בימים הנוראים, כשחבריו לתפילה של אביו היו מעירים אותו בצעקה מבעד לחלון בדרכם אל בית-הכנסת: "אלי-הו... ת-פי-לה...!"
 
 
ונזכרתי איך הייתי מקדים להתעורר בילדותי, כדי ללכת ברגל עם חברי מן הבית הסמוך, פרופסור ארנון ויז`ניצר, לשמוע את ה`סליחות` בבתי-הכנסת של שכונת הנחלאות.
 
במשך שנים רבות למדתי להתייחס אל יום הכיפורים, הדתי והחילוני, כיום של בקשת סליחה, שיש בה נטילת אחריות על מעשינו וניסיון לתקן את הטעויות שעשינו. הצירוף `חשבון-נפש` הפך למאפיין העיקרי של יום-הכיפורים, כחלק מתהליך בקשת הסליחה, ואנו מייחסים לו ערך ומקדישים לו מאמצים רגשיים ניכרים.
 
עכשיו אני מרשה לעצמי לפקפק בערכה של בקשת הסליחה. אינני מפקפק, כמובן, בתועלת המיידית שיש בכך למי שמבקש סליחה, ומסיר מעצמו את נטל האשמה. כך נוצר הווידוי הנוצרי, שהקדים את הטיפול הפסיכואנליטי בשנים רבות. אבל בבקשת הסליחה יש גם ציפיה ולפעמים דרישה מן הזולת שיקבל את הסליחה שלנו וימחל לנו. בבקשת הסליחה אנו מקלים על עצמנו ומקשים על הזולת.
 
הביקור בירושלים, המעוררת בי זכרונות טראומטיים קשים מנשוא, של ילדות מוכה ושל חיים בצל המלחמה, עורר בי גם את הכעסים הקשים הממשיכים להרעיל אותי במשך שנים רבות. התבוננתי סביבי, וידעתי שהסליחה שביקשתי מאחרים אינה מספיקה, ושאינני זקוק לסליחתם של אחרים. כדי לשחרר את הכעס עלי לסלוח, בתוכי, גם למי שפגע בי. חשבתי על ועדות הסליחה שבזכותן התאפשר להפסיק את שלטון האפרטהייד בדרום-אפריקה ללא אלימות מוגזמת, והבנתי שהסליחה היא אולי הביטוי המובהק יותר של יכולת אמפתית.
 
התהלכתי ברחובות ירושלים, וסלחתי למראות הקשים שראיתי בה פעם, וחייכתי כשגיליתי איך המוסיקה מצליחה להפיג אפילו את הדכדוך שבחורבות שפעם היו מרכז העיר.
 
 
הצצתי שוב אל הרחוב מתוך חנות `סטימצקי`, שפעם, כשהיתה שלי, נקראה `ברוש`, ובה אירחתי סופרים ומשוררים, ואת קומתה השניה ייחדתי לספרי ילדים. סלחתי אפילו ל`סטימצקי` על האופן שבו השתלטו על החנות.
 
 
וחזרתי אל רחובות השוק ההומים, ואל הבתים הישנים הנהרסים כדי להחליפם ברבי-קומות, או במרכזי קניות,

ובתוך האבן וההמולה הצלחתי למצוא אפילו עץ דקל נדיר שהקל עלי לסלוח.
 
 
ועליתי במעלה רחוב עמינדב, עד שראיתי, כמו האפיפיור שפעם ביקר שם, ולכבודו בנו את השער שזוויתו האחת קהה והשניה חדה, כדי ליצור תחושה שהשער פונה אל הרחוב,

והמשכתי גם אל בית הורי, וסלחתי גם להם, מבלי לומר דבר. 
 
 
ומבעד לחלון המטוס סלחתי גם לארץ בה נולדתי, על מה שהיא מעוללת ליושביה, ושמחתי מאוד לחזור לביתי, ולהעביר עם ילדי את העץ להסקה אל קיר האסם.
 
 
החורף בפתח, והעץ להסקת קמין העצים מוכן. זה יהיה חורף נעים.     
 
 
שבת שלום ושנה טובה,
 
דרור

 

 

 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.