289. קרן אלקלעי-גוט: סוף

בעריכת דרור גרין

 

דצמבר 289

 

את `פיוט` - דפשיר שבועי לשירה עברית, ערכתי והוצאתי לאור במשך שבע שנים רצופות, בשנים תשמ"ב-תשמ"ח, ובין חברי המערכת היו אריאל הירשפלד, עודד שור, אורה לב-רון, אילנה צוקרמן, יונה וולך וס. יזהר. מאות המנויים קיבלו מדי שנה אוגדן מיוחד, ומדי שבוע שלחתי אליהם בדואר שיר חדש שטרם פורסם, מאת טובי המשוררים העבריים.

---

---

אינני מכיר את שיריה של קרן אלקלעי-גוט, ואת השיר הזה מצאתי ב'מרפסת', קונטרסים לשירה, חוברת 8-9, דצמבר 1992, שערכה ידידת נעורי גבריאלה אלישע (שבאותם ימים פרסמה את שיריה בשם אלה בת-ציון). פרופ' אלקלעי-גוט, ילידת אנגליה, מלמדת בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב ופרסמה ספרים רבים. 

השיר 'סוף' אינו שיר על המוות, כפי שנדמה במבט ראשון, למרות שהוא פותח במשפט "אַל תִּשְׁאַל כַּמָּה זְמַן נִשְׁאַר לְךָ", אלא שיר על החיים. מה שמניע אותנו בחיינו הוא חרדת-המוות, הטבעית כל-כך, והחיפוש הבלתי-פוסק אחרי תחושה של מקום בטוח. ההצעה "אַל תִּשְׁאַל כַּמָּה זְמַן נִשְׁאַר לְךָ", לפיכך, היא הצעה חיובית, המבוססת על ההנחה שהעיסוק במוות מיותר וחסר משמעות, ושעלינו להתמקד במה שיוצר בנו תחושת ביטחון. 

חרדת-המוות הטבעית נובעת מן הידיעה שאנו בני-תמותה, והיא מתבטאת גם בחרדה מפני מחלות. אבל גם העיסוק הנמרץ בבריאות לא יביא לנו מזור, משום שגם "הָרוֹפְאִים לֹא יוֹדְעִים" לנבא את מותנו או למנוע אותו. עודף העיסוק בחרדת-המוות ובבריאות לא יהפוך אותנו לבטוחים ומאושרים יותר. 

במהלך שירי חכם ורגיש הופכת אלקלעי-גוט את החרדה המלווה את כולנו למקור הכוח שממנו נוכל לשאוב ביטחון ואמון, ובזכותו נוכל להתקיים על פני האדמה. 

הרופאים יודעים מעט מאוד על חיים ומוות, ועל בריאות, ו"הֵם רַק יְכוֹלִים לְהַעֲרִיךְ כַּמָּה גּוֹרְמִים". אבל את מה שחשוב באמת הם אינם יכולים להעריך, משום ש"אִי אֶפְשָׁר לְחַשֵּׁב רָצוֹן, חֶסֶד," כלומר את היכולת המיוחדת והחד-פעמית של כל אחד מאתנו, היכולת להתאים את עצמנו למציאות ולאנשים הסובבים אותנו, מדי יום מחדש. 

היכולת הסובייקטיבית הזו של כל אחד מאתנו היא הדמיון, כלומר "הַכֹּחַ לְהַעֲנִיק מַשְׁמָעוּת לְכָל יוֹם, לְכָל אָדָם שֶׁאַתָּה נוֹגֵעַ". את היכולת הזו לגעת באחרים, לאהוב ולתת משמעות בחיינו, איש אינו יכול לקחת מאתנו, ובזכותה אנחנו יכולים להיות מאושרים גם ברגעים הקשים ביותר בחיינו, אם רק נבחר לעשות זאת. 

את היכולת של קרן אלקלעי-גוט להתבונן בהומור בעיניו של המוות, להפוך את החרדה למקור כוח ולמצוא משמעות ברגעים הקטנים של החיים אפשר למצוא גם בשיר 'בבית הקפה', שפורסם ב-YNET תרבות ב-6.1.20122 ותורגם על-ידי דפי קודיש: 

בבית הקפה 

גם בשיר הזה מזכירה לנו המשוררת הלמרות שהמוות עובר מול פנינו בכל יום, בכל מקום, אנחנו יכולים להמשיך וליהנות מן התענוגות הקטנים של הבוקר, ולהימנע מלנהל אתו דיאלוג, משום ש"אַתְּ בַּחַיִּים לֹא תָּבִינִי". כלומר, אין לנו אפשרות להבין את המוות, ומכאן החרדה הגדולה שהוא מעורר בנו, אבל מכאן גם היכולת שלנו להפנות את מבטנו למקום אחר, מקום של קשר, והנאה, ומשמעות. 

וזה מה שאנחנו משתדלים לעשות, מדי יום מחדש. להתעורר בבוקר אל פני נוף חדש, מושלג ומעורפל, 

ולהרחיק מבט אל ההרים היפים, המטושטשים. 

לבדוק מה קורה כשמניחים מזרון על שני כדורים גדולים,  

ולהתכונן לנסיעה ארוכה לנופש של חורף.  

אנחנו מתענגים על מראה היערות הקפואים, 

על הפסגות המושלגות, 

על מרחבי השלג המנוקדים בפרות, 

המצליחות למצוא מעט מזון אפילו בימים הקרים.   

אנחנו חולפים על-פני דוכני המזון בהם צולים קציצות על האש (הפרות מן הצילום הקודם?),    

ועל פני הסירים המהבילים. 

אנחנו מגלים את המעיינות שלא קפאו, 

וממלאים את מאגרי המים שלנו, בדרך אל המלון.  

ואנחנו שבים לכפר אוגניאנובו, אל המלון שבפתחו מעיין מים חמים,  

שמחמם את ליבנו באוויר הקפוא, 

כפי שעשינו גם בשנה שעברה. המעיינות החמים הפכו להרגל קבוע המעניק לנו תחושת ביטחון בחילופי העונות.  

ומי שחושב שאנחנו מתעצלים, יתבונן בתרגילי היוגה של אפרת. 

שבת שלום, והרבה שמחה ואהבה,

דרור