296. גבריאלה אלישע: המוסיקה

את גבריאלה אלישע הכרתי כששנינו היינו בני שבע-עשרה, בביתה של המשוררת הנהדרת חדווה הרכבי, לא רחוק מבית הורי בשכונת אבו-טור בירושלים. גבריאלה היתה אז משוררת צעירה, וכעשר שנים לאחר מכן היתה מראשוני המשוררים שפרסמתי ב'פיוט', בין יונה וולך וזלדה. 

לפני כשלושים שנה ערכתי והוצאתי לאור ב'ספריית פיוט' את ספרה 'מוסיקה אחרת', שממנו לקוח השיר הקצר שאני שולח לכם היום. (היו אלו הימים שקדמו לגרפיקה הממוחשבת, ואת אותיות העטיפה ציירתי ביד). 

גבריאלה פותחת באקסיומה, "הַמּוּסִיקָה הִיא תְּפִלָּה", כלומר בהנחה שאינה ניתנת לערעור, וקובעת: "אֵין מַחֲלֹקֶת". האמנם אין מחלוקת? האמנם המוסיקה היא חלק מן הדוגמה הדתית, או אולי המטאפורה הדתית מאפשרת לגבריאלה לתאר את החוויה הנשגבת של המוסיקה, שאינה ניתנת, לדעתה, לתיאור במלים? 

בשורה השניה כותבת גבריאלה: "בְּנֵי־אָדָם מִתְפַּלְּלִים לֶאֱלֹהִים שֶׁיִּהְיֶה גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, שֶׁמֶשׁ בְּעִתָּהּ, רֵעוּת וְאַהֲבָה". אמנם התפילה הדתית היא שילוב של דברי שבח ודברי בקשה, אבל גבריאלה מתמקדת כאן בבקשה שאינה דורשת דבר מן האלוהות. תחילה היא מבקשת לשמור על הסדר הקיים, על ניהול הזמן של הטבע: "שֶׁיִּהְיֶה גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ, שֶׁמֶשׁ בְּעִתָּהּ". מחזור העונות בטבע ("שֶׁיִּהְיֶה גֶּשֶׁם בְּעִתּוֹ") וחילופי היום והלילה ("שֶׁמֶשׁ בְּעִתָּהּ") מייצגים את תחושת המקום הבטוח שלנו בסדרי העולם, כפי שהם, וגבריאלה מייחסת תפילה זו לצורך האנושי הבסיסי במקום בטוח שאינו משתנה. בהמשך היא מבקשת גם "רֵעוּת וְאַהֲבָה", כלומר את המקום הבטוח האולטימטיבי בין אדם לחברו, שאין לו מקום בתפילה הדתית. 

וכך מוליכה אותנו גבריאלה בעדינות מן הדוגמה הדתית אל המכנה המשותף האנושי, השאיפה לביטחון ולאהבה. התפילה היא הביטוי המאורגן לשאיפה למקום בטוח, שיש לו טקסטים מוסכמים וגם ביטוי מוסיקלי. זו יכולה להיות תפילה דתית, לפי המסורות השונות, תפילת היחיד או טקסי תפילה בציבור, בבית-הכנסת או בכנסיה, שהמוסיקה היא חלק אינטגרלי בהם. זו יכולה גם להיות תפילה חילונית המתקיימת למשל בשירה בציבור או במוסיקה הפופולרית, ומבטאת את אותה שאיפה לשלווה או לאהבה ("אם יש אי שם רחוק, נווה קטן שקט", או "Аll you need is love"). 

למרות שגבריאלה עוברת בהדרגה מתיאור המוסיקה כתפילה דתית, אל המוסיקה כתפילה חילונית, היא מצליחה להפתיע אותנו בשורה הרביעית, ומבקשת "שֶׁתִּהְיֶה דְּמָמָה, בְּבַקָּשָׁה". אם היא מבקשת דממה, מדוע הקדישה את חלקו הגדול של השיר למוסיקה ולתפילה המאורגנת? 

התשובה נעוצה בשתי המלים האחרונות בשיר. לא סתם דממה מבקשת המשוררת אלא את "הַדְּמָמָה הַיּוֹצֶרֶת". כאן היא מבטאת את ייחודו של היוצר, שהמוסיקה והתפילה שלו אינם ציבוריים ואינם מוסכמים, אלא אישיים וחד-פעמיים. כדי ליצור, זקוק היוצר לאי של שקט ברעש האנושי המקיף אותו. 

נדמה לי שלא במקרה בחרה גבריאלה במטאפורה של המוסיקה ליצירתה השירית, ובצורך שלה בדממה. מקובל לחשוב שמוסיקה היא אוסף של צלילים הנאספים למנגינות ולצירופים שונים, בגבהים שונים ובמקצבים שונים, אבל נהוג להתעלם מן המאפיין החשוב ביותר במוסיקה: ההפסקות. ההפסקה היא אי של דממה המאפשר לנו (ולנגן או לזמר) לנשום ולהבחין ביחידות המוסיקליות השונות, במנגינות, בצורות המוסיקליות ובמהלכים ההרמוניים. ללא ההפסקות היתה המוסיקה מאבדת את משמעותה. 

גם מעשה היצירה, בכתיבה או בציור או בכל תחום אחר, זקוק להפסקה, שתאפשר ליוצר לעצור לרגע את מהלך החיים הקבוע, המובן מאליו, ולצרף צירופים אחרים של משמעות, שישובו ויחברו אותנו למציאות, ויצרו בנו תחושה של הבנה, של ראיה חדשה, של מקום בטוח. 

כל אחד מאתנו זקוק מדי פעם להפסקה, או לשתיקה, שיאפשרו לנו לעצור, להתבונן בחיינו במבט חדש ולהתאים את עצמנו למציאות המשתנה. לשם כך קיימים שבתות וחגים, חופשות וטיולים, אבל אנחנו יכולים לעשות זאת גם בכל רגע אחר, לעצור לרגע, לשבת ולהרהר או לקרוא שיר. מדי שבוע אני מפסיק לשעות אחדות את מהלך החיים הגדוש והמלא, כדי לקרוא שיר, ולשלוח אותו לכם עם ההרהור שעלה בי במהלך קריאתו, ועם צילומים שבחרתי משלל השבוע. אני מקווה שהשיר השבועי מאפשר גם לכם להפסיק לרגע את מרוצת החיים, להתבונן בשיר ולבהות בינכם לבין עצמכם. 

הפסקה נעימה היא חגיגת יום-הולדת חמש למאיה, 

שנהנית להדליק את הנרות על העוגה, 

וגם לכבות אותם, 

וכמובן, לאכול את העוגה. 

ויונתן מנפח את הבלונים.   

אחרי שבוע מאומץ של סדנה מרוכזת, אנחנו לוקחים את הילדים להחליק על הקרח בסופיה,   

במשך שעה וחצי, 

הם סובבים, 

ומסתחררים, 

ורצים,  

והולכים, 

 ולעתים נופלים וקמים, 

ונחים. 

ובינתיים החורף הולך ושוכך, וערפילים יפים מקשטים את שמי הערב. 

שבת שלום,

דרור