193. אברהם חלפי: אז מה אם בן-אדם

בחר גיליון קודם

חפש

הצטרפו לרשימת המנויים

 
מדי שבוע, במשך חמש-עשרה השנים האחרונות, אני שולח הרהור על שיר, על השירה ועל החיים לשלושת-אלפים ושמונה-מאות מנויים. כאן תוכלו לקרוא את ההרהור השבועי, וגם את ההרהורים והשירים הקודמים (ברשימה מימין), ולשוחח על השירה ועל החיים. מי שרוצה לקבל את השיר השבועי בדואר האלקטרוני יכול להצטרף כאן לרשימת המנויים.
אנא אל תשלחו לי שירים לפרסום, משום שהבחירה שלי אישית וסובייקטיבית. בדרך-כלל אני שולח שירים שנוגעים בי באופן מיוחד, ללא קשר לאיכותם ה'ספרותית'. 

 
     בעריכת דרור גרין
 
      פברואר - 193
 
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
 
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על שירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.

 
 

אדם שיכור, על-פי אברהם חלפי, הוא אדם ללא מסיכות, ללא הגבולות המפרידים אותו מכל השאר.  הביטוי "קְצָת שִׁכּוֹר", על-פי חלפי, אינו מתייחס כלל לשתיית משקאות אלכוהוליים, אלא למצב קיומי מיוחד, שמעבר לבדידות האנושית. 

השכרות של חלפי היא נקודת מבט מיוחדת, אולי נקודת המבט של השירה שאינה מסתתרת מאחורי מסיכות ומשחקי-תפקידים, נקודת מבט הרואה את המציאות כפי שהיא, ללא פירושים והסברים המסתירים אותה. השיכור  "רוֹאֶה אֲנָשִׁים", ומבחין בבדידות שלהם, הנובעת מן הסימנים המיוחדים החרושים על פניהם, כלומר מן האופן שבו הם מציגים את עצמם בפני אחרים, ומן הגבולות שהם מציבים סביבם, ההופכת אותם לאינדיבידואלים. הוא "רוֹאֶה יְלָדִים וְשָׁמַיִם וְעֵץ וְעוֹד עֵץ", כלומר את כל מה שקיים סביבו, את בני-האדם ואת הטבע.

וכשהוא פשוט מתבונן ורואה את העולם, הוא קיים באופן מלא, המאפשר לו לממש את יכולותיו, כלומר לשיר, גם אם "אֵינוֹ מְאֻשָּׁר עַד בְּלִי קֵץ", אלא רק קצת מאושר. כשאני קורא את המלים של חלפי, שנדפסו בשנת 1988, אני תוהה אם גם הוא חשב על שירו של נתן יונתן, שנדפס בשנת 1962: 

אָדָם כְּמוֹ צִפּוֹר כָּל עוֹד נַפְשׁוֹ בּוֹ שָׁר;

בֵּין שֶׁהוּא בְּגַפּוֹ שֶׁמַּר לוֹ, בֵּין שֶׁהוּא מְאֻשָּׁר -

היכולת לשיר, להתבונן בעולם בעינים נקיות מהעמדת-פנים, מפירושים ומהסתתרות, אצל חלפי וגם אצל יונתן, חשובה יותר מן האושר. האם להתבוננות המרוחקת הזו, החפה מפירושים, החשובה כל-כך למשוררים ולכל מי שמנסה להבין את טבע האדם, יש איזו חשיבות בחיינו? אני מאמין שכן. כל חיינו אנחנו משחקים במשחקי-תפקידים, המאפשרים לנו להתאים את עצמנו לסוגים שונים של מציאות, וליצור קשרים עם סוגים שונים של בני-אדם. המשחק אינו העמדת-פנים אלא הוא המהות הטבעית שלנו. אנחנו איננו משחקים דמויות פנימיות המסתתרות בתוכנו, כמו 'הילד הפנימי' או 'הילד הרע' (כמו בשירה של לאה גולדברג). משחקי-התפקידים מבטאים את היכולת שלנו להתכוונן אל העולם ולהתאים את עצמנו למצבים השונים בהם אנו נתקלים. משחקי-התפקידים, בדיוק כמו במשחקי ילדים, הם הדרך שלנו להמשיך וללמוד מכל מה שקורה סביבנו, להתפתח ולצמוח. משחק-התפקידים הוא התפקוד האותנטי שלנו, המאפשר לנו להשתנות עם המציאות.

אבל כדי להשתפר במשחקי-התפקידים שלנו, המבחינים אותנו מכל האחרים ויוצרים לנו תדמיות שלעתים קשה לנו להיפטר מהן, עלינו לזוז הצידה לעתים, ולהתבונן בעצמנו ובאחרים. היכולת הזו להתרחק ולהרפות, לרגע, ממשחקי-התפקידים, ולהתבונן בעולם בעינים אחרות, היא מה שמיחד את המשורר, ואנו זוכים בה לעתים כשאנו קוראים שירה. וכך, לרגע, אנחנו הולכים "קְצָת לְאִבּוּד עִם כָּל הַשְּׁאָר".

אגי משעול שלחה לי לפני ימים אחדים שיר חדש שלה, שפורסם בעתון 'הארץ'. השיר נפתח בהתבוננות יפה ומדויקת המאפשרת גם לנו להבחין במשחקי-התפקידים המקרבים בינינו, ולעתים גם מרחיקים אותנו זה מזה:

אַתְּ דּוֹמָה קְצָת לַכֶּלֶב שֶלָּךְ שֶקָּצֶהוּ הָאֶחָד

נוֹבֵחַ עָלַי וְהַשֵּנִי – מְכַשְכֵּש אֵלַי בִּזְנָבוֹ

וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְמִי לְהַאֲמִין:

לְפִיךְ הַמְּחַיֵּך אוֹ לְעֵינַיִך הָעֲצוּבוֹת

 ובאמת, למי עלינו להאמין? לכלב הנובח או לזנב המכשכש? נדמה לי שזה בכלל לא חשוב, ושהקשר בינינו לבין האחרים הוא תוצאה של חיבור בין משחק-התפקידים שלנו למשחקי-התפקידים שלהם. אם גם אנחנו נכשכש בזנבנו ונחייך, נוכל להתחבר בקלות אל הזולת, ואם ניבהל מן העינים העצובות וננבח, יגדל המרחק בינינו. כשם שהחרדה גורמת לנו לנבוח ולהתרחק, האמפתיה שלנו מאפשרת לנו לבחור בתפקיד הדומה לתפקידו של הזולת, ולהתקרב אליו.

סיימתי  לכתוב את ספר 'האימון הרגשי', ולא במקרה אני מוסיף לו פרק אחרון על תיאטרון החיים, ועל משחקי התפקידים שמאפשרים לנו לשרוד במציאות המאיימת. כשאני מתבונן בילדי אני מבחין בפשטות שבה הם מתאמנים שוב ושוב במשחקי-תפקידים, שבאופן טבעי מכשירים אותם לחיים, מקנים להם מיומנויות ומאפשרים להם ללמוד משהו חדש בכל רגע מחייהם. אני מקווה, בשבילם, שלא ינסו להיות 'אותנטיים', שלא ידבקו בתפקיד אחד כדי לרצות את ציפיותיהם של אחרים ושלא יחששו לשנות את דמותם ואת המשחק שבו הם משחקים.

אני מאחל להם שימשיכו להפריח בועות סבון,  

 
ויהנו מכל מה שמשתקף בהן,  
 
 
 שימצאו בכל מקום את מעגל האבנים ואת האש הבוערת במרכזו, ומחברת בינם לבין אחרים,  
 
 
 שייהנו ממשחק הכדורגל (יונתן בשורה הראשונה באמצע, ומוריה הקיצוני משמאל באותה שורה),
 
 
 וגם ממשחק השחמט,
 
 
 המאפשר להם לפגוש ילדים אחרים,
 
 
 במקומות אחרים,
 

 ולהתנסות בתפקידים חדשים,  

 ובינתיים אני שיכור מן האביב המתקרב, ומן הפרחים שמתחילים לבקוע מן האדמה,  

 ומן הירח ההולך ומתמלא.  

 
 שבת שלום,
 
דרור
 

פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.