193. אברהם חלפי: אז מה אם בן-אדם

היכולת לשיר, להתבונן בעולם בעינים נקיות מהעמדת-פנים, מפירושים ומהסתתרות, אצל חלפי וגם אצל יונתן, חשובה יותר מן האושר. האם להתבוננות המרוחקת הזו, החפה מפירושים, החשובה כל-כך למשוררים ולכל מי שמנסה להבין את טבע האדם, יש איזו חשיבות בחיינו? אני מאמין שכן. כל חיינו אנחנו משחקים במשחקי-תפקידים, המאפשרים לנו להתאים את עצמנו לסוגים שונים של מציאות, וליצור קשרים עם סוגים שונים של בני-אדם. המשחק אינו העמדת-פנים אלא הוא המהות הטבעית שלנו. אנחנו איננו משחקים דמויות פנימיות המסתתרות בתוכנו, כמו 'הילד הפנימי' או 'הילד הרע' (כמו בשירה של לאה גולדברג). משחקי-התפקידים מבטאים את היכולת שלנו להתכוונן אל העולם ולהתאים את עצמנו למצבים השונים בהם אנו נתקלים. משחקי-התפקידים, בדיוק כמו במשחקי ילדים, הם הדרך שלנו להמשיך וללמוד מכל מה שקורה סביבנו, להתפתח ולצמוח. משחק-התפקידים הוא התפקוד האותנטי שלנו, המאפשר לנו להשתנות עם המציאות.

אבל כדי להשתפר במשחקי-התפקידים שלנו, המבחינים אותנו מכל האחרים ויוצרים לנו תדמיות שלעתים קשה לנו להיפטר מהן, עלינו לזוז הצידה לעתים, ולהתבונן בעצמנו ובאחרים. היכולת הזו להתרחק ולהרפות, לרגע, ממשחקי-התפקידים, ולהתבונן בעולם בעינים אחרות, היא מה שמיחד את המשורר, ואנו זוכים בה לעתים כשאנו קוראים שירה. וכך, לרגע, אנחנו הולכים "קְצָת לְאִבּוּד עִם כָּל הַשְּׁאָר".

אגי משעול שלחה לי לפני ימים אחדים שיר חדש שלה, שפורסם בעתון 'הארץ'. השיר נפתח בהתבוננות יפה ומדויקת המאפשרת גם לנו להבחין במשחקי-התפקידים המקרבים בינינו, ולעתים גם מרחיקים אותנו זה מזה:

אַתְּ דּוֹמָה קְצָת לַכֶּלֶב שֶלָּךְ שֶקָּצֶהוּ הָאֶחָד

נוֹבֵחַ עָלַי וְהַשֵּנִי – מְכַשְכֵּש אֵלַי בִּזְנָבוֹ

וַאֲנִי לֹא יוֹדַעַת לְמִי לְהַאֲמִין:

לְפִיךְ הַמְּחַיֵּך אוֹ לְעֵינַיִך הָעֲצוּבוֹת

 ובאמת, למי עלינו להאמין? לכלב הנובח או לזנב המכשכש? נדמה לי שזה בכלל לא חשוב, ושהקשר בינינו לבין האחרים הוא תוצאה של חיבור בין משחק-התפקידים שלנו למשחקי-התפקידים שלהם. אם גם אנחנו נכשכש בזנבנו ונחייך, נוכל להתחבר בקלות אל הזולת, ואם ניבהל מן העינים העצובות וננבח, יגדל המרחק בינינו. כשם שהחרדה גורמת לנו לנבוח ולהתרחק, האמפתיה שלנו מאפשרת לנו לבחור בתפקיד הדומה לתפקידו של הזולת, ולהתקרב אליו.

סיימתי  לכתוב את ספר 'האימון הרגשי', ולא במקרה אני מוסיף לו פרק אחרון על תיאטרון החיים, ועל משחקי התפקידים שמאפשרים לנו לשרוד במציאות המאיימת. כשאני מתבונן בילדי אני מבחין בפשטות שבה הם מתאמנים שוב ושוב במשחקי-תפקידים, שבאופן טבעי מכשירים אותם לחיים, מקנים להם מיומנויות ומאפשרים להם ללמוד משהו חדש בכל רגע מחייהם. אני מקווה, בשבילם, שלא ינסו להיות 'אותנטיים', שלא ידבקו בתפקיד אחד כדי לרצות את ציפיותיהם של אחרים ושלא יחששו לשנות את דמותם ואת המשחק שבו הם משחקים.

אני מאחל להם שימשיכו להפריח בועות סבון,  

 ולהתנסות בתפקידים חדשים,  

 ובינתיים אני שיכור מן האביב המתקרב, ומן הפרחים שמתחילים לבקוע מן האדמה,  

 ומן הירח ההולך ומתמלא.