207. לאה גולדברג: לפחות שמינית
בחר גיליון קודם |
|
הצטרפו לרשימת המנויים |
|
|
|
|
בעריכת דרור גרין
מאי 207
את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.
`פיוט 2011` מחדש את המסורת של דף-השיר. משנת 2007 אני שולח למנויים שיר והרהור על השירה ועל החיים. את כל השירים וההרהורים תוכלו לקרוא בפורום של קוראי `פיוט`.
 לפני שבועות אחדים כתבה לי עמיה ליבליך על יום-הולדת המאה של לאה גולדברג, שחל בעשרים ותשעה במאי. וכך מצאתי את עצמי שב וקורא בספריה של לאה גולדברג, וגם בספרה של עמיה, 'אל לאה', שיצא לאור מחדש בימים אלה בהוצאת 'שוקן'. בזכות עמיה, וספרה, שבתי ופגשתי בלאה גולדברג, בשיריה שתמיד היו אינטימיים ואישיים, ולמרות האופנות המקובלות באותם ימים לא גלשו לנושאים לאומיים ופוליטיים (על כך כתבה במאמר 'האומץ לחולין'). שם פגשתי גם האדם שמאחורי המשוררת, את האשה שתמיד חוותה את תחושת האהבה הנכזבת, וכל חייה חיה עם אמה, שדאגה לצרכיה. וכך שבתי וקראתי גם בספר 'פגישות עם לאה גולדברג' מאת א.ב. יפה, ובספר'פגישה עם משורר' שבו מספרת לאה גולדברג על אברהם בן-יצחק, אותו העריצה ואהבה, וגם בספר 'אמנות הסיפור' שבו מתארת לאה גולדברג, שהיתה גם פרופסורית לספרות השוואתית. אני זוכר איך קראתי את הספר הזה בהיותי נער, ועד כמה הקסים אותי האופן בו תיארה לאה גולדברג סיפורים שכתבו אחרים, שלעתים היה מרתק יותר מן הסיפורים עצמם, אותם קראתי מאוחר יותר. בזכותה התוודעתי אל קסמם של מאה סיפורי ה'דקאמרון' של בוקאצ'ו, ואולי משם צמחה אהבתי לסיפור הקצר, ובמיוחד לנובלה. הקריאה אודות חיי היום-יום של לאה גולדברג החזירה אותי גם אל ירושלים של פעם, אל בתי-הקפה שבהם ישבו המשוררים, ואל האירוע המיוחד בו ניגשה לאה אל אלזה לאסקר-שילר הבודדה והגישה לה זר פרחים, ואל רחוב אלפסי שבו התגוררה עם אמה, במרחק שתי דקות הליכה מביתי שבשדרות בן-מימון, שנים אחדות לפני שעברתי להתגורר שם. לא רחוק, באותו רחוב, התגוררה אחר-כך המשוררת צרויה שלו, וברחוב קרוב אחר התגוררה המשוררת זלדה. בבית-הקפה 'אגוזית' שבפינת רחוב עזה ומטודלה נפגשתי בשנות השמונים עם חברי המשוררים, שאת שיריהם החדשים שלחתי מדי שבוע ב'פיוט'. בספר 'שארית החיים' שיצא לאור אחרי מותה של לאה גולדברג עוסקים שירים רבים במוות. המשפט "בְּכָל דָּבָר יֵשׁ לְפָחוֹת שְׁמִינִית שֶׁל מָוֶת" הוא פרפרזה על האמרה "בכל דבר יש משהו מן המוות", אבל אם במקורה של האמרה הזו מסתתרת חרדת המוות, ויש בה משהו מאיים, הרי שלאה גולדבר הופכת את קמצוץ המוות דווקא למשהו טבעי, אותו אנחנו נושאים "בְּאֵיזֶה חֵן טָמִיר וְשַׁאֲנָן", בהסח-הדעת, אל כל אשר נלך. וכך הופך השיר הקטן הזה, ובאמירה הכמעט בנאלית שלו, למשהו שמתמצת את מהות חיינו. בשנים האחרונות למדתי להבין באופן שונה את טבע האדם, וזיהיתי בחרדת המוות את המניע העיקרי בחיינו, הגורם לנו להיות יצירתיים בזכות החיפוש אחרי המקום הבטוח. אנו נולדים הישר לתוך חרדת-המוות הגדולה, המשתקת, שמשבשת את חיינו, ולאט לאט לומדים כיצד להתעלם ממנה, ולשכוח לזמן מה שאנו נועדים למות. לאה גולדברג, בסוף חייה, למדה, אולי בזכות השירה והחיים המסודרים והסדורים בהם בחרה, להתגבר על חרדת המוות ואפילו לאפשר ל"שְׁמִינִית שֶׁל מָוֶת" ללוות אותה ולהקל עליה את המפגש עם המוות המתקרב. היכולת הזאת, להשלים עם המוות ולקבל אותו, במנות קטנות, כחלק מחיינו, הוא בעיני מימוש היכולת הרגשית שלנו להסתגל אל העולם. ורק כך יכולה לאה גולדברג לעמוד גם מול ידיעת החידלון שבמוות, ולזהות את מה שמבחין בין החיים לבין המוות, בין העשיה לבין החידלון, שהוא היכולת ליצור לעצמנו תחושה של מקום בטוח, שהוא, במלותיה, סף ביתה. בהומור דק מסכמת לאה גולדברג את חייה המתמצים בשמירה על גבולותיה ועל פרטיותה. היא בזה לכבוד שיתנו לה לאחר מותה, ואולי בזאת צפתה את פרס ישראל שאמה קיבלה במקומה זמן קצר לאחר שמתה.
מָחָר אֲנִי אָמוּת.
אַתֶּם תִּרְאוּ מָחָר
אֶת שֶׁהָיוּ עֵינַי
אֶת שֶׁהָיוּ פָּנַי.
לְעֵת מָחָר אַתֶּם
בָּאִים עַל סַף בֵּיתִי
לַחְלוֹק אֶת הַכָּבוֹד
וּלְחַלֵּק שָׁלַל.
מָחָר יִהְיֶה הַכֹּל
לָכֶם וְשֶׁלָּכֶם.
מָחָר אַתֶּם צוֹדְקִים
בְּכָל אֲשֶׁר תֹּאמְרוּ
אֲבָל הַיּוֹם אֲנִי
עוֹמֶדֶת עַל הַסַּף
וְאֶעֱבֹר גְּבוּלִי
וְאֵין מַסִּיג אוֹתוֹ.
וכאן, בכפר הקטן והנידח שלנו, אני לומד לשמור על גבולותי, והם שומרים עלי מפני החרדה הגדולה שמלווה אותי מפגישותי הרבות עם המוות ועם המלחמה. האם זו הסיבה שאני אוהב כל-כך להביט בעננים, המסמנים גבולות ברורים בחלל הבלתי-מובן המקיף אותנו?
מלחמות העננים בקיץ מלוות ברעמים ובברקים, שהצליחו אתמול לשרוף את המחשב שלי (ושל תושבים אחרים בכפר), ומיד לאחר מכן הופיעה בשמים קשת מרהיבה והוציאה את ילדינו להשתולל בחצר.
הגבולות שלנו נוצרים שוב ושוב מחדש בפריחת העצים, ובגן-הירק ההולך ופורח מיום ליום (בתוך הצמיגים צומחים תפוחי-אדמה).
מדי יום אפרת מכינה ערוגות נוספות לשתילים שהנביטה,
ושותלת את העגבניות.
מאיה מרחיבה עוד ועוד את גבולות עולמה,
ומתעקשת להתמיד באופנת הנעליים השונות שהנהיגה.
ובינתיים האפונה יודעת להסתלסל מעצמה סביב מוטות העץ,
וגם הגפן נצמדת ומסתלסלת ומתפשטת,
ונאחזת בקנוקנות.
במהירות גדל הפרי, וכבר ניתן להבחין באפרסקים,
ובתפוחים,
ובדובדבנים,
ובשזיפים.
שבת שלום, דרור |
פיוט, דף שיר שבועי לשירה בעריכת דרור גרין. מדי שבוע נשלח למנויים שיר חדש מאת טובי המשוררים העבריים: יונה וולך, יהודה עמיחי, זלדה, לאה גולדברג, דוד אבידן, אגי משעול, אברהם חלפי, חיה שנהב, שיקספיר, ביאליק, אמילי דיקינסון, אדגר אלן פו, מחמוד דרוויש, ג'ון לנון, רחל ועוד.